לקח טוב כב

ואולם עכ"פ ארווחנא בזה לישב קושית התוס' ר"פ לולב הגזול שהקשו דל"ל קרא לפסול מצה של טבל ת"ל דה"ל מהב"ע ע"ש. ובשאגת ארי' תי' דאדרבא עדל"ת ודחה זה דטבל ענשו מיתה ביד"ש ואין עשה דוחה ל"ת שענשה מיתה ביד"ש כמו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת דשניהם חמורים מלאו גרידא ולא מצינן למילפינהו מכלאים בציצית ע"ש. ולפמ"ש ניחא דכיון דלענין חטאת מודה ר"ש דבעינן כזית והתוס' בפ"ג דשבועות כתבו הטעם דרק כ"ש למכות לדידי' ולא לכרת וכל שאין חייבין על זדונו כרת אין חייבין על שגגתו חטאת ע"ש. וא"כ י"ל דכמו דלכרת בעי ר"ש כזית ה"ה למיתה ביד"ש נמי בעי כזית. ולפי"ז כיון דהוי בכזית מצומצם דמצה אך לאו גרידא דטבל ולא הוי במיתה ביד"ש כיון דלענין טבל הוי אך פחות מכזית דאין המים מצטרפים לדעת הח"ס ז"ל וכנ"ל וא"כ שוב שפיר עדל"ת ולא הוי מהב"ע אבל מקרא שפיר יליף לפסול דאיסור חמץ אכתי לא יוכל לחול כיון דהוי לאו גמור מפאת טבל לר"ש אף שאין בו כזית וכנ"ל ואאחע"א ודו"ק ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ

והנה בקונטרס אחרון לשו"ת שאגת אריה כתב בשם הבית אפרים והיד המלך לחלק בין נידון הה"מ הנ"ל לתוס' פסחים הנ"ל דדוקא בהא דבהמה טמאה שאין בה שום סימן טהרה דאיירי בי' הה"מ הנ"ל דבו הרי הק"ו בא על מה שהעשה הוא על גופו ממש דהיינו עשה דאותם תאכלו ולא בהמה טמאה ע"כ שפיר מזהירין ועונשין מה"ד משא"כ בעשה דכי אם צלי אש דהוא איסור אחר לגמרי דהא לא קאי אמבושל דוקא כ"א אחמי טבריא וחי וצלי מחמת דבר אחר ג"כ וא"כ ב' איסורין שונין הן דהאיסור דק"ו הוא מחמת מציאות הבישול והאיסור עשה הוא מחמת העדר הצלי וע"כ אין העשה מועלת אל הק"ו כלל עכת"ד שם בתוספת הסברה. והנה מצאתי שהכ"מ כ' ג"כ כסברת הה"מ הנ"ל והוא שבפ"א מה' טומאת מת כ' על מ"ש הרמב"ם ז"ל שם דאיסור אכילת בב"ח נלמד בק"ו מבישולו והקשה ע"ז דהא אעמה"ד ותי' דכיון דאסור באכילה בלא"ה מכח הלאו דלא תאכל כל תועבה ע"כ עונשין מה"ד עכת"ד. והכוונה דאע"ג דלא תאכל כ"ת הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו עכ"ז הרי איסור הוא וכיון שאסור כבר ע"כ שפיר לומדין העונש מה"ד וכסברת הה"מ הנ"ל. והנה נידון הכ"מ הנ"ל הרי דומה ממש להך דתוס' פסחים הנ"ל דהא הק"ו בא שם לאסור מחמת שהוא תערובות בב"ח שגזה"כ הוא לאסור תערובות הזה כשנתערב ע"י בישול מק"ו מדאסרה תורה לעשות תערובות הזה בבישול ואינו האיסור המפורש כבר הרי הוא רק מכח שנעשה בו עביר' והוא תועבה והמה שמות שונים דהאיסור דק"ו הוא מחמת עצם מציאות התערובות והאיסור המפורש הוא מפאת שנעשה בו עבירה ודו"ק היטב

ועוד יש לי להביא ראי' דכשהנלמד מן הדין יש בו כבר איסור אף שהאיסור הוא משם אחר לגמרי עכ"ז עונשין מה"ד ודלא כב"א והיד המלך הנ"ל וזה מדפרכינן בנזיר דמ"ד ע"א וטומאה (בנזיר) נעשה בה מטמא כמיטמא ק"ו מתגלחת ומה תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים עשה בה מגלח כמתגלח טומאה שסותרת הכל אינו דין שנעשה בה מטמא כמיטמא ומשני אמר קרא וטמא ראש נזרו במטמא ראש נזרו ופי' המפרש שם דכתי' ראש נזרו משמע ראש נזרו של עצמו ולא של אחר מדלא כתיב וטמא לו ראש נזרו עש"ה. והנה לכאורה ל"ל מיעוטא הא בלא"ה אעמה"ד וא"ל דאצטריך מיעוטא שלא יהי' אפי' איסור לטמא את הנזיר דז"א דודאי יש איסור מה"ת בזה עכ"פ מכח לפני עור וגו' וא"ל דהא גופא קמ"ל דמטמא נזיר אינו עובר בלאו דלפני עור וגו' דז"א דבהדיא כ' הרמב"ם ז"ל פ"ה מנזירות ה"כ וז"ל המטמא את הנזיר אם הי' הנזיר מזיד הנזיר לוקה וזה שטימאו עובר משום ולפני עור וכו' עכ"ל ועוד כ' שם ולמה לא ילקה המטמא את הנזיר לפי שנא' וטמא את ראש נזרו וכו' עכ"ל הרי להדיא דמיעוטא למלקות אתי שלא ילקה המטמא וא"כ קשה טובא דבלא"ה הרי אעמה"ד ועל כרחך דשאני התם דהואיל ויש כבר איסור מכח ולפני עור וגו' ע"כ נהי דאין לוקין על לאו דלפני עור בהיותו לאו שבכללות וכנודע עכ"ז מועיל שיהי' עונשין מה"ד וא"כ מבואר דשייך כלל הה"מ הנ"ל אפי' בגוונא שהאיסור אשר הוא זולת הלימוד מה"ד איננו במיוחד על אותו דבר הנלמד מה"ד שהרי לאו דלפני וגו' לאו כללא הוא על כל מכשול ועמ"ש בכלל הקדום בענין לפני עור ואלו הלימוד מתגלחת הוא אך על עצם מעשה המטמא את הנזיר כמו עצם מעשה המגלחו ודו"ק היטב

וע"ע סנהדרין דס"ו ע"א דלענין אזהרה דמקלל אביו קאמר דכתיבי ג' קראי במקלל א' אלקים לא תקלל ב' ונשיא בעמך לא תאור ג' לא תקלל חרש וא"כ ה"מ למיכתב או אלקים וחרש או נשיא וחרש ונילף אידך מינייהו במה הצד ואם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו לאזהרה למקלל אביו ובגליון מהר"ע איגר ז"ל שם כ' וז"ל ק' דהא צריך קרא דנשיא למכות דעל לימוד במה הצד אין מזהירין עכ"ל. ואולם לדעת הה"מ הנ"ל לק"מ דכיון דאינו חייב רק כשמקלל בשם וכמבואר שם בסנהדרין א"כ הרי בלא"ה איכא עבירת עשה דהוצאת ש"ש לבטלה וכמבואר בתמורה ד"ג ע"ב ע"ש וא"כ שוב שפיר מזהירין מה"ד אכן אם נתרץ ככה שוב יהי' ראי' מזה דאף כשהאיסור הוא מטעם אחר ושם אחר מן האיסור הנלמד מה"ד ג"כ מזהירין מה"ד ודלא כב"א והיד המלך הנ"ל דהא התם האיסור עשה הוא מטעם הוצאת ש"ש לבטלה והאיסור הנלמד מה"ד הוא משום קילול שמקלל את חבירו ואפ"ה כיון שיש כבר עשה מזהירין מה"ד ודו"ק. וע"ע בש"ס חגיגה די"ח ע"א דקאמר מכלל דתרוייהו ס"ל דחולו של מועד אסור בעשיית מלאכה מה"מ דת"ר את חג המצות תשמור לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר א"צ ק"ו ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חוש"מ שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין וכו' ע"כ

ולכאורה תקשי לדעות הסוברים דמלאכת חוה"מ אסורה מה"ת וקראי דסוגי' דחגיגה הנ"ל לאו אסמכתא בעלמא נינהו כ"א דרשות גמורות דא"כ העושה מלאכה בחוה"מ יתחייב מלקות לפי מאי דיליף לי' מואת חג המצות תשמור. וע"ש ברש"י ד"ה לימד שכתב וכל תשמור אזהרת ל"ת הוא שומרהו מן המלאכה עכ"ל. וא"כ הוא כמו דאמרי' בעלמא דהשמר פן ואל הוי ל"ת וא"כ ראוי שילקה עליו ואין לומר דאה"נ דא"כ מאי קאמר ר' יונתן דא"צ דאיכא ק"ו מראשון ושביעי הא שפיר צריך קרא למלקות דאי מק"ו הא אעמה"ד וצריך ליישב דהילפותא לדעות הנ"ל הוא רק מתיבת את דכתי' את חג וגו' דתיבת את הוא ריבוי ואתי לרבות חוה"מ וע"כ גם מקרא אין בו מלקות כמו שאין מלקות בח"ש הואיל ונלמד רק מריבוי דכל חלב וכנודע אמנם לדעת הה"מ הנ"ל דכל שהאיסור נודע זולת הק"ו אז שפיר עונשין ע"י הק"ו עדיין יוקשה דמאי קאמר ר' יונתן א"צ ק"ו וכו' דהא שפיר צריך קרא דאי מק"ו לבד הא אעמה"ד משא"כ השתא דכתי' קרא