לקח טוב קנז

זבחים י"ט ב' דס"ל התם לר"א בר"ש דאין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים (דאם קידש ידיו ורגליו בלילה עובד גם למחר וא"צ לקדש ידיו ורגליו שנית ביום) ושם כ' א' בעי אילפא לדברי האומר אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים מי כיור מהו שיפסלו (בלינה) מי אמרי' הני למאי לקידוש ידים ורגלים קידוש ידים ורגלים גופייהו לא פסיל בהו לינה (ואיך אפשר שתפסול לינה במי כיור שתכליתם רק קידוש ידים כו') א"ד כיון דקדוש להו בכלי שרת מיפסלי (ואע"ג דבקידוש עצמו אין הלינה פוסלת עכ"ז מי כיור דקדשי בכלי שרת מיפסלי בלינה ואע"ג דתכליתם רק לקידוש וקידוש עצמו אין לינה פוסלת בו) כו' עש"ה ומבואר שהש"ס מסופק בזה אם אפשר שיוגדל ההכשר והסיבה מן התכלית

יח) מצינו עוד שהגמ' מסופקת אי אזלינן בתר עצם הדבר או בתר תכליתו וכהך איבעי' דזבחים כ' א' דבעי במי כיור אי אזלי' בתר עצמותם דהוקדשו בכלי שרת ופסיל בהו לינה כמו בכל דבר שנתקדש בכלי א"ד אזלי' בתר התכלית ואמרי' הני למאי לקידוש ידים וכו' קידוש ידים גופייהו לא פסיל בהו לינה ואיך יפסול במי כיור. וה"נ יש ספק כזה ממש בערכין ה' א' בעי רבא ערכי עלי לגבי מזבח (דמי ערכו עליו להביא בהם קרבן למזבח) מהו נדון בהשג יד או אינו נדון בהשג יד (מי אמרי') לא אשכחן בערכין דאינו נדון בהשג יד או דילמא לא אשכחן לגבי מזבח דמיפרק אלא בשויו וכו' עש"ה דבעי שם עוד כמה איבעיות כאלה וסברת האיבעי' היא אי אזלינן בתר עצם ההקדש דהוא ערך וע"כ דינו ככל ערכין דנידונין בהשג יד א"ד אזלי' בתר תכליתו שהוא לגבי מזבח וע"כ דינו כהקדש מזבח דאין נדון בהשג יד ודו"ק

יט) ע"ע בב"ק י"ז א' קיים אמרי' לימד לא אמרי' והאמר מר גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה ופירש"י אלמא מעשה עדיף עכ"ל ומבואר דהתכלית גדול מן הסיבה. אולם בתוס' שם כתבו להיפוך דכיון דלימוד מביא כו' ע"כ לימוד גדול ממעשה אולם מזה אין לדקדק דאפשר שתהי' הסבה גדולה מן התכלית דשם הלימוד הרי הוא עצמו מעשה שהרי הלימוד הוא בעצמותו מצוה ככל המצות וא"כ כיון שמביא לידי מעשה ג"כ א"כ הרי יש בו פי שנים שהוא מעשה בעצמותו ומביא לידי מעשה משא"כ המעשה שהוא רק מעשה לבד ואין מביא לידי לימוד וע"כ שפיר הלימוד גדול

כ) מצינו עוד עדיפות הסבה על התכלית בש"ס בבא בתרא ט' א' גדול המעשה יותר מן העושה ולהיפוך בחטא מצינו דמסית חמור מן העושה כמבואר בסנהדרין כ"ט א' ול"ג ב' ונ' ע"א ועוד בכמה דוכתי

כא) מצינו עוד פלוגתא באגדה אם הסבה עדיפא מן התכלית או להיפוך והוא בש"ס ע"ז ד"ב ע"א במשנה לפני אידיהן של עכו"ם וכו' ובגמ' שם רב ושמואל חד תני אידיהן וחד תני עידיהן כו' מאן דתני אידיהן דכתי' כי קרוב יום אידם ומאן דתני עידיהן דכתי' יתנו עידיהן ויצדקו (הכו"ם שעבדו אליהם הן עצמן יבואו ויעידו שעבדו להם ויצדיקו דין העובדים) ומאן דתני אידיהן מ"ט לא תני עידיהן אמר לך תברא עדיף ומאן דתני עידיהן מ"ט לא תני אידיהן אמר לך מאן קא גרים להו תברא עדות שהעידו בעצמן (עדות שהעידו הכו"ם עליהם שעבדו להם הוא שגרם שברם) הילכך עדות עדיפא עכ"ל הגמ'. הרי שנחלקו רב ושמואל אי גוף התברא עדיפא או העדות שהיא סבת התברא וגרמתה עדיפא

כב) ע"ע בסוטה ב' ב' דס"ל לר"א דמיעוטא דתיבת בה דנאמר בטומאה ועד אין בה אתא למעוטי קינוי דבעי' קינוי לפני שנים ולא אתי למעוטי סתיר' שתהי' הסתיר' צריכה להיות בפני שנים ופריך ומאי ראית ומשני מסתברא סתירה עדיפא (לאחמורי בה דאפי' בעד אחד) שכן אוסרתה כטומאה (ע"י הסתירה נאסרת לבעל ולבועל) אדרבה קינוי עדיף שכן עיקר גרם לה (הקינוי הוא הגורם לשתאסור הסתירה) אי לאו סתירה קינוי מי איכא ואי לאו קינוי סתירה מאי אהני וכו'. הרי שגם פה הש"ס מסופק אם הקינוי שהוא סבת וגרם איסור הסתירה עדיף א"ד הסתירה האוסרת בעצמה עדיפא

כג) ע"ע דוגמת הך דסוטה בבבא מציעא צ"ו א' הי' עמו בשעת שאילה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה (לענין שאילה בבעלים איירי) הי' עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאילה (עש"ה דדריש כן מכח סתירת דיוקי המקראות) ואיפוך אנא מסתברא שאילה עדיפא משום דקא מייתא לה לרשותי' אדרבה שבורה ומתה עדיפא שכן חייב באונסין (עליהם הוא שמתחייב) אי לאו שאלה שבורה ומתה מאי עביד ואי לאו שבורה ומתה שאלה מאי עביד וכו'. הרי דגם פה הש"ס מסופק בזה אי השבורה ומתה שהם המחייבים בעצם עדיפי א"ד השאלה הגורמת לשיחייבו השבורה ומתה דלולי השאלה הי' פטור על השבירה ומיתה ע"כ השאלה עדיפא ובאתי בכ"ז רק להעיר

ודע דהך כללא דש"ס זבחים מ"ח ב' דא"א לטפל שיהיה חמור מן העיקר איתאמר גם לגבי מילי דרבנן (לא לבד בדאורייתא) וכדמוכח להדיא מתוספות פסחים ל"ח א' ד"ה ר' יהודה עש"ה ותבין: תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: