לקח טוב טז

ובתוס' שם ד"ה שלא כתבו דלהכי מוקי ר' דימי כשנשפך הדם (ולא מוקי בשוחט שלא לשם בעלים כרבין) היינו משום דניחא לי' לאוקמי בכל קדשים שחייב באחריותן דבשלא לשם בעליהם לא מתוקמא בפסח וחטאת (דפסח וחטאת הא קי"ל) דמיפסלי בשלא לשמן (וא"כ היא שחיטה שאינה ראוי') עכ"ל. ומבואר בזה דלאוקימתא דר' דימי איירי ר"ש אפי' בפסח וא"כ קשה דהא שחיטת פסח צריך שליחות וכמבואר בקידושין דמ"א ע"ב וא"כ זה הגנב ששוחט שלא בשליחות הבעלים ראוי שיופסל הפסח ואכתי שחיטה שאינה ראוי' היא ואמאי חייב וצ"ל דכיון דהבעלים חייבים בפסח וכבר הקדישוהו וגילו דעתם בזה שחפצים בהקרבתו ע"כ השחיטה זכות היא להם וזכי' מטעם שליחות וחשיב שפיר שחיטה בשליחות. ואולם אם נאמר דענין שליחות בכל מקום הוא מפאת שגוף המעשה מתייחסת למשלח א"כ אכתי אמאי חייב הגנב הרי נחשב כאילו שחטו הבעלים ולא טבח הגנב כלל וכן אם נאמר דבדין שליחות גם גוף השליח נחשב כגוף הבעלים ג"כ קשה כיון דחשוב בעלים בשעת שחיטה ואין כאן שחיטת הגנב ועל כרחך דבשליחות השליח כאדם אחר נחשב וגם המעשה איננה מתייחסת למשלח ורק שמועלת עבור המשלח וע"כ גם כאן שפיר מועלת השחיטה עבור המשלח שיצא ידי מצות הקרבת הפסח. אבל מעשה השחיטה שפיר מתייחס לגנב השוחט ושפיר חייב בדו"ה אלא דהוקשה להגמ' רק דכיון דהמעשה מועלת עבור המשלח ויצא ידי מצות הקרבן א"כ הרי חזרה קרן לבעלים וכנ"ל

אולם יש לדחות ולומר דנהי דשחיטת פסח בעי שליחות עכ"ז אם נשחט הפסח שלא בשליחות הבעלים אין הפסח נפסל ע"י כך רק שהבעלים לא יצאו ידי מצוותן וא"כ שפיר י"ל דשחיטת הגנב לאו בתורת שליחות היא ועכ"ז שפיר חשוב שחיטה ראוי' כיון שהפסח כשר אמנם יוקשה ע"ז דא"כ מאי פריך והרי חזרה קרן לבעלים ואיך חזרה כיון דלא יצאו הבעלים ידי מצוותן. וי"ל דקושית הגמ' הנ"ל לא קאי אפסח כ"א אשארי קדשים אולם דעת רש"י בפסחים ד"ז ע"ב ד"ה פסח וקדשים דכל קדשים צריכין שחיטת בעלים כפסח עש"ה וא"כ גם בכל קדשים צריכין לבא לשליחות וא"כ הדק"ל דמאי פריך הרי חזרה קרן לבעלים הא אין כאן שחיטה בשליחות ולא יצאו הבעלים וליכא חזרת קרן ועל כרחך צ"ל דשחיטת הגנב היא ג"כ בתורת שליחות וכנ"ל וא"כ שוב קמה הראי' הנ"ל דבשליחות אין גוף השליח כגוף המשלח וגם המעשה אין מתייחסת למשלח רק לשליח וע"כ שפיר חשוב הגנב טובח וחייב בדו"ה וכנ"ל. אולם י"ל דנהי דזכי' מטעם שליחות היינו רק שמועלת עבור מי שהיא זכות לו אבל המעשה איננה מתייחסת אל בעל הזכות רק אל העושה וגם אין גוף העושה נעשה כגוף של בעל הזכות ואין מזה ראי' לשליחות ממש שלא תתייחס המעשה למשלח או שלא יחשב גוף השליח כגוף המשלח דשפיר יש לחלק בין שליחות ממש ששלחו בפירוש לכך לבין זכי' אע"ג דזכי' מטעם שליחות ודו"ק. ולפי"ז יסתלק גם הראי' אשר הבאנו למעלה באות ג' מש"ס סוטה דכ"ז ע"א דשם ג"כ רק בשליחות דזכי' איירי וכמו שהבאתי למעלה וע"כ שפיר לא חשוב שם קינוי והבאה באחד ואין ראי' מזה אשליחות ממש. אולם עדיין קשה להבין איך הגנב מתחייב בדו"ה בנידון דב"ק הנ"ל כיון דשחיטתו כשירה רק מטעם שליחות וא"כ איך מחויב בדו"ה אטו אם יאמרו הבעלים בעצמם לגנב שישחוט יתחייב הגנב בשחיטתו בדו"ה וה"ז שני הפוכים בנושא אחד מה שאנו חושבין את השחיטה לנעשתה בשליחות ועכ"ז אנו מחייבין את הגנב בדו"ה וצ"ל דנהי דבעי' שחיטה בבעלים בפסח וקדשים עכ"ז מצות בעלים מצוה בפ"ע היא ואינה מעכבת בקרבן כלל וכלל ואפי' הבעלים עצמם יצאו ידי מצות הקרבן אם נשחט שלא בשליחותם ואין צריכים להביא קרבן אחר ורק שמצות שחיטה בבעלים הוא שלא: קיימו וע"כ גם כאן שפיר הוי שחיטת הגנב שלא מטעם שליחות ועכ"ז שפיר חשוב חזרה קרן לבעלים כיון שיצאו בזה ידי מצות הקרבן ואין צריכים להביא קרבן אחר ונהי שהפסידם הגנב מצות שחיטה בבעלים עכ"ז על הפסד המצוה אין מתחייב בדו"ה רק כשמפסיד להם את גוף הבהמה. וכן ראיתי לאחרונים ז"ל שכתבו כן מכח הוכחות אחרות דשחיטה בבעלים אינו מעכב בקדשים ויש לדבר בזה הרבה ואכ"מ. ובגוף הספק הנ"ל אם השליח נחשב כגוף המשלח או שהמעשה מתייחסת למשלח או שמועלת רק עבור המשלח הנה יש לי לדבר עוד הרבה בזה בעזה"י ובאתי כעת רק להעיר בזה המעט

עתה אדבר קצת בעזה"י בענין מילי לא מימסרין לשליח והנה נודע דעת המהרי"ט ז"ל דלא מהני שליח להקדיש משום דהו"ל מילי ומילי לא מימסרין. לשליח וק"ל ע"ז מירושלמי קידושין פ"ב ה"א דדריש ואם המר ימירנו למעט שלוחו ע"ש והשתא ל"ל קרא למעט הא בלא"ה לא מהני תמורה ע"י שליח משום דמילי לא מימסרין כו' וכמו בהקדש דלא מהני מטעם זה. ונלענ"ד ליישב זה עפ"י מה שראיתי באחד מספרן של אחרונים ז"ל ונשכח ממני אנה ראיתי שביאר כוונת המהרי"ט ז"ל הנ"ל דאע"ג דהא דמילי לא מימסרין לשליח מצאנוהו בש"ס אך בשליח דשליח היינו משום דא"א לעשות שליח רק על מעשה וע"כ כשאומר לשלוחים כתבו ותנו גט לאשתי והם בעצמם כותבים ונותנים דעושים מעשה ע"כ מעשה יש בה ממש לקבלה בשליחות אבל כשאומרים לאחרים לכתוב וליתן נמצא שהי' מצדם דיבור לבד ודיבור לבד אין בו ממש לקבלו מן הבעלים בכח השליחות וע"כ גם בהקדש אע"ג דהוי רק חד שליח עכ"ז כיון דהשליח אינו עושה מעשה רק דיבור לבד שאומר ה"ז הקדש שפיר הוי מילי אפי' בחד שליח עכת"ד. ולפי"ז נראה לפי המבואר בש"ס סנהדרין דס"ה ע"א דהא דכפיפת קומתו הוי מעשה ועקימת שפתיו דמגדף לא הוי מעשה היינו משום דשאני מגדף שכן ישנו בלב ומתבאר שם מפירש"י דבמקום שאין הדיבור מועיל מצד התגלות מחשבות לבבו רק מצד הדיבור בעצמותו אז גם הדיבור חשוב מעשה דעקימת שפתיו בכה"ג הוי מעשה אבל מגדף דעיקר התחייבותו על הדיבור הוא רק על גלותו. בדבורו את מחשבתו הרעה ואין אל הדיבור שום פעולה מצד עצמותו רק מה שמגלה את מחשבת הלב ע"כ לא חשוב מעשה ע"ש. ולפי"ז נראה דבהקדש דאין קדוש בטעות ואם נתכוון לשלמים ואמר עולה או להיפוך דלא מהני וא"כ הדיבור מועיל אך מפני גלותו מחשבת המקדיש שרוצה להקדיש דבר זה לכך שפיר לא הוי מעשה רק מילי ולא מימסרין לשליח אבל בתמורה דקיי"ל דקדוש אפי' בטעות כפי מה שאומר בפיו א"כ הדיבור מועיל מצד עצמותו ע"כ שפיר הוי מעשה ולא מילי ושפיר איצטריך קרא למעט שליחות דתמורה ודו"ק. ואין להקשות דא"כ דהקדש דתמורה חשוב מעשה א"כ מדוע חשיב לי' בתמורה ללאו שאין בו מעשה דז"א דודאי לענין איסור ועבירת לאו דתמורה שאם המיר בשוגג הרי אינו לוקה לחד לישנא בתמורה די"ז ע"א והכי קיי"ל וכמבואר ברמב"ם ה' תמורה פ"א ה"ב ע"ש. ע"כ לענין מלקות שפיר לא הוי מעשה כיון דאינו לוקה על עצמות הדיבור רק מפני שהדיבור מגלה שרצונו להמיר ולעבור אלאו דלא יחליפנו וגו' שהרי בשוגג אינו לוקה אבל לענין חלות התמורה דקיי"ל דחל אפי' בטעות ע"כ שפיר חשוב הדיבור מעשה ושפיר אצטריך