לקח טוב כ

דהוי מילי ולא מימסרן לשליח ע"כ א"צ קרא למעט שליחות וע"כ הוכרחו לפרש דהרבותא הוא מה שכל אחד ואחד סופר ולא אמרי' דהמצוה על הב"ד. ולפי"ז הנה גם דעת התוס' היא כדעת המהרי"ט הנ"ל דאפי' בחד שליח שייך הא דמילי לא מימסרן לשליח ואולם לפמ"ש למעלה דזה שייך רק היכא שצריך השליח לפעול דבר ע"י המילי צ"ל דגם שם קיום המצוה נקרא פעולה וא"א שיפעול השליח ע"י הדיבור קיום מצות ספירה ואינו דומה למעשר שאין שם פעולה כלל כי הקדושה מאילי' היא באה כשיש מציאות דיבור המנין וכנ"ל וא"צ רק מציאות הדיבור בלבד לא שום פעולה ממנו ואע"ג דגם מעשר הוא מצוה וא"כ נמצא דכשמעשר ע"י שליח לא קיים מצוה וכמובן עכ"ז אין מזה קושי' כלל די"ל דאה"נ ועכ"ז המעשר שפיר קדוש דקיום המצוה איננו מעכב כלל בקדושת המעשר וכמבואר בחידושי במ"א דכל כה"ג שהמצוה יש לה פעולה כגון הקדש ותרומה וטבילה למ"ד דטבילה בזמנה מצוה אז גם כשאין אל האדם קיום מצוה בם כגון שעשאן בעבירה וכדומה עכ"ז הטבילה שפיר מטהרת וההקדש והתרומה שפיר חל עליהם קדושת הקדש ותרומה ואכ"מ. ודע דדברי הירושלמי המובאים למעלה דלא מהני תמורה ע"י שליח ראיתי שוב שהש"ס דידן חולק ע"ז וכדמוכח להדיא בתמורה ד"ב ע"ב בגמ' עש"ה בתוס' ד"ה קתני וע"ע בתמורה ד"ט ע"א דבאומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר מהני עי"ש ומפורש בזה ג"כ דמהני שליחות בתמורה ועי' בר"ן נדרים דל"ו ע"ב בענין כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ואין להאריך בזה ובאתי בכ"ז רק להעיר: כלל ב. בענין אין עונשין מן הדין

הה"מ בפ"ב מה' מ"א ה"א כ' דאע"ג דקיי"ל דאעמה"ד עכ"ז בדבר הנאסר כבר בלאו הבא מכלל עשה אז מזהירין ועונשין מה"ד עש"ה. וק"ל ע"ז מש"ס מנחות דף ה' ע"ב דפריך אהא דדרשינן קרא דמן הבקר דכתי' בקדשים להוציא את הטריפה דל"ל קרא תיפוק לי' מק"ו מבעל מום ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין שאסורה לגבוה וכו' יעוי"ש וקשה דהא אצטריך קרא למלקות אם הקריב טריפה דאלו מק"ו לחודא הרי אעמה"ד ואלו השתא דאיכא עשה דמן הבקר שוב שפיר עונשין מכח הק"ו מבע"מ כמו שיש מלקות במקריב בע"מ ואין לומר דבלא"ה איכא מלקות מכח לאו דלא ירצה דלימד על כל הפסולין שבשור ושה שהוא בלא ירצה וכמבואר בחולין ד"פ ע"ב ע"ש דז"א דאין הלכה כאותה סוגי' רק דלאו דלא ירצה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' איסורי מזבח ה"ז עש"ה ובלחם משנה ד"ה ויראה לי עש"ה וא"ל דגם סוגי' דמנחות הנ"ל לאו דקושטא היא וסוברת דיש מכות אלאו דלא ירצה דז"א דפירכא דק"ו הנ"ל נאמרה בבריתא שמה עש"ה וא"כ צריכה להתפרש גם למ"ד דלאו שבכללות אין לוקין עליו וכמו שבכל הש"ס פרכינן מבריתא על אמורא והנה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מאיסורי מזבח ה"י דטריפה אסורה מסברא דהקריבהו נא לפחתך הירצך עש"ה ובכ"מ שם עש"ה א"כ י"ל דכיון דבלא"ה אסורה מסברא שפיר עמה"ד ולא נאמר קרא דמן הבקר אלא להחמיר איסורו דכיון דנתפרש איסורו בתורה הוא חמור מאיסור מסברא אבל עכ"ז כיון שיש בו כבר איסור מסברא ע"כ שפיר מזהירין ועונשין מה"ד ודו"ק

ועי"ל דבמקריב טריפה למזבח א"א שיהי' בו מלקות דהא אין קדושת הגוף חלה עליו כלל קדושת דמים וכמקדיש עצים ואבנים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מאיסורי מזבח ה"ט עש"ה וא"כ ה"ל רק כחולין בעזרה אבל משום הקרבת דבר פסול א"א שיהי' בו מלקות כמו בבע"מ דכיון דאין בו קדוה"ג כלל א"כ הרי אין שם הקרבה עליו כלל והוי כמקריב חולין דאין שם הקרבה עליהם רק שאעפ"כ אסרה תורה חב"ע ומושכל ראשון הוא דבהקריב בהמת חולין אין שום חילוק בין בהמה טריפה או כשירה דבשניהם האיסור אך משום חב"ע ואע"ג דטריפה יש בה קדושת דמים עכ"ז לגבי מזבח הרי אין קדושת דמים מועלת כלל שתחשב הקרבה וה"ל רק כחב"ע ורק לענין איסור שפיר יש ללמדו מבע"מ אבל מלקות שלו א"א ללמוד מבע"מ אפי' יהי' איסורו מקרא דמן הבקר זולת הק"ו כיון דאיכא למיפרך מה לבע"מ שכן קדוה"ג חלה עליו ונקרא הקרבה ודו"ק

ובהיותי בזה עלה בדעתי להקשות דמאי פריך דל"ל קרא דמן הבקר ת"ל מק"ו מבע"מ הא אי הוי ילפינן עיקר איסורו מק"ו מבע"מ א"כ הוי אמרי' דיו והיתה קדוה"ג חלה עליו כמו בבע"מ. ויש ליישב לפמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דהנך דאין קדוה"ג חלה עליהן היינו משום דאינו במנין קרבן ואכה"ג אין קדוה"ג חלה מסברא ע"ש וא"כ י"ל דלא שייך דיו בכה"ג דכיון דילפי' מק"ו דפסול להקרבה א"כ ממילא הרי אין במינו קרבן וא"כ שוב מסברא אין קדוה"ג חלה עליו וא"כ כיון שלדין הזה דאין קדוה"ג חלה עליו א"צ לק"ו עוד ע"כ לא שייך דיו [וע' תוס' פסחים י"ח ב' ד"ה דיו שכוונתם שם ג"כ היא כן דכיון דילפינן מק"ו דמשקין מקבלין טומאה משרץ א"כ מסברא המשקין ראשון כיון שהשרץ אב וע"כ אין שייך לומר דיו שיהיו שניים כמשקין הבאין מחמת כלי ורק במת שייך דיו שיהי' המפץ רק ראשון כיון דאין מוכרח מסברא שיהי' אב שהרי מצינו אוכלים ומשקים הנוגעים במת שהם ג"כ רק ראשון משא"כ בשרץ שלא מצינו דבר הנטמא בנגיעתו שיהי' למטה מראשון א"כ גם המשקין מסברא הם ראשון וע"כ לא שייך דיו בזה כיון שלזה שיהיו המשקים ראשון א"צ לק"ו עוד וכנ"ל ודו"ק]

ועוד לא שייך כאן דיו דדיו שייך רק בדבר שהוא חילוק מצד הדין דאז לא שייך שיהי' הלמד חמור באיזה דין ממלמד משא"כ כאן דאין זה חומרא כלל בבא מן הדין על הכנדון כיון דהכנדון יש במינו קרבן והבא מה"ד אין במינו קרבן ואך החילוק שבהם במציאות גורמת החומרא ואלו הי' בע"מ מין בפני עצמו ג"כ הי' כך וע"כ כיון שלמדנו מבע"מ על המין של טריפה שהוא פסול שפיר אין קדוה"ג חלה עליו מפאת היותו מין בפ"ע ודו"ק

אבל באמת דברי הרמב"ם ז"ל שם שכ' ואינן כבע"מ שבע"מ יש במינו קרבן עכ"ל ההכרח לומר דלא קאי אטריפה הנזכרת שם כ"א אשארי פסולין הנזכרים שם דטריפה הא חשיב מינן דשלימות וכמבואר במשנה ערוכה בחולין דע"ב ע"ב ובגמ' נדה דנ"א ע"א עש"ה וגם בגוף הסוגי' אשר ממנה הוציא הרמב"ם ז"ל הלכותיו דשם והוא סוגית הש"ס תמורה די"ז ע"א קאמר בהדיא דטריפה יש במינה קרבן ורק מפני איסורה באכילה לא נחתא עלה קדוה"ג עש"ה וזה הטעם הפרטי בטריפה מפאת איסורה באכילה השמיט הרמב"ם ז"ל בהלכה זאת וצ"ע למה השמיטו וגם צ"ע אי לפי הטעם דאסורה באכילה עדיין יתכן תירוצנו הנ"ל על הקושי' הקדומה וגם על הקושי' דנימא דיו. והנה אחר כתבי זה