לקח טוב קנב

הטומאה הרי החמירה תורה בנזיר יותר מבכ"ג שהרי הנזיר הצריכתו תורה להביא קרבן על טומאתו משא"כ הכ"ג וע"כ כאשר דנין לענין טומאה שפיר ראוי לומר דיטמא כ"ג ואל יטמא נזיר. ובהעמיק יותר סברת פלוגתתם הוא דמהא דגילתה תורה דנזיר מביא קרבן על טומאתו משא"כ הכ"ג מזה יש לנו לדון דהטומאה פוגמת פגם גדול יותר בקדושת הנזירות ממה שהיא פוגמת בקדושת כהונה גדולה שהרי הכ"ג חוזר לקדושתו בטהרה אחרי הזאה וטבילה לבד ואלו הנזיר אין חוזר לקדושת נזירות טהרה רק עד אחרי הזאה וטבילה והבאת קרבן וע"כ פליגי כאן ר"א וחכמים בסברא דר"א אזיל בתר פגם הטומאה וס"ל דמוטב לפגום קדושת הכ"ג החמורה בפגם מועט מלטמא קדושת הנזירות הקלה בפגם מרובה (דטומאה הרי פוגמת פגם גדול ומרובה יותר בקדושת הנזירות מבקדושת כהונה גדולה וכנ"ל) ורבנן אזלי בתר הקדושה הנפגמת וס"ל להיפוך דמוטב לפגום קדושה קלה פגם מרובה מלפגום קדושה חמורה אפילו פגם מועט ודו"ק ואין להאריך: כלל טו"ב. אי מצינו טפל חמור מעיקר

הנה נא האי סברא דא"א שיהי' טפל חמור מעיקר רגילה על לשון הפוסקים ז"ל ודנים הלכה מכחה ועל לשוני כעת דברי החינוך במצות לא תשימון עליו נשך שכ' וז"ל והעובר ע"ז ונעשה סופר או ערב או עד במלוה עבר על לאו זה אבל אין לוקין עליו שאפי' המלוה אינו במלקות שהרי ניתן להישבון ואינו בדין דהני דאתו מחמתי' יתחייבו מכות עכ"ל. וכן דנתי אני העני בחידושי בסוגי' דלפני עור כו' דא"א שיהי' המכשיל את חבירו באיסור דרבנן עובר אלפני עור מה"ת אע"ג דהי' סברא לומר כן מכמה טעמים המבוארים שם עכ"ז הרי א"א לומר כן שיהי' המכשיל הטפל חמור מעובר העיקר שהעובר יעבור רק מדרבנן והמכשיל יעבור מה"ת. וע' שו"ת ח"ס חיו"ד סי' רכ"ג בענין מבשל בשבת דאסור למבשל לעולם ולאחרים מותר במוצ"ש ונתערב התבשיל בשבת ברוב דנסתפקו ז"ל לומר דאצל המבשל הוא בטל ברוב ולגבי האחרים אינו בטל משום דלדידהו ה"ל דשיל"מ וכ' שם הח"ס דכיון דלמבשל עצמו בטל והותר ע"כ א"א שיהיו אחרים הטפלים חמורים מן העיקר ובטל נמי לגבי אחרים ע"ש. וכן תמצא סברא זאת בכמה גדולי הפוסקים להלכה] ומקור הסברא הזאת הוא מש"ס זבחים מ"ח ב' וס"ג א' ומנחות צ"א ב' ובכורות י"ד ב' וע' זבחים ל"ז ב' תד"ה שלא מצינו] שבמקומות אלה הוזכר לשון זה דלא מצינו טפל חמור מן העיקר. והנה שמתי אל לבי לעיין בסברא זאת וראיתי דלא לבד דמסוגי' דזבחים מ"ט א' עצמה שם מוכח דאין סברא זאת דא"א לטפל כו' מוכרחת [ע"ש דקאמר ואיבע"א א"ק העולה במקומה תהא ומוכח בהדיא דס"ל להאי שינוי דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר דאל"כ למה לו לאיבע"א הלא די בתירוץ הראשון וז"פ] כ"א מוכח כן ג"כ מדוכתי טובי כאשר אבאר בעזה"י

א) מצינו ביומא ב' ב' דבעי למילף מקרא דכאשר עשה ביום הזה צוה ד' לעשות לכפר עליכם שיהי' הכהן טעון פרישה שבעה בכל הרגלים ודחי דאין דנין פרישת שבעה לשבעה (דרגלים) מפרישת שבעה ליום אחד (דמילואים) ופריך ואימא עצרת (שמיני עצרת) דפרישת שבעה ליום אחד הוא ומשני דנין דבר שאין קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו ואין דנין דבר שיש קדושה לפניו מדבר שאין קדושה לפניו ופריך ולאו ק"ו הוא השתא דבר שאין קדושה לפניו טעון פרישה דבר שיש קדושה לפניו לכ"ש א"ר משרשיא לא הזה כתיב כזה ר' אשי אמר מי איכא מידי דעיקר רגל לא בעי פרישה וטפל דידי' (שמיני עצרת) בעי פרישה וכו' עכ"ל הגמ' ומבואר דסתמא דגמ' ור' משרשיא נחלקו בזה עם ר' אשי דסתמא דגמ' ור' משרשיא ס"ל דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר ור' אשי ס"ל דא"א לטפל שיהי' זן חמור מן העיקר

ב) מצינו עוד ביבמות ע' ב' דיליף דתרומה אסורה לערל בג"ש דתושב ושכיר מפסח ופריך אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף תרומה כו' א"ק ומלתה אותו אז יאכל בו בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה אי הכי אימא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא בתרומה ומשני הא כתיב תושב ושכיר ופריך ומה ראית ומשני מסתברא ערלות דגופי' ה"ל לרבויי שכן כו' ואיבע"א מי איכא מידי דערלות דגופי' לא מעכבא בי' (מלאכול בתרומה) וערלות דאחריני (דבניו ועבדיו) מעכבא בי' כו' עכ"ל הגמ'. הנה שגם פה הגמ' מסופקת אם אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר דלפי סברת המקשן ושינויא קמא דגמ' סברי' דאפשר דערלות דבניו ועבדיו תעכבהו מלאכול בתרומה אף ע"ג דערלות דגופי' אינה מעכבתו וה"ז טפל חמור מן העיקר ולפי האיבע"א אמרי' דמי איכא מידי כו' והיינו כסברא דא"א שיהי' טפל חמור מן העיקר

ג) בסוטה מ"ז ב' ת"ר ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין וכו' וכי תימא עון דידי' אין עון דבניו ובנותיו לא ת"ש (הושע ד) לא אפקוד על בנותיכם וגו' עכ"ל הגמ'. וק' דכיון דקרא דלא אפקוד וגו' אשמעי' דעון דבניו ובנותיו מעכב א"כ כ"ש דעון עצמו מעכב וכהך סברא דיבמות המובאה באות הקדום דמי איכא מידי דערלות דבניו מעכבא בי' וערלות דגופי' לא מעכבא בי' וה"נ מי איכא מידי דעון דבניו מעכב ועון דעצמו לא וא"כ ל"ל קרא לעון דעצמו ועל כרחך דאפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר ושיעכב עון דבניו אע"ג דאין עון עצמו מעכב וכסברת המקשן ושינויא קמא דיבמות הנ"ל וא"כ תיקשי מכאן אשינויא בתרא דיבמות הנ"ל. ואולם לכאורה הא בורכא דהא הך דעון בניו כו' כתוב רק בהושע וא"כ לא שייך להקשות אקרא דתורה דמיותר מפאת קרא דהושע ואמנם הא דעון בניו כו' מעכב הרי הוא דין להלכה שאם יודעין עון בבניו ובנותיו אסור להשקותה או שאם הבעל עצמו יודע עון בבניו ובנותיו אסור להשקות את אשתו וא"כ כיון שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה על כרחך דדין זה הללמ"ס הוא ואתא הושע ואסמכי' אקרא וכמו דאמרי' הכי בזבחים י"ח ב' ובכמה דוכתי. וא"כ אכתי ק' דכיון דאיכא הלכתא לעון בניו ל"ל קרא לעון עצמו דכה"ג פריך בנזיר כ"ה ב' ובסוכה כ"ח ב' וכי מאחר דאיכא הלכתא קרא ל"ל. והזכירני תלמידי האברך החו"ב מו"ה יוסף חיים דוד רייך נ"י דהלימוד מעון בניו אעון עצמו הרי הוא רק בק"ו דמה עון בניו מעכב עון עצמו לכ"ש וא"כ הרי אין דנין ק"ו מהלכה ע"כ דבריו וז"פ. ואולם לכאורה עדיין ק' דמדוע נכתב בתורה דין עון עצמו ודין עון בניו נמסר בהלכה הרי הי' יכול להכתב דין עון בניו ודין עון עצמו ממילא נדע מק"ו. ואולם יש נפקותא בין דבר הנכתב בתורה לדבר הנמסר בהלל"מ דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וכן להיפוך וא"כ יוכל להיות שרצתה תורה שיהי' דין זה דעון בניו מעכב אסור בכתיבה ומותר באמירה בע"פ ודין דעון