לקח טוב קמד

קטן בטומאה החמורה מט"מ והביא אח"כ ב' שערות דחלו אז שתיהם כאחת וכנ"ל. ואולם באמת לאו קושי' היא חדא דמדברי רש"י כריתות ב' א' ד"ה והבא אל המקדש טמא ותוס' סנהדרין פ"ג ב' ד"ה וטבול מוכח דכל הבא למקדש טמא ילפי' כרת דידי' רק מכרת הנ"ל הכתוב בטומאת מת ומאי דהביא רש"י בכריתות שם קרא דמשכן ד' טמא ונכרתה צ"ל דהביאו רק משום שנאמר תחלה בפרשה ועיקר כונת הלימוד שלו ודאי הוא רק מכי את מקדש ד' טמא דכתי' בתר הכי בפרשה וכמבואר להדיא בשבועות ט"ז דמקרא דמשכן ד' טמא ידעי' רק משכן ולא בית עולמים ומקרא דמקדש ד' טמא הוא דילפי' בית עולמים ע"ש] וא"כ כיון דבכרת הנ"ל גופי' מיעט רחמנא קטן וכנ"ל א"כ פשוט דלאו דוקא בטומאת מת כ"א בכל הטומאות הוא כן דאם נטמא בקטנות ונכנס אח"כ למקדש בגדלותו פטור וה"ה דפטור בכלהו טומאות בכה"ג אשימוש בטומאה דאל"כ הרי תיקשי מש"ס שבועות י"ז א' הנ"ל דפריך דל"ל קרא לטמא ששימש דבמיתה ת"ל דאיכא כרת דביאת מקדש וכנ"ל ומאי קושי' הרי איצטריך קרא להיכא דנטמא בטומאה החמורה מט"מ בקטנותו ושימש בטומאה זאת אחר כך בגדלותו וכנ"ל ותו אפי' יהיבנא לך דהך דינא דיש מתרצים הנ"ל נוהג רק בטומאת מת אבל לא בטומאות החמורות מטומאת מת עכ"ז ג"כ דברי הגמ' יבמות הנ"ל מדוקדקים דאלו הי' אומר כגון דאיטמי לי' ואייתי ב"ש הי' מוכרח איפוא להאריך ולפרש כגון דאיטמי לי' בטומאה החמורה מטומאת מת ולא הי' יכול לומר סתם דאיטמי לי' כמו שאמר עתה שהרי היינו טועין לומר דאיירי בכל טומאות ובאמת בטומאת מת וטומאות דקילי מט"מ הרי פטור בכה"ג אשימוש בטומאה וכנ"ל וא"כ הי' נצרך להאריך איפוא ולפרש כגון דאיטמי בטומאה החמורה מט"מ ואולי הי' נצרך להאריך ולפרש ג"כ הטעם מדוע נקט דינו רק בטומאה החמורה מט"מ דבלי פירוש טעם הדבר אזי הי' דברי הגמ' אז כספר החתום ואלו שם ביבמות הרי איננו מקומו של דבר הזה כלל להאריך בו וע"כ שפיר נקט הש"ס בקצרה כגון דאייתי ב"ש ואיטמי לי' והיינו דנטמא בשעת הבאת השערות וכנ"ל דבאופן זה איירי שפיר בכל הטומאות ולא הוצרך לפרש כלל יותר וז"פ. [ועוד נתעוררתי דהא בבריתא דיבמות שם אמר התחיל ר' חייא לדון טומאה לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה וכו' וא"כ על כרחך איירי רק בטומאת מת ושאר טומאות מגע דקילי מיני' ולא איירי בטומאות היוצאות מגופו דהא אינהו לא הותרו במקדש וכנ"ל וא"כ קושי' מעיקרא ליתא]

והנה הך דרשא דש"ס ערכין הנ"ל לפי' היש מתרצים הנ"ל דדריש איש למעוטי קטן מכרת היכא דנטמא בקטנותו במת ונכנס בגדלותו למקדש צ"ל דהוא רק לר' יוסי דס"ל בחולין ע"ב ב' ובמנחות כ"ד ב' דמגע בית הסתרים מה שדבר נוגע בעצמו לאו מגע הוא לענין טומאה עש"ה אבל לר' מאיר דס"ל בחולין שם דמגע דכה"ג חשיב מגע א"כ א"א לדרוש כן כלל שהרי גם כאן נהי שהתחלת הטומאה הית' בקטנות עכ"ז בגדלותו הרי נוגע הוא בעצמו וה"ל כאלו נגע בגדלותו בטמא מת אחר דהוא נטמא ממנו וחייב כרת אח"כ על ביאת מקדש וז"פ ואולם דברינו בהך דיבמות הנ"ל שפיר נכונים דהא התם אליבא דר' יוסי קאי וכדאמר דקמיפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר' יוסי וא"כ שפיר הוצרך הש"ס לומר כגון דאייתי ב"ש ואיטמי לי' וכנ"ל

והנה גוף הך דינא דיש מתרצים הנ"ל אם שגזה"כ הוא עכ"ז הוא דבר מפליא ומתמיה שהרי זה הגדול שקיבל טומאה בקטנותו הרי הוא טמא גם כשהוא גדול שהרי לענין הטומאה גם קטן מקבל טומאה והוא טמא גמור ומטמא אדם וכלים ואוכלין ומשקין ממש קיבל הטומאה בגדלותו וא"כ כיון שהוא טמא גם בגדלותו א"כ בהכנסו למקדש הרי הוא טמא הנכנס למקדש ומדוע ישתנה דינו משאר טמא שקיבל הטומאה בגדלותו ונכנס למקדש ואטו בשביל שהתחלת הטומאה הית' בקטנות והי' טמא גם בהיותו קטן מיגרע גרע ועש"ה בתוס' הרא"ש שכ' אהך דינא דיש מתרצים דלא מסתבר וכו' ע"ש ולענ"ד הוא דבר מפליא ומתמיה וכנ"ל]. וקצת יש להביא ראי' דא"א שיהי' חילוק בדבר שהוא בזמן הגדלות לבין אם הית' גם התחלתו בזמן הגדלות או הית' התחלתו עוד בזמן הקטנות והוא מש"ס בבא קמא דק"ו ע"ב א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל דכתיב על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה איתיבי' ר' אבא בר ממל וכו' (מהא דתני') כי יתן איש אין נתינת קטן כלום (להשביע ולחייב כפל) ואין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מניין (שפטור) ת"ל עד:

האלקים יבוא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ואי איתא תיהוי נמי כאבידה וכו' עכ"ל הגמ'. וכוונת הגמ' דכיון דאבידה נמי מחייבת כפל אע"ג דלא הי' שם נתינה הרי דעצמיות הדבר מה שממונו הוא ברשות חבירו מחייבת את חבירו כפל בטוען טענת גנב ואע"פ שאין שם נתינה וא"כ היכא דנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול נהי שאין יכול להתחייב מכח הנתינה, דקטנות עכ"ז הרי עתה הוא גדול והממון הרי גם עתה הוא שלו וא"כ הרי יש עתה ממון שלו ברשות חבירו וראוי שיתחייב כפל כמו באבידה ועש"ה ברש"י. ואי איתא מאי קושי' נהי דגדול שבא ממונו לרשות חבירו כמו אבידה מתחייב המחזיק כפל עכ"ז בנתנו כשהוא קטן דהית' התחלת ביאת ממונו לרשות חבירו עוד כשהי' קטן שפיר מיגרע גרע ונהי דגם עתה שהוא גדול ממונו הוא עדיין ברשות חבירו עכ"ז כיון שהתחלת הדבר הי' בעודו קטן שפיר פטור והרי ה"נ ממש מחלקינן בטומאה דאם הית' התחלת הטומאה בגדלות ונכנס למקדש חייב ואלו היכא דהית' התחלת הטומאה בקטנות אז אע"ג דגם בהיותו גדול הרי הוא טמא עדיין וגדול אחר הנוגע בו אז ונכנס למקדש הרי הוא חייב עכ"ז הוא שהתחלת טומאתו הית' עוד בהיותו קטן מיגרע גרע אע"ג דגם עתה בגדלותו עדיין הוא טמא והרי הדבר דומה בדומה ממש להך דב"ק הנ"ל. וא"ל דשאני הך דטומאה דגזה"כ הוא מקרא דאיש וכנ"ל דז"א דא"כ בהך דב"ק נמי ה"ל לשנויי דגזה"כ הוא לומר כן דהא גם בהך דב"ק מייתי קראי לחייב באבידה דגדול ולפטור בנתינה דקטן אע"פ שתבעו כשהוא גדול ועל כרחך כוונת הגמ' ב"ק הנ"ל דכיון דזה נגד הסברא לגמרי לומר דהיכא דהית' ההתחלה בקטנות מיגרע גרע ע"כ אין לנו לדרוש הכתובים כן וכמובן [וע' תוס' נזיר דמ"ה ע"ב ד"ה ר' יאשי' דכתבו דאין להוציא פסוק ממשמעו מכח סברא ויש לחלק בין אם מוציאין המקרא מפשוטו ממש כגוונא דהתם כ"ש לבין נידון דב"ק הנ"ל דהוא רק דרשא ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך בזה] וא"כ גם בהך דערכין אין לנו לדרוש למעט קטן בכה"ג כיון דזה נגד הסברא לגמרי לומר דהואיל והית' התחלת הטומאה בקטנות מיגרע גרע וכנ"ל וצע"ק ובאתי רק להעיר:

כלל טו. אי ריבוי הכמות מכריע האיכות

הר"ן בפרק בתרא דיומא כ' דמוטב לשחוט עבור מסוכן בשבת מלהאכילו נבילה אע"ג דשחיטה