לקח טוב קנו

וצפונה בעולה (שיהי' שחיטתה בצפון) היכא כתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה כו' חטאת מנ"ל דבעי' צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה כו' אשכחן (חטאת) למצוה לעכב מנין קרא אחרינא כתיב ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה כו' אשכחן עולה למצוה לעכב מנין א"ר אדא בר אהבה ק"ו ומה חטאת הבאה מכח עולה (דעיקר צפון בעולה כתי' ובחטאת נאמר רק ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה) מעכבת עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות אמר רבינא הא קשי' ליה לר' אדא בר אהבה כלום מצינו טפל חמור מן העיקר (למד חמור מן המלמד כו'. רש"י) עכ"ל הגמ'. ומבואר בזה להדיא דדבר הלמד מדבר הוי הלמד טפל והמלמד עיקר ואכהאי גוונא הוא דאיתאמר מקור סברא זאת דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר היינו דא"א ללמד שיהי' חמור ממלמד וא"כ נראה פשוט ומוכרח דר' טרפון ורבנן הנ"ל דפליגי אי אמרי' דיו היכא דמיפרך ק"ו בהאי סברא הוא דפליגי דרבנן ס"ל דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר וע"כ אמרי' דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו דמה בכך דמיפרך סוף סוף הרי א"א לטפל ולבא מה"ד שיהי' חמור מן העיקר והנדון ור' טרפון ס"ל דאפשר לטפל שיהי' חמור כו' וע"כ ס"ל ג"כ דלא אמרי' דיו היכא דמיפרך ק"ו דנהי דהיכא דלא מיפרך יש גזה"כ לומר דיו מקרא דואבי' ירוק ירק כו' ע"ש בב"ק עכ"ז היכא דמיפרך ק"ו דליכא קרא אזי מכח סברא דא"א לטפל כו' שפיר אין הכרח לומר דיו דר' טרפון לית לי' סברא זאת דא"א לטפל כו' וזה מתאים עם מ"ש באות הקדום דב"ש לית להו סברא דא"א לטפל כו' וע"כ ר' טרפון דהי' מתלמידי ב"ש כמבואר ביבמות דף ט"ו ע"א וברכות דף י"א ע"א ע"כ שפיר גם הוא לית לי' סברא זאת וכמובן

יג) נלענ"ד דפלוגתא דתנאי אי אמרי' דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא הוא ג"כ פלוגתא אם אפשר לטפל שיהי' חמור כו' שהרי כבר הבאתי דברי הגמ' זבחים דהלמד נחשב טפל והמלמד עיקר ועלה הוא דאמרי' התם דא"א לטפל כו' וא"כ גם פלוגתא דדין מינה כו' מובן מאליו דתליא בסברא הנ"ל ולדמיון פלוגתא דיבמות ע"ח ב' אי ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת דמאן דמתיר ס"ל דדון מינה ומינה דכל עיקר איסור ממזר לאחר י' דורות ילפי' מעמוני ומואבי ואמרי' דון מינה ומינה מה עמוני נקיבות מותרות אף ממזר כו' ומאן דאוסר ס"ל דדון מינה ואוקי באתרא מה לפני י' דורות נקבות שוין לזכרים בממזר אף אחר י' דורות כן ע"ש. וא"כ אי אמרי' דון מינה ואוקי באתרא ה"ז טפל חמור מן העיקר דעיקר איסור ממזר אחר י' דורות נלמד מעמוני וה"ל עמוני עיקר וממזר טפל ואעפ"כ הטפל חמור מן העיקר דגם ממזרת אסורה משא"כ עמונית וא"כ מובן בפשיטות דפלוגתא דדון מינה כו' היא עצמה פלוגתא אם אפשר לטפל שיהי' חמור כו'

יד) בתוס' חולין מ' א' ד"ה הא הביאו פלוגתא דריה"ג ורבנן בע"ז מ"ה א' לענין עכומ"ז העובדין את ההרים דרבנן ס"ל דציפוי הר אינו כהר ונאסר דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וריה"ג מתיר גם הציפוי וכתבו וז"ל דהתם מיירי כשעובדים את הציפוי ואפ"ה שרי לריה"ג משום דאין עובדין אותו אלא אגב הר ובטיל לגבי הר דלא יהי' טפל חמור מן העיקר ורבנן נמי אי לאו קרא הוי שרי מהאי טעמא עכ"ל. וא"כ עכ"פ לרבנן דריה"ג השתא דאיכא קרא הרי מצינו בזה טפל חמור מן העיקר דההר אינו נאסר וציפויו נאסר

טו) במכות י"ב א' ת"ר אם, יצוא יצא הרוצח אין לי אלא במזיד (אם יצא במזיד שנהרג) בשוגג מנין ת"ל אם יצוא יצא מכל מקום והתניא במזיד נהרג בשוגג גולה (אם יצא בשוגג אינו נהרג רק גולה שנית לעיר מקלט) לא קשיא הא כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם הא כמ"ד לא דברה כו' אמר אביי מסתברא כמ"ד דברה כו' שלא יהיה סופו חמור מתחלתו (סופו צאתו חוץ לתחום תחלתו הרציחה עצמה) מה תחלתו (על הרציחה עצמה) במזיד נהרג בשוגג גולה אף סופו כו' עכ"ל הגמ'. והך סברא דשלא יהי' סופו חמור כו' דומה ממש לסברא דא"א שיהי' טפל חמור מן העיקר וא"כ יוצא מזה דהאי סברא דא"א לטפל כו' תליא בפלוגתא או דברה תורה כו' [וע"ע סברא דשלא יהי' סופו חמור מתחלתו בקידושין ט"ו א' דאי לא כ' רחמנא ועבדו לעולם בנרצע ה"א דלא יהא סופו (רציעה) חמור מתחלתו (תחלת ממכרו) מה תחלתו שש אף סופו נמי שש כו' ע"ש]

טז) ברמב"ם פ"א מה' טומאת מת כ' ושתק (הכתוב) מאיסור אכילת בב"ח לפי שאסר בפירוש אפי' בישולו עכ"ל וע"ש בכ"מ. ולענד"נ כוונתו פשוטה דכיון דסתם מעשה בישול הוא רק לצורך אכילה א"כ אין ספרא שהמעשה אשר הוא רק הכשר והכנה למעשה אחרת תהי' אסורה וגוף המעשה אשר עבורה הוא ההכשר תהי' מותרת וה"ז דוגמת הך סברת דא"א לטפל שיהי' חמור מן העיקר

ואולם מצאתי מקום שמפורש בו דאפשר שתהי' מעשה שהיא הכשר למעשה אחרת חמורה מן המעשה אשר עבורה הוא ההכשר והוא בש"ס כריתות ה' א' ת"ר המפטם את השמן להתלמד בו או למוסרו לצבור פטור לסוך (ממנו) חייב והסך ממנו פטור כו' עכ"ל הגמ' הרי דהפיטום כדי לסוך הוא חמור מן הסיכה עצמה. ותלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י העירני על דברי הספרי ראה פיסקא רק חזק וגו' ר"א אומר ומה פסח שאין חייבין על בישולו חייבין על אכילתו בב"ח שחייבין על בישולו אינו דין שחייבין על אכילתו פיטום הקטורת יוכיח שחייבין על פיטומו ואין חייבין על ריחו כו' עכ"ל הספרי. ומוכח לכאורה דזהו כוונת הספרי דהביא ראיה דאפשר שיהי' הבישול חמור מאכילה אע"ג דהוא רק הכשר האכילה מהא דמפטם הקטורת ע"מ להריח חייב וכל עיקר חיוב פטום הקטורת היא רק במפטם ע"מ להריח ע' כריתות ו' א' ועכ"ז על הריח בעצמו ליכא חיובא. ואולם י"ל ג"כ דאין כוונת הספרי מפאת היות הבישול הכשר האכילה והפיטום הכשר הריח רק כוונתו בפשיטות דהביא ראי' דאפשר שיהי' בישול חמור מאכילה מהא דפטום הקטורת חמור מריחו דפטום הקטורת דומה לבישול באוכלין כיון שזהו דרך הכשרה והכנתה של קטורת כמו שהבישול הוא דרך הכשר האוכלין לאכילה וריח הקטורת הוא כמו אכילה באוכלין דמידי דלאו אוכל אזי הנאתו היא אכילתו כמבואר בתוס' חולין קל"ו א' ד"ה אי והבאתי דבריהם לעיל כלל י' וע' תוס' ע"ז י"ב ב' ד"ה אלא ואין להאריך

ודע דדוגמת הך סברא שהבנתי בדברי הרמב"ם פ"א מט"מ הנ"ל דא"א דדבר שהוא הכשר לדבר יהי' חמור מדבר שאליו הוא ההכשר נמצא ג"כ בספר שושנים לדוד שבת (פרק ז') שכ' דמאן דס"ל דהבערה ללאו יצאת ה"נ דאין חייבין כרת אכיבוי דהא לא מיחייב אכיבוו אלא במכבה על דעת הבערה וע"מ להעביר וע"כ א"א שיהי' הכיבוי חמור מהבערה עצמה עש"ה

יז) מצאתי עוד מפורש ספק זה אם אפשר להכשר שיהי' חמור מן התכלית והוא בש"ס