לקח טוב קמח

מאה פעמים יעבור ואל יהרג ושאין גבול כלל בדבר [ובזכרוני שכן מפורש בס' מעשה רוקח על הרמב"ם הלכות יסודי התורה שאין גבול בדבר ואינו כעת לפני לעיין בו] וא"כ על כרחך דאין ריבוי הכמות מכריע את האיכות ודו"ק

כא) ביבמות (דף י"ד א') יש שם פלוגתא אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו וכו' דמ"ד לא עשו משום דב"ה רובא ומ"ד עשו אמר דכי אזלי' בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מחדדי טפי ע"ש. והרי זו פלוגתא לענין דעות בני אדם אם האיכות בזה מכריע את ריבוי הכמות או להיפוך דמ"ד עשו ס"ל דנהי דב"ה רוב בכמות עכ"ז כיון דב"ש מחדדי טפי מכריע מעלה איכותית דחידוד שכלם את רוב הכמות דב"ה ומ"ד דלא עשו ס"ל להיפוך דרוב הכמות מכריע וכו' וכמובן

כב) ביומא פ"ה ב' אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה וכו' ואף דבשמירת שבתות הרבה הרי יקיים רק הרבה פעמים עשין דביום השביעי תשבות זכור ושמור ולאוין דלא תעשה כל מלאכה וא"כ ודאי דחילול שבת דבסקילה פעם אחת חמור מכל אחד מהפרטים הנ"ל [ואע"ג דקיום לאו דל"ת כל מלאכה הוא ג"כ קיום לאו דסקילה עכ"ז לגבי הקיום הרי אין ללאו דסקילה מעלה יתירה משאר לאו דעלמא דהמניעה מעשיות מלאכה בשבת הרי הוא עבודה לו ית' בערך אחד בשוא"ת כמניעה מאכילת נבילה ולפעמים שהמניעה מאכילת נבילה היא עבודה יותר מן המניעה ממלאכה וכגון אם יצרו תקפו יותר לאכילת נבילה מלעשיית מלאכה ורק העביר' על לאו דל"ת כל מלאכה הוא דחמורה מעביר' על שאר לאו מפאת שעביר' זו עונשה סקילה משא"כ בשאר לאו אבל הקיום דל"ת כל מלאכה שוה הוא לקיום שאר לאוין וכמובן בפשיטות וא"כ שפיר חילול שבת אחד דהיא עבירת סקילה הרי ודאי דבר גדול הוא באיכות יותר מקיום כל אחד מפרטים הנזכרים דהיינו עשין דביום השביעי תשבות זכור ושמור ולאוין דל"ת כל מלאכה] ועל כרחך דרק ריבוי הכמות בזה מכריע את האיכות וז"פ וברור בס"ד

כג) יש להסתפק אם יש לאדם לקיים שתי מצות ואין ביכולתו רק או לעשות שתיהם שלא כתקנן או לעשות אחת כתקנה והשני' תובטל לגמרי מה עדיף בזה [וע' ש"ע או"ח סי' א' טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה ויש לחלק בין שלא בכוונה לשלא כתקנו ופשוט] ולכאורה הדבר תלוי בסברת הר"ן הנ"ל אי ריבוי הכמות מכריע את האיכות דאי נימא דמכריע וכו' אזי ב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה ואי אין מכריע וכו' אזי י"ל דאחת כתקנה עדיפא מב' שלא כתקנן וראוי שיקיים אחת כתקנה והשני' תובטל ואם האחת חמורה והאחת קלה יקיים החמורה ויבטל הקלה ואם שתיהן שוות אזי הבחירה ביד האדם לבחור איזה מהם שירצה. ואם כנים הדברים הנה יש גם מזה ראי' לכאורה לסברת הר"ן הנ"ל וזה מהא דגרסי' במנחות מ"ה א' ת"ר ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה וגו' א"ר שמעון וכי מדת פרים ואלים אחת היא אלא שאם הי' להן פרים מרובים ולא הי' להם נסכים יביאו פר אחד ונסכיו ואל יקרבו כולן בלא נסכים וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח דלולי קרא ה"א דהקרבת פרים מרובים בלא נסכים עדיף מהקרבת פר אחד ונסכיו והיינו כסברא דקיום ב' מצות שלא כתקנן עדיף מקיום אחת כתקנה וא"כ הרי יש ראי' מזה לכאורה לסברת הר"ן הנ"ל. ואולם יש לדחות ולומר דאדרבה השתא דכתי' קרא ילפי' מהתם דקיום מצוה אחת כתקנה עדיפא מקיום ב' שלא כתקנן וא"כ אדרבה יש ראי' להיפוך דאין ריבוי הכמות מכריע וכו' ובאתי רק להעיר

כד) יש לדקדק דקיום ב' מצות שלא כתקנן עדיפא מקיום אחת כתקנה מהא דקיי"ל ביבמות כ"ו א' דב' אחיות שנפלו לפני ב' יבמין שתיהן חולצות ולא מתייבמות מחששא דדילמא אדמייבם חד מיית אידך וקבטלה מצות יבמין (דהשני' תהי' אחות אשה אל המייבם ואחות אשה פטורה מחליצה ומיבום) ע"ש. והנה בבכורות (י"ג א') במשנה מבואר דמצות יבום קודמת למצות חליצה וע"ש ביבמות כ"א א' בגמ' דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כלל ועכ"ז אמרי' דמוטב שיחלצו שתיהן ויתקיימו איפוא ב' המצות שלא כתקנן משתתייבם האחת ותתקיים זאת המצוה האחת כתקנה אלא דיש ספק שמא לא תתקיים השני' כלל דדילמא אדמייבם חד מיית אידך וכו' וא"כ מפורש בזה לכאורה דב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה ועוד יותר מזה דאפי' היכא דלא תתבטל השני' בודאי אם יעשה האחת כתקנה ויש רק ספק ביטול השני' ג"כ מוטב שיקיים שתיהן שלא כתקנן וכו' ויש לדחות ולומר דשאני התם דאם מייבם האחת הרי הוא מדחה בזה מצות יבום השני' על ידי מעשהו בידים שהרי רק ע"י יבום הראשונה נעשית השני' אחות אשה ונאסרת לו וע"כ זה שפיר אסור לו להדחות מצוה השני' בידים ע"י מעשה המצוה האחת ואין ראי' משם להיכא דאין מדחה השני' בידים ע"י קיום האחת ומאלי' השני' היא דמתבטלת מפאת שאין מקיימה וה"ז רק ביטול בשוא"ת לא דחי' בידים וע"כ בכה"ג שפיר אפשר דרשאי לעשות אחת כתקנה אע"פ שעי"כ תתבטל השני' מאלי' ודו"ק היטב

כה) בש"ס פסחים פ' א' איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ (כדי שיהי' רוב ציבור טמאין ויעשו כולם בטומאה ולא יהי' קרבן צבור חלוק) וכו' ועולא אמר משלחין אחד מהן לדרך רחוקה ויטמאנו בשרץ קסבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו השתא נמי מדחהו אתה מפסחו איפשר דעביד בשני וכו' ובתוס' שם ד"ה אתה כתבו דאם משלחין אותו לדרך רחוקה אין יכול להביא חגיגתו ביו"ט כיון שהוא חוץ לתחום ורק מוכרח להביאו בימי התשלומין עש"ה. וכתבתי שם בחידושי דיש לדקדק מזה דמוטב לקיים ב' מצות שלא בזמנן העיקרי מלקיים האחת בזמנה והשני' תובטל לגמרי דהא ה"נ אם יטמאוהו במת תובטל החגיגה לגמרי ואת הפסח יביא בזמנו בערב פסח ואם משלחין אותו לדרך רחוקה אזי יביא פסחו בשני וחגיגתו בימי התשלומין וא"כ הרי יביאם גם שתיהם שלא בזמנם העיקרי (ויש לדחות דאם יביא פסחו בשני אזי נגד חסרון זמן העיקרי יש לו מעלת הטהרה דאם יטמאוהו במת ויביאנו בראשון הרי יביאנו בטומאה וקיי"ל דטומאה רק דחוי בצבור וחשיבא הטומאה חסרון ופיסול ע' רש"י פסחים פ"ד ב' ד"ה האי פסול הוא עש"ה. ואולם לעומת חסרון הטומאה יש לו מעלת קרבן צבור אם יביאנו בראשון כיון דמביא אותו עם הצבור ובא בכנופיא משא"כ אם יביאנו בשני הוא רק קרבן יחיד והארכתי שם בחידושי לברר אי מאלו המעלות מכריעות ואכ"מ]. ועכ"פ אם כנים הדברים דקיום ב' מצות שלא בזמנן העיקרי עדיפי מקיום אחת בזמנה העיקרי והשני' תובטל לגמרי אזי יש כדמות ראי' מזה לספק שלנו דב' מצות שלא כתקנן עדיפי מאחת כתקנה

כו) המג"א סי' רצ"א סק"א הביא בשם הס' חסידים דמי שיש לו מזון ב' סעודות לשבת ואם יחלקם לג' לא יהי' לכל סעודה כדי שביעה מוטב שיאכל