לקח טוב יז

קרא דאינו חל ע"י שליח [ואין להקשות עוד דנהי דתמורה בטעות הוי תמורה עכ"ז בשליח הא לא מהני תמורה בטעות כיון דעבר אדעת בעלים ובטל השליחות דז"א דא"צ מחשבת השליח למען יגלה על הדיבור שרצונו להמיר כמו שמדבר בפיו רק צריך שלא יתנגד לרצון המשלח אבל כל שעושה כדברי המשלח שוב דיבור השליח בעצמותו עושה התמורה וכמובן דהא אם יאמר לו המשלח שימיר בשור לבן וישכח דברי המשלח ויתכוון להמיר בשור שחור ויטעה בפיו נגד כוונתו זאת ויאמר שממיר בשור לבן כדברי המשלח אז ודאי דיועיל השליחות כיון שלא עבר אדעת המשלח ואעפ"י שהי' כוונת השליח היפוך דיבורו וא"כ לא מיבעי' דאצטריך קרא לכהאי גוונא כ"א גם על כל שליחות דתמורה צריך קרא דתמיד אך הדיבור בעצמותו מועיל מדמועיל גם בכה"ג וז"פ]

ודע כי אין להקשות על המהרי"ט הנ"ל מהא דאמרי' בתמורה ד"ג ע"ב דמימר חשוב מעשה משום דבדיבורי' איתעביד מעשה שעושה מחולין קדשים וא"כ כל הקדש הו"ל מעשה לא מילי דז"א דזהו אך סברת ר' יוחנן שם בתמורה אבל התנא דידי' שם דחשיב מימר בהדי נשבע ומקלל וכן סתמא דהש"ס לחד גירסא בתמורה ד"ב ע"ב ס"ל דתמורה לא הוי מעשה עיין היטיב שם ושם. אולם מהא דאמרי' בתמורה ד"ו ע"ב דמקדיש בעל מום לקי על כרחך מוכרח דהקדש הוי מעשה מדלא חשיב לי' שם ד"ג ע"ב בהדי נשבע ומקלל ומימר ע"ש ועל כרחך דרק בתמורה פליגי ר' יוחנן עם התנא דידי' וסתמא דש"ס הנ"ל דלר"י הוי מעשה ולתנא דידי' וסתמא דש"ס הנ"ל לא הוי מעשה וכמ"ש הלח"מ פי"ח מה' סנהדרין הטעם משום דעיקר עבירת התמורה במה שרצה להפקיע קדושת ההקדש הראשון וזה הרי אין בו מעשה כלל עי"ש אבל הקדש דעלמא לכ"ע הוי מעשה וצ"ע קצת

ודע כי בירושלמי הנ"ל יש להעיר עוד לפמ"ש התוס' פ"ק דב"מ דבשליח לד"ע השליחות בטל דא"כ ל"ל קרא למעט שליחות דתמורה והנה לדעת התוס' בפ"ב דקידושין דכשהשליח שוגג יש שלד"ע ע"ש א"כ נ"מ להיכא דהשליח שוגג ואפי' להחולקים על התוס' דקידושין הנ"ל י"ל דהיינו דוקא כשהמשלח מזיד דאז על זדון לבו לעשות עבירה אין לו כח לעשות שליח וא"כ אכתי נ"מ כששניהם שוגגים דתמורה חלה אפי' בשוגג ובטעות וא"כ שפיר צריך קרא דאינו חל ע"י שליח להיכא דשניהם שוגגים. ועי"ל דנ"מ למופלא סמוך לאיש אי נימא דתמורתו תמורה דאיבעי' דלא איפשיטא הוא בתמורה ד"ב ע"ב אי מופלא סמוך לאיש תמורתו תמורה או לא עי"ש וא"כ י"ל דהירושלמי הנ"ל סובר דמופלא סמוך לאיש תמורתו תמורה ואלו לענין העבירה הרי אין המופלא סמוך לאיש עובר כלום דלענין מצות אפי' מופלא סמוך לאיש לאו בר מצות הוא וכמבואר להדיא בתמורה שם דאפי' אי מופלא סמוך לאיש תמורתו תמורה עכ"ז ליתי' בלאו דלא יחליפנו וגו' עי"ש. וכן הוא בנדה דמ"ה ע"א דאפי' אי מופלא סמוך לאיש נדרו נדר והקדישו הקדש עכ"ז אין מצווה אבל יחל עי"ש וא"כ שפיר יש נפקותא למופלא סמוך לאיש דתמורתו תמורה ואלו הא דאין שלד"ע לא שייך בי' כיון דאינו עבירה אצלו כלל דהוא מותר לגמרי להמיר וכנ"ל אולם י"ל דעכ"ז כיון דהתמורה בעצמותה עבירה ע"כ אעפ"י שאין הקטן מצווה עלי' עכ"ז חשוב שלד"ע ובטל השליחות ועי' בקונטרס ע' פנים לתורה אות ט"ז שהבאתי כמה ראיות דכל כהאי גונא אזלי' בתר עצם העביר' ולא בתר האדם העושה אם הוא בר חיובא או לא עש"ה, אמנם לענין אשלד"ע הרי כתבו התוס' דקידושין הנ"ל דכשהשליח שוגג יש שלד"ע והיינו משום דלא שייך דברי הרב וכו' כיון שלא ידע שיש איסור בדבר וע"כ לא אזלי' כאן בתר עצם העביר' וע"כ אפי' לדעת החולקים על התוס' הנ"ל עכ"ז י"ל דרק בשוגג פליגי דשוגג הוא ג"כ עביר' דכל שוגג יש בו קצת פשיעה וכנודע משא"כ במופלא סמוך לאיש דאין מצווה כלל י"ל דלכ"ע יש שלד"ע ואין להאריך בזה

ואולם יוקשה ע"ז לכאורה דאיך יעשה מופלא הסמוך לאיש שליח הא אין שליחות לקטן אמנם ז"א חדא דבמידי דאיתי' שפיר יש לו שליחות וכמ"ש התוס' בגטין דס"ד ע"ב עי"ש וע"כ אי מופלא סמוך לאיש תמורתו תמורה שפיר יש לו ג"כ שליחות לענין תמורה ועוד נלענ"ד לפמ"ש רש"י בב"מ דע"א ע"ב ד"ה קטן לית לי' שליחות וז"ל דכי כתב שליחות בגדול כתב בראוי לתרום שיהא הקדשו הקדש ודיבורו חל דגבי הקדשות ונדרים איש כתיב וגבי תמורה מאת כל איש אשר ידבנו לבו עכ"ל. ונראה כוונתו דכיון דדין שליחות בכל התורה ילפי' בריש האיש מקדש מתמורה וקדשים שנתנה תורה כח להרים ולהקדיש ע"י שליח וע"כ בקטן דליתי' בתרומה וקדשים ואין לו כח להרים ולהקדיש כלל ע"כ ליתי' ג"כ בדין שליחות ולפי"ז מופלא סמוך לאיש למ"ד דהקדשו הקדש ותרומתו תרומה מה"ת א"כ גם שליחות יש לו בכל דבר וכמובן וא"כ כיון דקיימינן השתא דמופלא הסמוך לאיש דאורייתא ותמורתו תמורה מה"ת וכמו שכתבנו בדעת הירושלמי הנ"ל וא"כ גם הקדשו הקדש ותרומתו תרומה מה"ת וא"כ שפיר בר שליחות הוא לכל דבר. ושוב ראיתי שכבר העיר בזה הקצוה"ח בסי' קפ"ח ע"ש ואולם לפי"ז יש לי לומר עוד מילתא חדתא והוא דיש תנא הסובר דיש שליחות לקטן לגמרי ואפי' אם עדיין אינו מופלא סמוך לאיש והוא ר' יהודה דס"ל בתרומות פ"א דכל קטן ואפי' בלא הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה עש"ה בר"ש משנה א' ומשנה ב' וא"כ לפמ"ש תוס' בגיטין דכ"ג ע"ב בד"ה מה אתם דעיקר דין שליחות בעלמא נלמד מתרומה לבד עש"ה וא"כ שוב לא איכפת לן מה דליתי' לקטן בקדשים כ"א מה דליתי' בתרומה לדברי רש"י ב"מ הנ"ל וכמובן וא"כ לר' יהודה דס"ל דקטן תרומתו תרומה א"כ ס"ל ג"כ דיש שליחות לקטן וכזה ראה וחדש. והנה זמן רב אחרי אמרי זה מצאתי בירושלמי עירובין פ"ז ה"ו אמתני' דמזכה להן (לבני מבוי את העירוב) ע"י עבדו ושפחתו העבריים וז"ל מה אנן קיימין (במאי עסקי') אם בגדולה (בשפחה גדולה שהביאה כבר סימנין) זכה בסימנין (הרי אינה שפחה עוד שזכתה בעצמה ויצאה לחירות כבר ע"י סימנין) אם בקטנה הקטן זכה (פי' וכי הקטן זוכה לאחרים בתמי') אמר ר' יודן בר שלום קומי ר' יוסי תיפתר כמאן דמר (כמאן דאמר) הקטן תורם עכ"ל ומבואר בזה דלמ"ד דקטן תורם יש זכי' לקטן והטעם דהא דאין זכי' לקטן היינו משום דזכי' מטעם שליחות ואין שליחות לקטן ואלו למ"ד הקטן תורם הרי יש שליחות לקטן וכנ"ל וע"כ יש גם זכיה לקטן ודו"ק. אולם אם נאמר כן דלר' יהודה יש' שליחות לקטן לגמרי תולד לנו קושי' לפמ"ש התוס' בגיטין דמ"ה ע"א ד"ה מידי דהוי אמקדש אחותו אהא דפליגי התם רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל דס"ל לרב דמכורה ויוצאה ושמואל ס"ל דאינה מכורה כל עיקר וכתבו הם ז"ל שם דלא שייך למימר (לשמואל דס"ל דאינה מכורה כל עיקר) אדם יודע (שאינה מכר לשדה בשנת היובל וגמר ונתן המעות לשם מתנה) כמו (דאמרי' הכי) המקדש אחותו דהא רב קאמר דמכורה ויוצאה עכ"ל ומבואר בזה דבמידי דאית בי' פלוגתא אי אפשר לאדם לטעות ולסבור כהך מ"ד שאין הלכה כמותו ולא שייך למימר בכה"ג אדם יודע