לקח טוב קנד

למקדש בגדלות ולא מיסתבר לפוטרו כיון דהשתא בר עונשין הוא ולא גרע מגדול דנגע בקטן שנגע במת ונכנס למקדש עכ"ל. ועמ"ש בזה לעיל כלל י"ד ועכ"פ לדעת היש מתרצים הנ"ל מצינו טפל חמור מן העיקר דקטן שנגע במת והגדיל אזי גדול אחר הנוגע בו בגדלותו ונכנס למקדש חייב והוא עצמו אם נכנס למקדש פטור וה"ז דוגמת הך דעירובין המובא באות הקדום דמכניס טמא שרץ חייב ומכניס שרץ עצמו פטור וכאן לא שייך טעם האגדיי דאות הקדום וכמובן

ח) בשביעית פ"ז מ"ב חשיב כל הני פירות שביעית דפטורין מן הביעור מפאת שמתקיימים בארץ ולא קרינא בהו כלה לחיה מן השדה כו' ותנן התם אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור ר' מאיר אומר דמיהן מתבערין וכו' אמרו לו להן אין ביעור ק"ו לדמיהן עכ"ל המשנה. הנה דר"מ ורבנן פליגי בזה דר"מ ס"ל דאפשר לטפל שיהיה חמור מן העיקר ורבנן ס"ל דא"א וכו' דהא בזבחים מ"ט א' שם בעי למידק דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר מהא דמע"ש שנטמא יפדה ואילו לקוח בכסף מע"ש שנטמא יקבר לר' יהודה ומשני דהתם לאו חומרא דטפל הוא דאדרבה קולא הוא דמשום דלא אלים למיתפס פדיוני' ע"כ אין לו פדיון עיין שם. ואם כן כאן לענין ביעור דלא שייך תי' זה א"כ מדמחמיר ר"מ בדמים יותר מבפירות עצמן מוכרח דס"ל דאפשר לטפל שיהיה חמור מן העיקר. וצע"ק הא דלא מייתי בש"ס זבחים שם נמי להך דר"מ כמו דמייתי להך דר' יהודה שהרי הם דומים בדומים ממש דר"י מחמיר בדמי מעשר יותר מבמעשר ור"מ מחמיר בדמי שביעית יותר מבשביעית ובאתי רק להעיר

ט) התוס' בבבא קמא ק"א א' ד"ה ולא הקשו שם דלר' יהושוע דגמר ערלה בג"ש דפרי פרי מביכורים בחולין (דק"כ ע"ב) לומר דמשקין היוצאין מפירי ערלה אינן כמותן חוץ מזיתים וענבים א"כ הרי מותר לצבוע במשקין היוצאין מפירי ערלה וא"כ כ"ש שיהי' מותר לצבוע במים ששורין בהם קליפי ערלה וא"כ אמאי דרשי' התם בב"ק מוערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו דאסור לצבוע בקליפי ערלה (היינו במים ששורין בהם את הקליפין) ותירצו ע"ז וז"ל א"נ י"ל דפירי דערלה דווקא גמר פירי פירי מביכורים ולהכי אימעוט משקה דידהו אבל שומר לפרי דאתרבי מאת פריו את הטפל לפריו לא אימעוט משקה דידהו וליכא למעוטי מפירי דביכורים דביכורים ליתנהו בשומר לפרי כלל ואע"ג דהוי השתא טפל חמור מן העיקר (דפירי ערלה משקיהן מותרין ושומרי הפירי משקיהן אסורין) יש ליתן טעם שלא יקשה מזה על שמעתתא דריש איזהו מקומן (מ"ח ב') עכ"ל. ומה שכתבו דיש לתת טעם לענ"ד כוונתם פשוטה דכיון דאיתרבי שומר לפירי מאת פריו את הטפל לפריו ואילו מיעוט להתיר המשקה הרי ליכא בשומר דג"ש דפירי פירי מביכורים הא קאי רק אפירי לחוד כיון דביכורים ליכא שומר וכמו שכתבו ז"ל וע"כ ממילא נשאר השומר בדין כל האיסורים דקיי"ל דכל היוצא מהן כמותן. ודומה לזה ממש היא סוגי' דיבמות פ"ז א' שהבאתי לעיל באות ד' דהתם נמי כתי' בקרא רק דבת כהן חוזרת לאכילת תרומה אחרי מיתת בעלה הישראל ושתהי' אשה ישראלית חוזרת לאכילת תרומה בשביל ולד שיש לה מכהן זה ילפינן שם רק מריבויא דתיבת ובת דכתי' ובת איש כהן וגו' עש"ה. ושוב ילפי' התם ממיעוטא דקראי דכתיבי בבת כהן דכשהיא חוזרת רק לאכילת תרומה אבל לא לאכילת חזה ושוק ואמרי' התם דישראלית החוזרת בשביל בנה חוזרת אף לחזה ושוק ופריך התם מהיכא קא מיתרביא (ישראלית לחזור בשביל בנה) מובת מי עדיפא לה מינה (מבת כהן עצמה) ומשני התם (בבת כהן) כתיבי מיעוטי הכא (בישראלית החוזרת בשביל בנה) לא כתיבי מיעוטי עכ"ל הגמ'. הרי דאע"ג דישראלית החוזרת איתרבאי רק מריבויא דתיבת ובת כעין שומר לפרי דאיתרבי מתיבת את דכתי' את פריו ועכ"ז יש בה עדיפות על בת כהן בעצמה וחוזרת גם לאכילת חזה ושוק אע"ג דבת כהן אינה חוזרת לחזה ושוק והטעם מפאת דבבת כהן כתיבי מיעוטי שלא תחזור לחזה ושוק ואילו בחוזרת בשביל בנה לא כתיבי מיעוטי וא"כ ה"נ דאיתרבי שומר לפרי מתיבת את שפיר אפשר שיהי' חמור מגוף הפרי לענין דבר דכתי' בי' מיעוט רק בגוף הפרי ולא בשומר ודו"ק כי ש"ס דיבמות הנ"ל הוא דומה בדומה ממש לנידון תוס' ב"ק הנ"ל ויהי' איך שיהי' בטעם התוס' הנ"ל עכ"פ לכאורה מצינו בזה חומרא בטפל מבעיקר במה שמשקה הפרי מותר ומשקה השומר אסור

י) התוס' ביבמות ע"ז ב' ד"ה מחלל נסתפקו בחללה הבאה מחייבי עשה אי יש לאו לכהן הבא עלי' כמו בשאר חללה או אין בה רק איסור עשה ע"ש. וא"כ אי נימא דיש בה לאו הרי זה ג"כ טפל חמור מן העיקר דכל עיקר היותה חללה הרי היא רק מפאת שבאה מחייבי עשה ואילו היא עצמה היא בלאו דחמור מעשה וק"ל

יא) שאלני אחי הבחור הגדול בתורה בקי ברוב הש"ס כמר יצחק שי' לאוי"ט על מה שכתבו התוס' פסחים פ"ד א' ד"ה ולא דהא דהתירה תורה אוכל נפש ביו"ט הוא מפאת מצות שמחת יו"ט יעוי"ש והקשה דא"כ לפמ"ש התוס' כתובות (מ"ז א') ד"ה דמסר אהא דבעי למילף התם בגמ' דמעשה הבת לאב מהא דזכי לי' רחמנא לאב למסור בתו לחופה אע"ג דבשעת מסירתה לחופה קמבטל לה ממעשה ידי' ודחי דדילמא איירי קרא היכא דמסר לה בשבתות וימים טובים (דאסורין במלאכה וליכא ביטול מעשה ידי'). והקשו שם התוס' שהרי אסור לישא אשה במועד ותירצו דאיירי במוסרה בתוספת יו"ט דאיכא איסור מלאכה ומותר לישא אשה ע"ש. והנה הא דאין נושאין נשים במועד ילפי' מקרא דושמחת בחגך דדרשי' בחגך ולא באשתך וא"כ מדשרי לישא בתוספת יו"ט על כרחך דתוספת יו"ט אין לו דין יו"ט לענין ושמחת בחגך וליכא בתוספת יו"ט מצות שמחת יו"ט וא"כ תיקשי דמדוע מותר לעשות מלאכת א"נ בתוספת יו"ט ונהי דאם המלאכה היא לצורך א"נ דיו"ט וכגון אם מבשל בתוספת יו"ט מאכל שיאכלנו ביו"ט עצמו שפיר שרי כיון דביו"ט האכילה מצוה וע"כ שפיר הוא דוחה איסור התוספת ואע"ג דאינו בעידנא דהא ביו"ט עצמו נמי לא הוי בעידנא דאכילת המאכל היא אחרי בישולו ועכ"ז התיר' תורה לעשות מלאכה עבור שמחה דאחרי כן וא"כ ה"נ שפיר מותר לעשות מלאכה בתוספת יו"ט עבור שמחה דיו"ט עצמו עכ"ז תיקשי דא"כ עכ"פ אם עושה מלאכה בתוספת עבור צורך שבתוספת עצמו יותסר ובאמת הרי אין הדין כן וא"כ הרי יש ראי' מזה דטעם היתר מלאכת א"נ דיו"ט איננו מפאת מצות שמחת יו"ט. ע"כ הערת אחי שי' לאוי"ט. והשבתי לו דכיון דביו"ט עצמו השמחה מצוה והתיר' תורה מלאכת א"נ מפאת מצות השמחה ע"כ בתוספת יו"ט נהי דלית בי' מצות שמחה עכ"ז מלאכת א"נ ממילא ההכרח שתהי' מותרת בתוספת מטעמא דא"א שיהי' טפל חמור מעיקר וכהך דזבחים הנ"ל ונהי דטעם ההיתר דיו"ט הרי ליכא בתוספת יו"ט עכ"ז כיון שסוף סוף המלאכה מותרת ביו"ט ע"כ ממילא ההכרח שתהי' מותרת גם בתוספת אע"ג דאין בו טעם