לקח טוב כג

לאסור שפיר מועיל הק"ו למלקות. וע"ע ביבמות דפ"ז ע"א ת"ר ושבה אל בית אבי' פרט לשומרת יבם כנעורי' פרט למעוברת ופריך והלא דין הוא וכו' ע"ש. וקשה ג"כ לדעת הה"מ הנ"ל דכשיש לאו הבא מכלל עשה אז מזהירין ועונשין מה"ד דא"כ שפיר צריכי תרוייהו לאו הבא מכ"ע דכנעורי' פרט למעוברת וגם הק"ו דמכח לאו הבמכ"ע לחודי' ליכא מלקות וגם מק"ו לחודי' אעמה"ד והשתא דאיכא תרתי שפיר לוקין וא"כ מאי פריך והלא דין הוא וכו'. וע"ע בירושלמי פסחים פ"ב ה"א דדריש לא יאכל חמץ בצירי להביא את המאכיל כאוכל רי"א א"צ אם בשרצים הקלים כן חמץ חמור לא כ"ש עכ"ל. והכונה דבשרצים הזהירה תורה את הגדולים על הקטנים מלהאכילם וכמבואר ביבמות ס"פ חרש ע"ש ולכאורה קשה דשפיר אצטריך קרא דאי מק"ו אעמה"ד ועל כרחך לומר דס"ל דקרא דלא יאכל דהוא אזהרה גם למאכיל קאי רק כשהאוכל מוזהר כעין דס"ל לר' אדא בר אהבה בנזיר דנ"ז ע"ב דלאו דהקפה הוי רק כשהניקף מוזהר עש"ה ואכהאי גונא בלא"ה הרי איכא איסור מכח לפני עור אלא דמכות ליכא דלפני עור וגו' הוי לאו שבכללות וכנ"ל וע"כ כיון דאיסור עכ"פ איכא שוב שפיר עונשין מה"ד וכסברת הה"מ הנ"ל אולם ז"א דמק"ו דשרצים ליכא למילף עונש דבאזהרה דגדולים על הקטנים ג"כ ליכא מכות רק איסור בעלמא וכמבואר ברמב"ם סוף הלכות מאכלות אסורות ע"ש וא"כ עדיין קשה דאצטריך לא יאכל למלקות ועל כרחך לומר דכיון דנלמד רק מהשינוי דכתי' לא יאכל בצירי ה"ל כריבוי בעלמא ואין בו לאו ומכות כמו ח"ש דחמץ דכ' הרמב"ם ז"ל בה' חו"מ דנלמד ג"כ מלא יאכל בצירי ואעפ"כ אין בו מכות וכמבואר ברמב"ם שם ע"ש וא"כ שפיר קאמר הירושלמי דא"צ קרא כיון דקאי רק לאיסור ולאיסור הרי גם הק"ו לבדו מספיק. אבל קשה עדיין דחזקי' למד איסור הנאה מלא יאכל בצירי בפסחים דכ"א ע"ב ע"ש ועל כרחך דלמלקות נמי יליף דאל"כ ה"ל לשנויי אהא דפריך התם מאי איכא בין חזקי' לר' אבוה דאיכא ביניהו הנאת חמץ בפסח דלר"א לקי לדעת התוס' דבהנאה איכא מלקות לר"א וכמו שהאריך בזה המל"מ בה' יסה"ת עש"ה משא"כ לחזקי' דיליף אך מלא יאכל בצירי ליכא מכות וא"כ לדעת התוס' הנ"ל על כרחך לומר דמיאכל בצירי ילפי' גם למלקות וא"כ ה"ה דדרש הירושלמי הנ"ל הוי נמי למכות וא"כ קשה דמאי קאמר דא"צ הא משרצים ליכא למילף מכות וכנ"ל. וע"ע בזבחים דט"ו ע"ב דיליף דזר מחלל עבודה מק"ו מבע"מ ומה בע"מ שאוכל (בקדשי קדשים) אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב (שבקרבן הקרב אם יש בו מום פסול להקרבה כמו שכהן המקריב פסול לעבודה אם יש בו מום. משא"כ זרות דלא שייך בקרבן) טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בע"מ יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה וכו' הצד השוה שבהן שמוזהרין (מלעבוד) ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שהוא מוזהר ואם עבד חילל ופריך מנלן דמוזהר ומשני דכתי' וזר לא יקרב אליכם. ובתוס' שם ד"ה מנלן דמוזהר כתבו וז"ל תימא נימא מוהקרובו בני אהרן דדרשי' מקבלה ואילך מצות כהונה וכו' עכ"ל, והנה יש תימא על תמיהתם דהא מוהקריבו בני אהרן יש ללמוד רק איסור לאו הבא מכלל עשה דבני אהרן ולא זרים וקיי"ל לאו הבא מכ"ע עשה וא"כ הרי אין זה אזהרה וכמבואר בתמורה ד"ד ע"א ובסנהדרין דנ"ו ע"א דאזהרת עשה לאו אזהרה היא. ואולם לדעת הרב המגיד הנ"ל י"ל בכונתם דהרי באמת יש להקשות על הגמ' דפריך היכן מוזהר שהרי האזהרה גופא יש ללמדה מק"ו מבע"מ דכתי' בי' אזהרה וכמו דיליף החילול דעבודה מק"ו הנ"ל ועל כרחך צ"ל דהא דלא יליף האזהרה גופא מק"ו היינו משום דאין מזהירין מן הדין וכמובן בפשיטות וע"ז שוב שפיר הקשו התוס' דכיון דעכ"פ יש כאן כבר איסור עשה דוהקריבו בני אהרן ולא זרים וכנ"ל א"כ שוב שפיר הרי מזהירין מה"ד וכדעת הה"מ הנ"ל ושוב שפיר יש ללמוד האזהרה גופא מק"ו ומאי פריך היכן מוזהר [וא"ל דהאזהרה גופא אין ללמוד בק"ו מבע"מ כיון דאז שפיר נימא מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ולא נוכל לומר טמא יוכיח כיון שאז נצרך לעשות מה הצד ולא נוכל לומר הצד השוה שבהן שמוזהרין וכו' כיון שעתה הרי אנו באין ללמוד את האזהרה עצמה ודו"ק דז"א שהרי יכולין לעשות צד השוה ולומר הצד השוה שבהן שאסורין מלעבוד וכו' אף אני אביא זר שאסור וכו' כיון שעכ"פ הזר אסור כבר באיסור עשה וכנ"ל ושפיר הי' יכול הש"ס לעשות צד השוה מן האיסור גם זולת האזהרה ודו"ק] ובאתי בכ"ז רק להעיר

ודע כי בענין אעמה"ד מוכח דרק כשהלימוד הוא על גוף העונש אז אעמה"ד אבל כשהלימוד איננו על עונש רק שמכח הלימוד יוכל להסתבב עונש אז שפיר עונשין מה"ד דאל"כ מאי פריך רפ"ק דקידושין דל"ל קרא לכסף שטר וביאה תיפוק לן מק"ו דחשיב התם דיש בכלהו ק"ו עש"ה ומאי קושיא הא צריך קרא שתתחייב מיתה אם תזנה תחת בעלה שנתקדשה ממנו בקידושין הנ"ל דאלו הי' הקידושין נלמדים מק"ו הרי אעמה"ד ועל כרחך צ"ל דכיון דגוף הלימוד איננו לעונש רק ילפינן דין בעלמא דאשה נקנית בכסף וכו' ע"כ בהסתבבות שפיר עונשין מה"ד. ואולם מצאתי ראיתי בבעלי התוס' על התורה פ' משפטים שהביאו מכילתא דקאמר התם על הק"ו דמה ההורג בן חורין אינו חייב מיתה רק אם הרגו בדבר שיש בו כדי להמית ההורג עבד לא כ"ש וקאמר במכילתא על הק"ו הזה דאעמה"ד והקשו התוס' שם דאדרבה קולא היא ומאי עונשין מה"ד איכא הכא. ותירצו דיסתבב פעמים מקולא זאת עונש כגון שיהי' האדון רודף אחר העבד בדבר שאין בו כדי להמית ויהרוג אדם אחר את האדון עבור הצלת העבד דאז יתחייב האדם האחר ההוא מיתה וכמובן. ואלו לא דרשנו את הק"ו הנ"ל והי' הדין שההורג עבד מחויב אפי' בדבר שאין בו כדי להמית א"כ הרי הי' האדון נחשב רודף וניתן להצילו בנפשו והי' ההורגו פטור. וא"כ שפיר שייך כאן הך דאעמה"ד עכת"ד התוס' שם. וא"כ מבואר בזה דאפי' בהסתבבות שייך ג"כ הא דאעמה"ד וא"כ מבואר שדבר זה אי בכה"ג עמה"ד או לא פלוגתא הוא בין המכילתא והש"ס דידן כיון שמש"ס דידן מוכח להדיא איפכא וכמו שהוכרחתי מש"ס קידושין הנ"ל

ואולם בהסברת המחלוקת הנ"ל שבין המכילתא והש"ס דידן נלענ"ד דלטעמייהו אזלי וזה עפמ"ש התוס' בב"ק ד"ב ע"א ד"ה ולא זה וז"ל וקצת קשה דמשמע (כאן) דעונשין ממון מה"ד ובמכילתא תניא כי יפתח וכי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרי' לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מה"ד. ומיהו בפרק הפרה דריש לי' לדרשא אחרינא שעל עסקי פתיחה וכרי' באה לו או להביא כירה אחר כירה שסילק מעשה ראשון עכ"ל. והנה מבואר בדבריהם אלה דיש מחלוקת בין המכילתא והש"ס דידן דהמכילתא סוברת דא"ע ממון מה"ד ולש"ס דידן עונשין ממון מה"ד. והנה בהא דאעמה"ד יש ג' טעמים נודעים א' שהמדה מסורה כך. ב' דכיון דהלמד בק"ו חמור תמיד מן המלמד ע"כ אולי אינו מתכפר בעונש אשר למלמד וצריך עונש החמור יותר וכיון שאין מתכפר בעונש אשר למלמד לכן אין