לקח טוב קנג

עצמו יהי' להיפוך ובהדי כבשי דרחמנא למה לן ואמנם לדעת היראים קכ"ח דהא דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב וכן להיפוך רק מדרבנן הוא ע"ש עדיין הקושיא במק"ע ובאתי רק להעיר

ובהיותי בזה עלה בדעתי להקשות דכל הני מילי דהלכתא נינהו ואתא נביא ואסמכינהו אקרא ע' זבחים י"ח ב' וסנהדרין כ"ב ב' ותוס' יבמות ע"א ב' ד"ה לא ויראים צ"ט א"כ קשה לכאורה דאיך כתבם הנביא הא דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. ואולם הא בירכא דהרי כל כתבי הקודש כך נאמר בנבואה שיוכתבו מלבד מגלת אסתר דנאמרה ברוה"ק לקרות ולא לכתוב לחד מ"ד במגילה ז' א' ויש להסתפק אחרי שנאמר לנביא לכתוב אלו הדברים שהיו עד ימיו הלכה אם מעתה מותר לכל אדם לכותבם ופקע איסור כתיבת דברים שבע"פ מינייהו [ודוגמת זה איתא בסנהדרין נ"ח ב' דפריך שם אמ"ד דב"נ מותר באחותו מהא דתני' מפני מה לא נשא אדם את בתו כדי שישא קין את אחותו שנ' כי אמרתי עולם חסד יבנה (משום בנין העולם הותר לקין לישא את אחותו) הא לא"ה אסירא ומשני כיון דאשתרי אשתרי] א"ד מה שהותר לנביא לכתוב הדבר הוי רק הוראת שעה ועדיין איסור הכתיבה במק"ע. ולכאורה נראה דהאיסור במק"ע דאל"כ הרי הנביא חידש דין בזה במה שאמר שבא לו בנבואה לכתוב הדבר כיון שעד עתה היה הדבר אסור בכתיבה ומעתה יהיה מותר בכתיבה וא"כ אכתי בזה עצמו יוקשה דהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ועל כרחך דעדיין האיסור במק"ע ולא חידש הנביא כלל דין בזה ויש לדחות ואכ"מ להאריך בזה

ד) מצינו ביבמות פ"ז א' דכהנת שנישאת לישראל ומת חוזרת לאכילת תרומה ואין חוזרת לאכילת חזה ושוק ואילו ישראלית שילדה ולד מכהן ונישאת לישראל ומת חוזרת בשביל הולד שיש לה מכהן אף לאכילת חזה ושוק עש"ה דיליף לה מקרא. ועכ"פ מצינו בזה טפל חמור מן העיקר דחוזרת מכח בנה עדיפא מחוזרת מכח עצמה וזהו קצת היפוך הך דיבמות ע' ב' דאמר דא"א דערלות דבניו יעכב וערלות דגופי' לא יעכב ואילו כאן מצינו דאפשר שיהיה לכח הבן פעולה יותר מכח עצמו ודו"ק]

ה) מצינו בסנהדרין ס"ד ב' דמעביר מזרעו למולך חייב ומעביר את עצמו פטור ע"ש וא"כ למ"ד התם דמולך עכו"ם הוא וענין ההעברה למולך הוא רק הקרבה שמקריב זרעו לעכו"ם א"כ ה"ז טפל חמור מן העיקר דמקריב זרעו לעכו"ם חייל. ומקריב עצמו פטור וכל עיקר ענין הקרבן הרי הוא רק שנחשב הקרבן כאילו הקריב את עצמו כמבואר ברמב"ן עה"ת ובשאר מפרשים וא"כ מקריב את עצמו וודאי דחשיב יותר הקרבה ועבודה מאם מקריב את הזולת וכמובן גם לפי הסברא הפשוטה והוי הך דינא דמעביר זרעו חייב ומעביר עצמו פטור ג"כ לכאורה היפוך הך דיבמות ע' ב' הנ"ל ורק אמרי' דאפשר שיהי' התפעליות יותר ע"י זרעו מע"י עצמו]. והנה לפמ"ש הרמב"ן עה"ת דהי' הבן העובר באש המולך מת בו לפעמים א"כ ניחא שפיר הא דמעביר זרעו חייב ומעביר עצמו פטור דכיון דמת לפעמים ע"י ההעברה א"כ ה"ל ההעברה עבירת ש"ד וע"כ נהי דגם הריגת עצמו אסורה מקרא דאך את דמכם לנפשותיכם אדרוש וכנודע עכ"ז י"ל דהריגת זולתו וכ"כ הריגת זרעו חמור מהריגת עצמו. ואולם בב"י יו"ד סי' קנ"ז בבדק הבית כ' וז"ל וכ' בא"ח בב"ר דורש אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אזהרה לחונק את עצמו יכול אפי' כחנני' מישאל ועזרי' ת"ל אך פי' שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג א"ע אם יודע שלא יוכל לעמוד בנסיון וכו' ומכאן מביאין ראי' השוחטים התינוקות בשעת השמד כו' עכ"ל ומוכח לדעה הנ"ל דהריגת עצמו חמורה כהריגת זרעו דאל"כ מאי ראי' מביאין לשחיטת התינוקות ממה שהתירה תורה הריגת עצמו. והנה י"ל עוד דהא דמעביר עצמו פטור הוא באמת מפאת דהעברת עצמו הוא הקרבה ועבודה טפי וכנ"ל וע"כ אדרבה משום חומר העבירה אין מתכפר במיתת ב"ד וע"כ פטור וכדוגמת שכ' הסמ"ג בטעם דמעביר כל זרעו פטור וכנודע ובאתי אך להעיר

ו) בש"ס עירובין ק"ד ב' יש מ"ד דמכניס שרץ למקדש פטור והמכניס טמא שרץ למקדש חייב ע"ש וה"ז ג"כ טפל חמור מן העיקר [ובכתבי אגדה שלי כתבתי בטעם הדבר הזה דמכניס טומאה למקדש עיקר החטא שלו הוא במה שמחבר טומאה אל הקדושה וע"כ באמת הרי אין לטומאה חיבור כלל אל הקדושה ורק אם יש דבר אמצעי המחובר לטומאה ולקדושה אזי ע"י האמצעי ההוא ממילא גם הטומאה מחוברת לקדושה חיבור מה וכדרך שאמרו בברכות (נ' ב') דב' חבורות האוכלות ואין רואות זו את זו אזי אם יש שמש ביניהם המשמש לחבורה זו ולחבורה זו ומחובר איפוא לב' החבורות) השמש מצרפן (לזימון) וכן מצינו בכמה דוכתי דב' נפרדים מתחברים ע"י אמצעי המחובר לשניהם והארכתי במ"א בקיבוץ המקומות האלה לענין איזה דברים שיש בזה נפקותא להלכה וע"כ. גם כאן רק אם מכניס כלי או אדם שנטמא בשרץ שהכלי או האדם הרי בעצמותם טהורים הן אלא שקיבלו טומאה ע"י מגעם בשרץ וא"כ בהכנסם למקדש הרי הם מחוברים איפוא למקדש מפאת עצמותם שהם טהורים וע"כ ממילא מתחברת על ידם. גם הטומאה אשר עליהם למקדש וזהו עיקר החטא דטומאת מקדש מה שמחברים את הטומאה אל המקדש ומחללים קדושת המקדש משא"כ במכניס שרץ עצמו שהוא כולו טומאה אזי אין אל הטומאה הזאת חיבור למקדש כלל ולא חיבר איפוא כלל הטומאה אל הקדושה וע"כ שפיר אין כאן חטא כלל ודו"ק היטב ותבין בזה דברי הגמ' שם דיליף להך דינא דמכניס שרץ פטור מהא דכתי' מזכר ועד נקבה תשלחו מה זכר ונקיבה שיש להם טהרה במקוה אף כל שיש לו טהרה במקוה יצא שרץ עצמו שאין לו טהרה במקוה ולהנ"ל יובן הכוונה דהנה מה שמקוה מטהרת רק טמא שרץ ואין מטהרת שרץ עצמו הוא ג"כ מטעם הנ"ל דהמקוה בכחה רק לטהר דבר שהוא טהור בעצמותו אלא שקיבל טומאה בחיצוניותו על ידי מגעו בטומאה דאז בכח המקוה לסלק מעליו הטומאה החיצונה שקיבל ושב לטהרת עצמותו משא"כ דבר שעצמותו טומאה כשרץ וכדומה אין בכח המקוה לעשות מטומאה טהרה וכמובן. וע"כ זהו כוונת הדרש דרק דבר שיש לו טהרה במקוה דזה מורה דהוא טהור בעצמותו ורק שקיבל טומאה וע"כ אם מכניסין דבר כזה למקדש שפיר חייבין דדבר כזה הרי מחובר אל המקדש מפאת הטהרה שבו וע"כ ממילא מתחברת גם הטומאה שבו למקדש ומחבר איפוא טומאה למקדש וזהו החטא שלו משא"כ דבר שאין לו טהרה במקוה זה מורה על היותו כולו טומאה וע"כ אין כאן חטא כלל דטומאה גרידא אין לה חיבור לקדושה כלל ודו"ק היטב כי הדברים נכבדים בעזה"י]

ז) בערכין ג' א' דריש קרא דאיש אשר יטמא ולא יתחטא למעט קטן מכרת דביאת מקדש ובתוספו הרא"ש שנדפסו בסוף המסכתא הוקשה דל"ל קרא פשיטא דקטן לאו בר עונשין הוא וכ' וז"ל ויש מתרצים דמעטינן קרא אם נטמא בקטנות ונכנס