לקח טוב קמא

ואינו לוקה עש"ה. והנה מסברא ודאי נראה דחשיב ביטלו גם מה"ת דסוף סוף הרי האיסור דרבנן מונעו מקיום העשה ולא יוכל לקיים העשה לעולם וא"כ איפוא הרי ביטל העשה. וע' תוס' שבת ד' א' ד"ה קודם שכתבו דאונס מחמת איסור דרבנן חשוב אונס גם מה"ת עש"ה וא"כ ה"נ הרי עשה מעשה אשר על ידה יהי' אנוס כל ימיו מלקיים העשה גם מה"ת וא"כ הרי ביטל בידים את העשה ע"י מעשה זאת ושפיר חשיב ביטלו גם מה"ת וז"פ לענ"ד ומה גם לדעת הרמב"ם ז"ל דכל איסורים דרבנן דבר תורה נינהו מלא תסור א"כ הוא פשוט וא"צ לפנים דחשיב ביטלו מה"ת כיון דאסור מה"ת לקיים העשה עוד

ומעתה הנה תיקשי טובא בש"ס מכות דט"ז ע"א וע"ב דמייתי מימרא דר' יוחנן דאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ומפרש דקאי אשילוח הקן ואפיאה אבל באונס שגירש לא משכחת לי' ביטלו עש"ה וקשה דהא באונס שגירש נמי משכחת לי' ביטלו אם נשא שני' אחרי גירושי אשתו כגון שנשא אם אם אמה שהיא שני' כמבואר ביבמות (כ"ב א') דמעתה הרי ביטל העשה ולא יוכל לקיימה עוד דאסור לו להחזיר את אשתו לעולם שהרי היא ג"כ שני' של אם אם אמה דהא גם בת בת בתה שני' כמבואר שם ונהי דשני' רק איסור דרבנן היא עכ"ז הרי גם איסור דרבנן חשוב ביטול וכנ"ל, ועל כרחך לנו לומר דס"ל לר' יוחנן סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן וכתוס' יבמות (י"ט ב') ור"ן פסחים הנ"ל וע"כ ה"נ לא הוי ביטול דשפיר אשתו מותרת לו עדיין מטעם ממ"נ דמה"ת הרי שני' מותרת ולפי הדרבנן הרי שני' כערוה וא"כ הרי לא הי' לו תפיסת קידושין בהאם אם אמה כמו שאין תפיסת קידושין בערוה דאוריתא וא"כ ממילא הרי אין אשתו אסורה משום בת בת בתה שהרי אין לו קידושין באם אם אמה כלל משא"כ אם נאמר דלא אמרי' סברא דממ"נ הנ"ל אזי שפיר קשה דהא משכחת ביטול בכה"ג דגם כאן הא שייכי הני תרי טעמי דכתיבנא בהא דלא אמרי' ממ"נ כזה דראוי לומר הטעם הראשון דחכמים להחמיר באו ולא להקל וע"כ באיסור שני' אסרו רק את השני' מלהנשא דזהו חומרא אבל לא עשאוה כערוה דאוריתא לקולא שלא יתפסו לו בה קידושין וע"כ שפיר תפסו הקידושין דאם אם אמה אפילו מדרבנן ושפיר נאסרת גם אשתו משום בת בת בתה וכן ראוי לומר הטעם הב' דדברי חכמים הם מוסבים על הדאוריתא ואשה שהיא אשתו מה"ת אסרו חכמים לישא את בת בת בתה אע"פ שמדבריהם אינה אשתו וז"פ

ואם אמת הדבר הזה דר' יוחנן אית לי' סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן וכמוכרח לכאורה לענ"ד מהך מימרא דידי' דאמר אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת הנה יש לי להבין בזה מאמר בירושלמי הובא בר"ש מס' מעשר שני פ"ג מ"ט דאהא דתנן שם מע"ש שנכנס לירושלים ונטמא בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה בין בפנים (בירושלים) בין בחוץ (שנטמא חוץ לירושלים לפני כניסתו לשם) בש"א יפדה ויאכל הכל בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ ובה"א הכל יפדה ויאכל בחוץ חוץ משנטמא בולד הטומאה בפנים עכ"ל המשנה. ובר"ש שם וז"ל ופליגי בירושלמי בר קפרא ור' יוחנן בר קפרא אמר אב הטומאה דבר תורה ולד הטומאה מדבריהן (אה"ט דתנן במתני' היינו טומאה דאוריתא ווה"ט היינו טומאה דרבנן) ור' יוחנן אמר זה וזה דבר תורה (תרוייהו בטומאה דאוריתא איירי אלא דזה אב וזה ולד) וכו' עכ"ל. והנה ראוי להבין באיזה סברא נחלקו פה בר קפרא ור' יוחנן. ונראה דלכאורה לב"ק דמפרש דוה"ט היינו טומאה דרבנן הרי יש להקשות דא"כ מ"מ דב"ש דמחלקי בין נטמא בחוץ באה"ט דאין המחיצה קולטתו ונפדה ונאכל בחוץ לבין נטמא בחוץ בוה"מ דהמחיצה קולטתו ואין נפדה עוד להיות נאכל בחוץ רק נפדה ונאכל בפנים ואמאי הרי כל עיקר דין קליטת מחיצות רק דרבנן הוא וכמבואר בב"מ (נ"ג ב') ועוד בכמה דוכתי מחיצה לאכול דאוריתא מחיצה לקלוט דרבנן ומה"ת אפילו מעשר טהור גמור שנכנס מותר להוציאו ולפדותו ולאכלו בחוץ וא"כ איפוא הרי גם בנטמא בוה"ט בחוץ ראוי שיהי' נפדה ונאכל בחוץ מטעם דמה"ת הרי אין המחיצה קולטת כלל אפילו בטהור גמור ומדרבנן הרי שוב הוא טמא והרי אין המחיצה קולטת את הטמא שהרי בנטמא טומאה דאוריתא בחוץ גם ב"ש מודים דנפדה ונאכל בחוץ וא"כ גם בנטמא טומאה דרבנן הרי ראוי שיהי' הדין כן שהרי א"א כלל לחלק כאן בין דאוריתא לדרבנן כיון שעיקר דין קליטת מחיצות הוא רק דרבנן וא"כ לגבי קליטת מחיצות דרבנן שוב הרי ראוי ש טומאה דרבנן כטומאה דאוריתא וה"נ תיקשי לב"ה דמחלקי בין נטמא בפנים באה"ט לבין נטמא בפנים בוה"ט ואמאי הרי א"א לחלק כלל כאן בין טומאה דאוריתא לדרבנן וכנ"ל ועל כרחך לנו לומר דס"ל לבר קפרא דלא אמרינן סברא דממ"נ הנ"ל וע"כ שפיר מחלקינן כאן בין טומאה דאוריתא לדרבנן וכמובן. וגם כאן שייכי ב' הטעמים דלעיל די"ל כטעם הא' דחכמים לא עשו דבריהם רק להחמיר ולא להקל וע"כ נהי דטומאה דרבנן אוסרת אכילת המעשר עכ"ז לא חשיב המעשר על ידה כמאן דליתי' בתורת אכילה לשלא יוכלו המחיצות לקלטו רק לגבי קליטת מחיצות כטהור הוא נחשב ושפיר המחיצות קולטות אותו וכמובן. וכן י"ל כטעם הב' דדברי חכמים הם מוסבים על הדאוריתא ומה שהוא טהור מה"ת אמור רבנן דאם נכנס קלטוהו מחיצות וז"פ ומוכרח. ומעתה מובנת מאלי' סברת מחלוקת ר' יוחנן ובר קפרא הזאת דר' יוחנן לטעמי' דאית לי' סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן ע"כ שפיר הוכרח לחלוק על בר קפרא ולא הי' יכול לפרש וה"ט דדבריהם שהרי א"א שיהי' כאן חילוק בין דאוריתא לדרבנן זולת בדאוריתא עצמו אפשר שיהי' החילוק בין טומאה חמורה לטומאה קלה משא"כ שיהי' החילוק בין טומאה דרבנן לטומאה דאוריתא זה אי אפשר כיון דכל עיקר דין קליטת מחיצות הוא מדרבנן וא"כ ראוי שתוחשב הטומאה דרבנן כדאוריתא מטעם ממ"נ וכנ"ל ודו"ק כי זה נכון מאד בעזה"י

ובהכי ניחא לי נמי ליישב קושית הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים שהקשה דכיון דר' יוחנן שם ס"ל כר"ש דחמץ מותר אחר הפסח א"כ מדוע ס"ל לר' יוחנן דחמץ בפסח בטל הא ה"ל דשיל"מ והוצרך לחדש מכח זה דר"י לית לי' כלל דינא דדשיל"מ ע"ש. ואולם לפי דרכנו ניחא בפשיטות שהרי כבר כתבתי למעלה דהא דחמץ חשיב דשיל"מ היינו רק אי לא נימא סברא דממ"נ הנ"ל להתיר בדרבנן דאל"כ הרי גם שם יש ממ"נ דמה"ת הרי דשיל"מ בטל ומדרבנן הרי אין לו מתירין דהא ר"ש קנסא קניס וכסברת הר"ן פסחים הנ"ל וא"כ ר' יוחנן לטעמי' דס"ל סברא דממ"נ הנ"ל וכנ"ל א"כ שפיר ס"ל דחמץ בטיל אע"ג דס"ל כר"ש בלאחר זמנו וז"פ ונכון בעזה"י

ואולם לכאורה יש להוכיח איפכא דר' יוחנן לית לי' סברא דממ"נ הנ"ל והוא מש"ס ע"ז (ע"ג ב') דא"ר יוחנן דטבל לא בטיל ומפרש הש"ס הטעם משום דכהיתרו כך איסורו וכדשמואל דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ע"ש. והשתא הרי תיקשי דהא הך סברא דכהיתרו כך איסורו רק חומרא דרבנן