לקח טוב יד

ו) בש"ס קידושין דריש קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים וכי כל הקהל שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששא"כ ע"ש. והשתא אי נימא דמעשה השליח מתייחסת למשלח א"כ כשהמשלחים רבים נחשב שעשאו המשלחים כולם המעשה ההוא וכנ"ל. וא"כ לפי מאי דס"ל לר' אליעזר ברבי שמעון בחולין דכ"ט ע"ב דאסור לשנים לשחוט זבח אחד בקדשים מה"ת ע"ש א"כ מה יענה ראב"ש להך קרא דושחטו אותו דמתיר לכל הקהל לשחוט ע"י שליח אחד ואמאי שרי הא המעשה מתייחסת להם ונחשב ששחטו כולם וא"כ הו"ל שנים שוחטין זבח אחד וכן אם נאמר דגוף השליח נחשב כגוף המשלח ג"כ יוקשה דכבר כתבתי דנראה פשוט דאם נאמר כן אזי כשהמשלחים רבים נחשב גם השליח רבים הואיל ונעשה כגוף המשלחים וא"כ חשוב ג"כ שנים שוחטין זבח אחד ועל כרחך דהשליח נחשב לאדם אחר וגם המעשה איננה מתייחסת למשלח רק לשליח אלא שמועלת עבור המשלח וע"כ שפיר חשוב שחיטה ביחיד ורק שמועלת עבור הקהל המשלחים שיצאו בה כולם ידי מצות שחיטת פסח ודו"ק. אולם יש לדחות דמה שהקפידה תורה שלא יהיו שנים שוחטין זבח אחד בקדשים היינו רק אם ממש שנים שוחטין וכל אחד שוחט בכח בפני עצמו משא"כ כאן שהשליח היחיד שוחט ונעשתה השחיטה בכח אחד א"כ אפי' תתייחס המעשה לרבים המשלחים נחשב רק כאלו שחטו רבים בכח אחד וזה י"ל דשרי שפיר. וסמוכין לזה מש"ס שבת ד"ג ע"א דדריש קרא דבעשותה יחיד העושה חייב שנים שעשאוהו (שנים שעשו יחד מלאכה בשבת כגון זה עוקר וזה מניח) פטורין ע"ש. והנה שם ד"ה ע"א איתא בעי ר' יוחנן זרק חפץ ונעקר הוא (הזורק) ממקומו וחזר וקיבלה מהו ופריך מאי קא מבעי לי' (איזה טעם יש לפטור בזה הא עבד עקירה והנחה) א"ר אדא בר אהבה שני כחות באדם אחד קמבעי לי' שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי וחייב או כשני בני אדם דמי ופטור תיקו וברש"י כשני בני אדם דמי ופטור דהו"ל כשנים שעשאוהו וכו' עכ"ל. ומבואר בזה דאע"ג דהתורה פטרה רק שנים שעשאוהו עכ"ז מספקינן למיפטר ג"כ יחיד העושה בשני כחות מפאת דחשוב כשנים שעשאוהו א"כ ה"ה להיפוך בשחיטת קדשים דהקפידה תורה שלא יהיו שנים שוחטין שפיר י"ל ג"כ דשני בני אדם השוחטין בכח אחד חשוב כאחד השוחט ושפיר דמי ודו"ק. ועוי"ל דהתורה הקפידה רק שלא תעשה השחיטה ע"י ב' בני אדם דאז מה שעושה זה הרי אין השני עושה משא"כ בשליחות שאפי' נחשב כל הקהל שוחטין עכ"ז הרי כל השחיטה מתייחסת לכולם מתחלה ועד סוף ומה שהאחד עושה גם כולם עושים ואכה"ג י"ל דלא הקפידה תורה. ועוי"ל בפשיטות טפי דהתורה הקפידה רק שלא יהיו ב' מעשים בשחיטה שאם שני בני אדם עושים הרי הוא ב' מעשים משא"כ כשהשליח היחיד שוחט הרי הוא רק מעשה אחת וא"כ אפי' אם מעשה השליחות מתייחסת למשלח עכ"ז הרי נחשב רק כאלו עשו כל הקהל מעשה אחת ואין נעשה ממעשה אחת של השליח מעשים רבים וכמובן וע"כ שפיר שרי וחילוק זה הוא עצמו החילוק הקדום אחרי העיון. דו"ק ותשכח ואין להאריך בזה

ז) ע"ע בש"ס ב"מ דצ"ו ע"א דאמר דדין שליח אי חשוב כבעלים לענין שאילה בבעלים תלוי בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן דפליגי אי מהני הפרת נדרים ע"י שליח דס"ל לר' יאשי' דבעי' בעל ממש משום דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו ור' יונתן ס"ל דששאיכ ע"ש. והנה לענין שאילה בבעלים נראה פשוט דתלוי בזה אי הא דששאיכ היינו שגוף השליח נחשב כגוף הבעלים דאז שפיר חשוב שאילה בבעלים וכמובן משא"כ אם אין גופו כגוף הבעלים אלא שמעשהו מתייחסת לבעלים או שמועלת עבור הבעלים אז שפיר לא חשוב שאילה בבעלים כיון שאין גופו כגוף הבעלים ולא קרינן בי' אם בעליו עמו וכמובן. אולם לענין הפרה שפיר י"ל לכאורה דבין לר' יאשיה ובין לר' יונתן אין גוף השליח כגוף הבעלים ופליגי רק באחד מב' הצדדים האחרים הנ"ל דר' יאשי' ס"ל דהמעשה אשר השליח עושה בשליחותו עכ"פ מתייחסת למשלח ונחשב שעשה המשלח המעשה ההוא וע"כ גם כאן כשעשה השליח מעשה ההפרה נחשב שפיר שהפיר הבעל וקרינן בי' אישה יפרנו ור' יאשי' ס"ל דגם המעשה איננה מתייחסת למשלח רק לשליח אלא שמועלת עבור המשלח וע"כ כאן שהקפידה תורה דאישה יפרנו דהיינו שהבעל עצמו יעשה מעשה ההפרה ולא אחר ע"כ שפיר לא מהני שליחות וא"כ קשה לכאורה דאיך תלי הש"ס דין דשאילה בבעלים בפלוגתא דהפרה הא י"ל דתרוייהו ס"ל דגוף השליח לא הוי כגוף הבעלים ורק בב' הצדדים האחרים הוא דפליגי אם המעשה מתייחסת למשלח או לשליח וע"כ בדין שאילה בבעלים דבעי' ממש גוף הבעלים דהא כתיב אם בעליו עמו ולא סגי במה שמעשה השליח מתייחסת לבעלים א"כ שפיר י"ל דלכ"ע לא חשוב ע"י שליח שאילה בבעלים. אמנם אחרי העיון ז"א דגם בהפרה ההכרח לומר לר' יונתן דגוף השליח חשוב כגוף הבעל דא"א לומר דרק מעשה הפרתו מתייחסת לבעל דהא הפרה הוא רק דבור וא"כ המעשה שבו הוא רק עקימת השפתים ונענוע כלי המבטא וא"כ אי נימא דרק המעשה אשר השליח עושה מתייחסת למשלח א"כ חשוב רק כאלו עיקם המשלח שפתי השליח ונענע כלי המבטא של שליח וכנודע סברת הקצוה"ח לענין תפלין ושאר מצות שבגופו ע"י שליח וידובר בו להלן אי"ה וא"כ אכתי אין כאן דבור של הבעל בעצמו ואיך יועיל ועל כרחך דגוף השליח נחשב כגוף המשלח ושפיר חשוב דבור ההפרה שהשליח מדבר כאלו דיבר זה הבעל בעצמו כי השליח בשעת הפרתו נחשב כגוף הבעל ממש וא"כ שוב שפיר לענין שאילה בבעלים גם ע"י שליח חשוב שאילה בבעלים וע"כ שפיר תלי הש"ס דין דשאילה בבעלים בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן הנ"ל ודו"ק

ח) התוס' רי"ד בפ"ב דקידושין כתבו דבמצוה שעל גופו לא מהני שליחות ע"ש ונראה מזה דגוף השליח אינו נחשב כגוף המשלח ורק אדם אחר הוא וע"כ במצוה שעל גופו לא מהני שליחות והנה בס' קצוה"ח הסביר דבריהם עפ"י דברי הרא"ש בנדרים דע"ב ע"ב שכ' לענין הפרה ע"י שליח דכיון דבעי' שמיעה ע"כ שמיעה הוי מידי דממילא ומידי דממילא לא שייך בי' שליחות ע"ש וע"כ רק על מעשה שייך שליחות ונחשב כאלו עשה המשלח מעשה הנחת תפלין שעשה השליח אבל מה שמונחים על יד השליח זהו מידי דממילא ולא יתכן לומר מטעם שליחות שמונחים התפלין על יד המשלח וע"כ הו"ל כאלו הניח המשלח תפלין על יד השליח דלא מהני עכת"ד והם נודעים. ולענ"ד גם דברי הרא"ש הנ"ל עולים לכוונה זו דכיון שרק מעשה השליח מתייחסת למשלח או שמועלת עבור המשלח אבל השליח עצמו אדם אחר הוא ע"כ בשמיעה שאינו עושה מעשה לא שייך שליחות ורק אלו הי' ענין השליחות על גופו של שליח שנעשה גופו כגוף המשלח שפיר הי' יכול לעשותו שליח על השמיעה שכיון שנעשה גוף המשלח הו"ל שמיעתו כשמיעת המשלח ושפיר מצי מפר נדרי אשת המשלח ששמע. ודע כי סברת הקצוה"ח הנ"ל תמצא קן לה בתוס' ב"מ ד"צ ע"א דאהא דאמרינן התם דאמירה לעכו"ם שבות לענין שבת ולענין חסימה כתבו הם ז"ל וז"ל אור"י