לקח טוב טו

דלא דמי לאומר לעכו"ם אכול נבילה דלא שייך התם אמירה לעכו"ם שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו אבל הכא אותו דבר שאומר לעכו"ם לעשות הוא אינו יכול לעשות כמו לבשל בשבת או לחסום שור בדישו עכ"ל. ונראה פשוט שסברתם היא כסברת הקצוה"ח הנ"ל ממש דהא הא דאמירה לעכו"ם שבות היינו משום דנהי דמדינא אין שליחות לעכו"ם עכ"ז החמירו חכמים ונתנו דין שליחות לעכו"ם באיסורין וע"כ עכ"פ לא עדיף משליחות ממש וע"כ כשאומר לעכו"ם אכול נבילה אפי' יוחשב העכו"ם שלוחו של ישראל עכ"ז מה שהנבילה באה לפיו ולמעיו של עכו"ם אינו נחשב כאלו באתה לפיו ולמעיו של ישראל רק המעשה שעושה העכו"ם נחשב כאלו עשאה ישראל וע"כ הוי כאלו הניח הישראל לפיו של עכו"ם וזה שפיר שרי. וא"כ זהו ממש כסברת הקצוה"ח הנ"ל בתפלין דבשליחות הוי כאלו הניח המשלח על יד השליח לא על יד עצמו וה"נ כתבו התוס' דהוי כאלו הניח הישראל לפיו של עכו"ם לא לפיו של עצמו ודוק היטב

ט) התוס' במנחות דס"א ע"ב ד"ה מצינו כתבו וז"ל וא"ת ל"ל קרא למעוטי ידו ולא יד שלוחו (גבי סמיכת קדשים דכתיב ידו ודרשי' למעט יד שלוחו) תיפוק לי' מקרבנו ולא קרבן חבירו (דכתיב ג"כ בסמיכה קרבנו ודרשי' למעט קרבן חבירו) וי"ל דאצטריך תרי קראי דלא תימא כי שוי' שליח עדיף דששא"כ עכ"ל. ומוכח מזה דבשליחות מתייחסת המעשה למשלח או שגוף השליח נחשב כמשלח דאי נימא דהשליח אדם אחר הוא ומעשהו מתייחסת לו ורק שמועלת מגזה"כ א"כ כאן בסמיכה לא הי' ראוי להועיל כיון שהצריכה תורה שיהי' הסומך סומך על קרבן שלו וכאן הרי סמך הסומך על קרבן חבירו כיון שמעשה הסמיכה מתייחסת לשליח והרי אין הקרבן שלו כ"א של המשלח ועל כרחך דהמעשה מתייחסת למשלח והוי כאלו סמך המשלח או שגוף השליח נחשב כגוף המשלח ושפיר הוי סמיכה בבעלים ודו"ק. ושוב מצאתי מפורש כן יותר בגליון תוס' ערכין ד"ב ע"א שכתבו ג"כ סברת התוס' מנחות הנ"ל בביאור יותר וז"ל וי"ל דה"א דשלוחו של אדם כמותו ולא איקרי קרבן חבירו עכ"ל וה"ז מפורש כדברינו הנ"ל ודו"ק

י) ע"ע בש"ס שבועות דל"ה ע"א ת"ר שילח ביד עבדו או שאמר להן הנתבע משביעני עליכם שאם אתם יודעין לו (לתובע) עדות שתבואו ותעידוהו יכול יהו חייבין (קרבן שבועת העדות) ת"ל אם לא יגיד ונשא עונו מאי תלמודא אמר ר"א אם לוא יגיד כתי' (ודרשי') אם לו לא יגיד ונשא עונו ואם לאחר לא יגיד פטור עכ"ל הגמ'. ומוכח דאין השליח כגוף הבעלים דאל"כ שפיר קרינן בשליח אם לו לא יגיד וכשנשבעין לשליח חשיבי שפיר נשבעין לו כיון שהשליח כגוף הבעלים ודו"ק

אולם למאי דאמרי' בב"מ דצ"ו ע"א דע"י עבדו לכ"ע חשוב שאילה בבעלים משום דיד עבד כיד רבו ע"ש ומבואר בזה דשליחות דעבד לכ"ע הוי כגוף הבעלים דהא לענין שאילה בבעלים בעי' גוף הבעלים ממש וכמו שכתבנו באות ז' וא"כ קשה באמת מסוגי' דשבועות הנ"ל דכיון דהתם איירי בשילח ביד עבדו א"כ אמאי לא קרינן בי' לו וצע"ק. ונראה דשם בשבועות בלא"ה לא שייך כלל שליחות דהא מילי נינהו ומילי לא מימסרין לשליח אפי' בחד שליח לדעת המהרי"ט ז"ל וכנודע אלא דלולי קרא ה"א דלא בעי' שליחות כלל ואפי' כשנשבעין לאחר לגמרי שאין יודעין עדות לפלוני נמי חייבין תדע שהרי צריך קרא למעט אפי' כשהשביען הנתבע וע"כ השתא דכתי' קרא דבעי' לו וא"כ צריך לבא לטעם שליחות שיוחשב לו וע"כ שוב שפיר אפי' שליחות דעבד לא מהני כיון דמילי נינהו וכנ"ל ועכ"פ נתחדש לנו דין בזה דהא דמילי לא מימסרין לשליח הוי אפי' בעבד דמצד הסברא הי' מקום להסתפק בזה כיון דעבד עדיף משליח דעלמא מטעמא דיד עבד כיד רבו וכש"ס ב"מ הנ"ל דאע"ג דשליח לא מהני לענין שאילה בבעלים עכ"ז ע"י עבד חשוב שאילה בבעלים מטעמא דיד עבד כיד רבו. וכעין זה מצינו ג"כ בכללא דאין שליח לדבר עבירה דהוי אפי' בעבד וכמו שמצינו בקידושין דמ"ב ע"ב לענין שליחות יד דקאמר אמר לעבדו ולשלוחו מנין וכו' הרי דבעי' קרא גם בעבדו ואי לאו קרא ה"א דאשלד"ע ובאתי רק להעיר

יא) עי' ברמב"ם ה' עכו"ם פ"ג ה"ט שכ' וז"ל העושה עכו"ם לעצמו אע"פ שלא עשאה בידו כו' (פי' שעשאה ע"י אחר) לוקה שנאמר לא תעשה לך פסל כו' וכן העושה עכו"ם בידו לאחרים כו' לוקה שנאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם עכ"ל. וכ' שם הלח"מ וז"ל תימא היכא שעשאום אחרים לו אמאי לוקה הא לאו שאין בו מעשה הוא כו' וי"ל דכיון דהאחר עשאו בשליחותו הוי כאלו עשאו הוא וחייב עכ"ל כוונתו להקשות דנהי דהתורה אסרה לעשות עכו"ם לעצמו ע"י אחר עכ"ז ראוי שיוחשב הלאו הזה ככל לאוין שאין בם מעשה דאין לוקין עליהם וע"ז תי' דכיון דהשליח עושה מעשה חשוב כאלו הוא עושה והוי שפיר לאו שיש בו מעשה ומבואר בזה להדיא דגוף המעשה מתייחסת למשלח

אולם יש לדחות דהא אפי' אי אין המעשה מתייחסת למשלח עכ"ז הרי מועלת עבור המשלח וכנ"ל וא"כ עכ"פ תולדות המעשה תמיד מתייחס למשלח דהיכא שקידש השליח אשה עבור המשלח אז תולדות המעשה שהיא קנין האשה מתייחס למשלח ונעשית אשתו של משלח ע"י מעשה השליח וכן כל כה"ג. וא"כ גם כאן בעבירה כיון שגם השליח אסור לעשות עכו"ם א"כ כיון שהשליח עשה מעשה א"כ יש במעשהו עבירת לאו שיש בו מעשה וחיוב מלקות וע"כ כיון שתולדות מעשהו שפיר מתייחס למשלח וכנ"ל ע"כ שפיר המשלח לוקה ודו"ק

אמנם אחרי העיון ז"א דעבירת השליח הרי הוא רק אלאו דלא תעשו לכם כיון שהוא עושה העכו"ם עבור אחר וזה אסור רק מקרא דלא תעשו לכם וכדברי הרמב"ם הנ"ל וא"כ אם רק תולדת המעשה תתייחס למשלח א"כ גם המשלח הי' לו לעבור אלאו הנ"ל ולא אלאו דלא תעשה לך האוסר עשיית עכו"ם לעצמו ע"י אחר וא"כ כיון שהמשלח עובר רק אלאו דלא תעשה לך ולוקה רק על הלאו הזה א"כ על כרחך שגוף המעשה מתייחס להמשלח ודו"ק היטב

יב) בש"ס ב"ק דע"ו ע"א פריך לר"ש דס"ל דגונב קדשים שהבעלים חייבין באחריותן ושחטן חייב הגנב בד' וה' דאמאי חייב הא שמעינן לי' לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ושחיטת קדשים נמי שחיטה שאינה ראוי' היא (דקדשים שנשחטו בחוץ פסולין) כי אתא ר' דימי א"ר יוחנן בשוחט תמימים מבפנים לשם בעלים ופריך והרי חזרה קרן לבעלים (הואיל ולשם בעלים נזבחו וחשוב השבה ואמאי חייב בדו"ה) א"ר יצחק בר אבין שנשפך הדם (דלא חזרה קרן לבעלים כיון שהקרבן פסול וצריכים להביא קרבן אחר ומיהו בשעת שחיטה שפיר שחיטה ראוי' היא כיון דאח"כ הוא שנפסל ע"י שפיכת הדם) כי אתא רבין א"ר יוחנן בשוחט תמימים מבפנים שלא לשם בעלים (דשחיטה ראוי' היא דקיי"ל דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים חוץ מפסח וחטאת וקרן לבעלים לא חזרה דקי"ל דלבעלים מיהת לא עלו לשם חובה וצריכים להביא קרבן אחר) עכ"ל הגמ':