לקח טוב קמב

הוא דמה"ת הרי גם טבל בטל וא"כ כיון דרק חומרא דרבנן הוא א"כ נימא ממ"נ מה"ת הרי הוא בטל ומדרבנן הרי אין תרומה מתרת במשהו דהא מדרבנן בעינן אחד מס' עכ"פ ועל כרחך דלית לי' לר' יוחנן סברא דממ"נ הנ"ל. וי"ל דהא דאמור רבנן אחד מס' לא חידשו בזה דבר בגוף ההיתר שלא תתיר התרומה את הטבל מדרבנן בפחות מזה ורק גם עתה שפיר חטה אחת פוטרת את הכרי ורק כיון דתרומה אין לה שיעור מה"ת ע"כ ציוו חכמים לכתחלה שיתן עכ"פ אחד מס' ואע"ג דגם בדיעבד אם תרם ועלה בידו אחד מס"א ה"ז תרומה ויחזור ויתרום כמבואר בתרומות פ"ד מ"ג עכ"ז י"ל דזה ג"כ רק בתורת מצוה לא בתורת התרת הטבל דהטבל כבר הותר גם מדרבנן וזה דלא כמו שכתבתי בכלל י"א דלא שייך הפרשת תרומה בתורת מצוה לבד אפילו מדרבנן אם אינו מתיר הטבל ורק כשהוא מתיר את הטבל אז יכול להיות מצוה ג"כ עש"ה ודין דדיעבד דמשנה תרומות הנ"ל יש ליישבו עוד באופן אחר עש"ה במפרשים ותבין ובגוף הדבר הזה אי הא דאמור רבנן אחד מס' הוא רק בתורת מצוה או הכוונה דאין הטבל ניתר מדרבנן בפחות מזה הארכתי בזה הרבה במ"א ואכ"מ

והנה עדיין יש להעיר מדברי הירושלמי הובאו ברא"ש יבמות ק"ט א' דפליגי התם ר' יוחנן ור"ל בקטנה שקידשה אבי' לבעל וגירשה ואח"כ החזירה בקטנותה ולו אשה אחרת גדולה ומת דבכה"ג הקטנה אסורה ליבם מה"ת משום אשת אח שהרי גירושי' גירושין גמורים ואין חזרתה חזרה גמורה דמשנישאת פקע רשות האב והיא הרי אין לה יד והויין קידושי החזרה רק קידושין דרבנן ומה"ת עדיין גרושה ועומדת היא ופליגי התם בירושלמי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דצרתה של קטנה נמי אסורה וחולצת ולא מתייבמת ור"ל ס"ל דצרתה מותרת ועש"ה ברא"ש דמוכח דטעמא דר"י משום דחשיבה הצרה צרת ערוה כיון דהקטנה היא ערוה מה"ת ומדרבנן הא הוי קידושי הקטנה קידושין וה"ל צרתה צרת ערוה עש"ה. והשתא הא תיקשי נמי שהרי ראוי שתהי' הצרה מותרת מטעם ממ"נ דמה"ת שהקטנה ערוה הרי שוב איננה צרתה כלל כיון שאין חזרת הקטנה חזרה ועדיין גרושה ועומדת היא ואלו מדרבנן דחזרת הקטנה חזרה והרי היא צרתה הרי שוב אין הקטנה ערוה כלל דכיון דחזרת הקטנה חזרה א"כ שוב הקטנה עצמה הרי היא זקוקה ליבום וכמובן ועל כרחך לומר דלית ליה לר"י סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן. וכאן שייכי נמי ב' הטעמים הנ"ל די"ל דחכמים לא באו להקל על ד"ת ולומר שע"י החזרה דרבנן לא יהי' בה איסור אשת אח מדרבנן אחרי מיתת בעלה אע"פ שמה"ת היא אשת אח ושפיר יש בה איסור אשת אח גם מדרבנן וע"כ שפיר צרתה צרת ערוה גם מדרבנן. וכן י"ל ג"כ דדברי חכמים הם מוסבים על הדאוריתא וכל שהיא ערוה מה"ת (אע"פ שמדבריהם אינה ערוה) אמור רבנן עלה דצרתה ע"י קידושין דדבריהם אסורה וז"פ. ולפי הפי' שבקרבן עדה שם דר' יוחנן חזר בו עש"ה לק"מ וכמובן די"ל דהנך מימרי דידי' דש"ס מכות ופסחים ודירושלמי מע"ש הנ"ל אמרינהו אחרי חזרתו מהך דיבמות

עיין עוד ביבמות ק"ט א' במשנה ב' אחין נשואין לב' אחיות גדולה וקטנה מת בעלה של גדולה רא"א מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ר' יהושע אומר אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה עכ"ל המשנה. הנה דכל התנאים מודים דאם יחלוץ לגדולה אזי אסור הוא אח"כ בקטנה וא"כ יוקשה ג"כ שהרי יש ממ"נ להתיר דמה"ת הרי אחות חלוצה מותרת ומדרבנן הרי אין הגדולה חלוצתו כלל דהא קידושי הקטנה קידושין נינהו מדרבנן וה"ל הגדולה אחות אשה ואינה זקוקה כלל ואין חליצתה חליצה כלל ועל כרחך דלא אמרינן ממ"נ כזה בדרבנן וכאן שייכי נמי ב' הטעמים דידן וכמובן וכבר הבאתי גם לעיל אות ב' מן התוס' מקום הדומה להך משנה דיבמות ע"ש ותבין

ודע דלפי הטעם הא' אשר כתבנו בהא דלא אמרי' ממ"נ כזה בדרבנן דהוא משום דחכמים לא באו להקל על ד"ת וע"כ גם השני' זקוקה ליבום גם מדרבנן כיון שמה"ת היא זקוקה ושפיר אחותה אסורה משום אחות זקוקה הנה כעין זה יש לי להסתפק אם יש על דבר איסור דרבנן ואחר כך חל עליו איסור דאוריתא אם האיסור דאוריתא אין חל מדרבנן רק מדאוריתא לבד דמדרבנן אמרי' אאחע"א א"ד אמרי' ג"כ דאין החכמים באים להקל על ד"ת וכיון דמה"ת חל האיסור ממילא הוא חל גם מדרבנן. וע' פסחים ל"ה ב' דפריך אהא דתנן דיוצאין במצה של דמאי ופריך דמאי הא לא חזי לי' וברש"י ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשם מצה יצא מי שיש לו איסור אחר עכ"ל. והנה בגמ' שם לקמן איתא ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל כו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכן אזלא א"ר ששת הא מני ר"ש היא דאמר אאחע"א וכו' רבינא אמר אפי' תימא רבנן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ בלבד יצא זה שאין איסורו משום חמץ בלבד אלא אף משום טבל מידי בלבד כח אלא מחוורתא כדר' ששת עכ"ל הגמ'. וא"כ תיקשי מדוע נקט רש"י ז"ל תיבת לבדו דהוא רק לרבינא והגמ' הקשתה עליו ואמר דמחוורתא כדר' ששת (ובפשיטות נראה דכיון דלר' ששת אתיא בריתא רק כר' שמעון וע"כ הי' רש"י סובר זה לדוחק לומר דסתמא דמתני' אתי' כר"ש כיון דסתם מתני' אינו ר"ש רק ר"מ ור"מ הא ס"ל ביבמות (ל"ג א') דאחע"א]. ואולם אם נאמר דאיסור דאוריתא חל על איסור דרבנן גם מדרבנן וכנ"ל הנה דברי רש"י מדוקדקים ביותר דטעמא דר' ששת הא לא שייך כאן כלל כיון דדמאי רק מדרבנן הוא דאסור וא"כ גם לר"ש הרי יחול האיסור חמץ גם מדרבנן וא"כ ראוי שתהי' המצה כשיר' גם מדרבנן וההכרח לומר כאן כטעמא דרבינא דלדידי' נהי דיחול איסור חמץ עכ"ז כיון שמדרבנן יש לו גם איסור אחר דהיינו איסור הדמאי א"כ הרי אין לו איסור חמץ לבד ושפיר פסול מדרבנן ודו"ק. וא"ל דאפילו נימא דאיסור דאוריתא חל על איסור דרבנן גם מדרבנן עכ"ז בדמאי הא לא שייך זה כיון דבדמאי האיסור דרבנן הוא רק מחשש תורה דשמא לא עישר הע"ה וא"כ אם באמת לא עישר הע"ה הא ה"ל טבל מה"ת ואין האיסור חמץ חל גם מה"ת דז"א דכבר מבואר אצלי במ"א בחידושי דכיון דרוב ע"ה מעשרין הן ע"כ עושה זה היתר גמור והוי הדמאי היתר גמור מה"ת אף אם באמת לא עישר הע"ה כל זמן שאין מתברר שלא עישר ואכ"מ. [ודע דלפי מה שצידדו האחרונים דהארכתי בו במ"א דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו אם כן בפשיטות י"ל דאיסור תורה חל על איסור דרבנן גם מדרבנן וכמו דבאיסורין דאוריתא בעצמם חל איסור חפצא על א"ג כנדר על שבועה וכנודע וז"פ]

ואולם באמת מצינו ג"כ דרבנן כה"ג להקל והוא בנדרים מ"ד א' דמיירי התם בהפקר שהוא