לקח טוב יח

כיון שאין הדבר פשוט לכל וכמו שהמ"ד הנ"ל טעה לומר שלא כהלכה כן כל אדם יוכל לטעות וע"כ אע"ג דשמואל ס"ל דאינה מכורה כל עיקר וא"כ כך הוא ההלכה לדידי' עכ"ז לא שייך לומר אדם יודע וכו' כיון דרב ס"ל דמכורה ויוצאה וע"כ גם כל אדם יוכל לטעות ולסבור דמכורה ויוצאה. ולפי"ז יוקשה מהא דאמרי' בגיטין דס"ג ע"א הכי השתא התם אדם יודע שאין שליחות לקטן וכו' ולפמ"ש קשה דהא לא שייך בזה אדם יודע כו' כיון דר' יהודה ס"ל דיש שליחות לקטן וכנ"ל וצע"ק ובמ"א אי"ה אדבר בזה בארוכה אי במידי דאית בי' פלוגתא שייך אדם יודע ואכ"מ. והנה בישוב קושיתי הנ"ל דל"ל קרא דאין שליחות בתמורה בלא"ה הרי אשלד"ע והשליחות בטל י"ל עוד דהא דהשליחות בטל בדבר עבירה י"ל דהוא מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ דאסור לעשות שליח לד"ע דאע"ג דרק השליח עובר כיון דאשלד"ע עכ"ז בדיני שמים הרי עובר גם המשלח וכמבואר בקידושין דמ"ג ע"א ופליגי שם ב"ש וב"ה רק אי הוי בדינא רבה או בדינא זוטא אבל לכ"ע אסור לעשות שליח לד"ע עי"ש וא"כ שייך שפיר סברא דכ"מ דא"ר וכו' ולפי"ז בתמורה דגוף התמורה הוא איסור ואעפ"כ מהני דגזה"כ הוא דכתי' והי' הוא ותמורתו יהי' קודש וכמבואר בתמורה ד"ה ע"ב ע"כ שפיר הו"א דגם השליחות מהני ושפיר אצטריך קרא למעט שליחות דתמורה. אולם נתיישבתי שזה טעות דהתוס' בב"מ כתבו שם כן בקדושי חייבי לאוין דג"כ גלי רחמנא בגוף הקידושין דמהני אע"ג דגוף הקידושין איסור הם ועכ"ז אין השליחות מועיל ועל כרחך דז"א או משום דאין הטעם בביטול השליחות משום דכ"מ דא"ר וכו' או משום דלעשות שליח לד"ע איננו חלק מן העבירה בעצמותה אך הוא עבירה בפני עצמה שלא לעשות שליח לדבר שהוא נגד מצותיו ית' יהי' איזה מצוה שיהי' וע"כ לא שייך לומר דהואיל וגוף האיסור מהני יועיל גם השליחות דהשליחות איננו ענין לגוף האיסור דהוא איסור בפ"ע וכעין זה כ' הר"ן בסנהדרין פרק בן סורר והובא בהגהות הש"ע יו"ד סי' קנ"ז סעי' א' דלאו דלפני עור וגו' לא הוי אביזרייהו דעכו"ם במכשיל לעבוד עכו"ם ולאו בפני עצמו הוא שלא להכשיל בדבר שהוא נגד מצותיו ית' יהי' איזה מצוה שיהיה וע"כ הוא ביעבור ואל יהרג אף באנסוהו להשאיל דבר לעכו"ם עש"ה. וא"כ ה"נ אפשר שאיסור בפ"ע הוא שלא לשלוח ולצוות לעשות מה שהוא נגד מצותיו ית' ואדרבה י"ל דגוף התמורה לא מהני כיון דנתערב עמו איסור אחר הוא איסור השליחות וכעין דעת הרמב"ם לענין שלד"ע במעילה וכנודע ואין להאריך בזה. ודע דדעת הר"ן סנהדרין הנ"ל דלאו דלפני עור איננו חלק מעבירה הפרטית אשר הוא מכשיל בה את האחר יש להעיר בה מתוס' חולין ד"ה ע"ב ד"ה צדיקים שכתבו לענין הא דצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וז"ל אור"י דדוקא במידי דאכילה אין הקב"ה מביא תקלה על ידן וכו' ולספרים דגרסי בפרק ב' דכתובות גבי העלו עבד לכהונה על פיו (של ר' אלעזר בר יוסי שהעיד בטעות על עבד כהן שהוא כהן ופריך התם) השתא בהמתן של צדיקים וכו' היינו משום דאתי לידי אכילת איסור שמאכיל בת ישראל שנישאת לו בתרומה והוא עבד ואין לו בה קידושין עכ"ל. ומוכח מזה דהמכשיל את חבירו באכילת איסור אז עבירת ההכשלה חלק מעבירת האכילה ועבירת ההכשלה עצמה כעבירת אכילה חשיבא ושייך בה השתא בהמתן וכו' אעפ"י שאין זה שייך בשאר עבירות שאינם עבירות דאכילה ודו"ק. ועוד העירותי בזה מש"ס ע"ז דכ"ח ע"ב דקאמר ר' יהודה שרי למיכחל עינא בשבת אמר להו ר' שמואל בר יהודה מאן ציית ליהודה מחיל שבי (השומע דבריו ומקבלם יחלל שבת. רש"י) עכ"ל הג"מ ואי איתא דאיסור הכשלה בעבירה איננו חלק מגוף העבירה א"כ נהי דר' יהודה הורה שלא כדין לדעתו והכשיל אחרים בחילול שבת עכ"ז מדוע קרא לר' יהודה בעצמו מחיל שבי ונודע שדברי חכמינו ז"ל הקדושים כולם מדוקדקים תכלית הדקדוק ועל כרחך דאיסור ההכשלה בעבירה היא חלק מגוף העבירה וע"כ שפיר נקראת ההכשלה בחילול שבת גם היא חילול שבת ודו"ק והערה נכונה היא בס"ד

עוד יש להעיר בזה לענ"ד ולומר דסברת הר"ן הנ"ל תליא בפלוגתא דש"ס הוריות ד"ד ע"ב וד"ה ע"א עש"ה דפליגי התם ר' יהודה ור' שמעון לענין ב"ד שהורו בדבר שחייבין על שגגתו חטאת ועשו ציבור על פיהם דר' יהודה ס"ל דהציבור מביאין פר לכל שבט ושבט אבל הב"ד אין מביאין כלל ור' שמעון ס"ל דמלבד י"ב פרים דשבטים גם הב"ד מביא פר לעצמו עש"ה דפליגי בזה בדרשא דקראי. ונלענ"ד נכון דסברת הר"ן הנ"ל תליא בפלוגתא הנ"ל שהרי עבירת הב"ד הוא רק עבירת הכשלה מה שהכשילו את הציבור בעבירה ע"י הוראתם ואלו הציבור הרי עשו את העבירה העצמית וע"כ לר"ש דס"ל דב"ד מביאין מלבד הציבור א"כ מוכח כדעת הר"ן הנ"ל דעבירת הכשלה איננה חלק מעצם העביר' רק עביר' בפני עצמה היא וכנ"ל וא"כ עבירת הב"ד כאן איננה חלק מעבירת הציבור רק עביר' בפ"ע היא וע"כ שפיר צריכים הב"ד כפרה בפני עצמן ואינם מתכפרים עם הציבור אבל לר' יהודה דס"ל דהב"ד מתכפרים עם הציבור א"כ מוכח איפכא דעבירת הכשלה הוא חלק מעבירה הפרטית וא"כ עבירת הב"ד הוא חלק מעבירת הציבור וע"כ שפיר מתכפרים עם הציבור ושפיר הפרים דציבור מכפרים גם על הב"ד ודו"ק. ועיין עוד במנחות דצ"ב ע"א ת"ר וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר (פר העלם דבר של ציבור) פר טעון סמיכה ואין שעירי עכו"ם טעונין סמיכה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר פר טעון סמיכה בזקנים ואין שעירי עכו"ם טעונין סמיכה בזקנים אלא באהרן וכו' ופריך התם בגמ' דאיך מהני סמיכה דאהרן הא לר' שמעון סמיכה בבעלים בעינן וכתבו התוס' שם ד"ה הא וז' ואהרן הא לאו בעלים הוא דאי משום שמתכפר עם כל ישראל הא אמר ר' שמעון בהוריות פר ושעיר לכל שבט והא דחשיבי זקנים בעלים אע"ג שיש פר ושעיר לב"ד בפני עצמן כיון דעל ידיהן נעשה החטא קרי להו בעלים עכ"ל. ומוכח מזה לכאורה ג"כ היפוך דעת הר"ן הנ"ל ורק דהכשלה הוא חלק מעבירה העצמית ולכן נחשבים הב"ד בעלים של גוף החטא מפאת היות להם חלק בו כיון שהם היו המכשילים משא"כ אי נימא דהכשלה אין לה שום שייכות אל החטא הפרטי ורק הוא איסור אחר כללי לכל התורה שלא להכשיל בדבר שהוא נגד מצותיו ית' יהי' איזה שיהי' וכנ"ל א"כ אין ראוי שיוחשבו הב"ד המכשילים בעלים של עצם החטא ודו"ק. ואולם לפי מה שכתבנו למעלה דר"ש דס"ל דציבור מביאין וב"ד מביאין זהו כסברת הר"ן הנ"ל דעבירת הב"ד עבירה בפני עצמה היא וע"כ צריכים כפרה בפ"ע וכנ"ל א"כ כיון דהתוס' דמנחות הנ"ל אליבא דר"ש הנ"ל איירי א"כ שוב א"א לומר דמה שנחשבים הב"ד בעלים הוא מפאת שההכשלה היא חלק מעצם החטא וצ"ל דכוונת התוס' הוא על דרך המבואר בבבא קמא ד"נ ע"א ר"ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתי' בעל הבור בבור דאית לי' בעלים קאמר רחמנא ור' ישמעאל (דס"ל התם דחיובא דבור הוא רק בבור ברה"ר) סבר בעל התקלה עכ"ל הגמ' הרי דלר' ישמעאל אע"ג דאין הבור ברשותו רק ברה"ר קריי' רחמנא בעל הבור מפאת שהוא כרה הבור וגרם תקלת