לקח טוב קמ

אחרי גירושי לאה ממדת חסידות כיון שמעיקר הדין היא אחות גרושתו והיא שפיר בכלל המדת חסידות האוסרת אחות גרושתו ואעפ"י שלפי המדת חסידות אינה אחות גרושתו וה"ז דומה בדומה ממש לכל הני דוכתי דמייתינא אלא דשם הנדון הוא בדרבנן לעומת דאורייתא וכאן הנדון הוא במדת חסידות לעומת עיקר הדין וז"פ

ואולם מצאתי ג"כ מקום דמפורש בו להיפוך דאמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן והוא ביבמות די"ט ע"א תני' שני אחים בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד ועשה שני מאמר ביבמתו ואח"כ נולד לו אח או שנולד לו אח ואח"כ עשה בה מאמר ומת הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו ושני' (אשתו של שני) חולצת ולא מתייבמת (דהוי לה צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו במאמר דקני מדרבנן וה"ל צרת ערוה מדרבנן ולפיכך חולצת ולא מתייבמת) ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה (אעשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח קאי ומשום דקסבר מאמר ספק קונה ספק אינו קונה כדאמר ר"ש לעיל מיני' שם) חלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה (הוא נמי מימרא דר"ש דקמפרש למילתי' ואזל דהא דאמר דביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה היינו רק אם בעל או חלץ לאשת השני דאז הראשונה פטורה ממ"נ דאי מאמר קני הרי גם הראשונה מותרת לר' שמעון דס"ל שם י"ח ב' במשנה דאשת אחיו שלא הי' בעולמו שנתייבמה ואח"כ נולד האח וכגון ראובן שמת וייבם שמעון את אשתו ואח"כ נולד לוי אזי האשה הזאת מותרת ללוי אחרי מיתת שמעון בלא בנים הואיל וייבמה שמעון תחלה וכי נולד לוי בהיתרא אשכחה וע"כ אי מאמר קונה וה"ל ייבם ולבסוף נולד ואפי' ראשונה מותרת שפיר מיפטרא בחליצה דאידך דהא מאמר ככניסה והוי להו ב' נשים מבית אחד דמיפטרא חדא בחליצת חברתה ואי אין מאמר קונה הרי שפיר ייבם לשני' דאשת אחיו שהי' בעולמו היא וצרת ערוה אינה דהא מאמר לא קני וראשונה תצא משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל חלץ לבעלת מאמר שהיא ראשונה לא נפטרה צרה דדילמא מאמר לא קני והיא ממילא פטורה משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו אבל צרה במה תופטר). ובתוס' שם ד"ה ר' שמעון אומר כתבו וז"ל פי' בקונטרס דקסבר ר' שמעון מאמר ספק קונה ספק אינו קונה וכשייבם או חלץ לשני' נפטרה בעלת מאמר ממ"נ ונראה שפירש כן דאין רצונו לומר שיקנה מאמר לר"ש מדרבנן דא"כ לא הי' יכול לייבם השני' דה"ל צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו במאמר (מדרבנן) אלא ודאי קסבר דקני לגמרי או דלא קני כלל וא"ת אכתי צרתה היא בזיקה וי"ל דר' שמעון סבר אין זיקה ולר"י נראה דאפי' ס"ל דיש זיקה ומאמר קונה קצת מדרבנן ניחא דאין זיקה אוסרת ולא המאמר אלא היכא דאם היתה נשואה היתה אוסרת וכאן אם היתה נשואה היא עצמה היתה מותרת לר"ש דשרי ייבם ואח"כ נולד עכ"ל. כונתם דכאן אין לאסור מדרבנן מפאת צרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו במאמר וזיקה דז"א דממ"נ אי בתר דאורייתא אזלת הרי אין זיקה ומאמר קונים ואינה צרה כלל ואי בתר דרבנן אזלת א"כ שוב כיון דזיקה ומאמר הוי קנין הא ה"ל ייבם ואח"כ נולד ואינה אשת אחיו שלה"ב וא"כ נהי דהיא צרה עכ"ז הא אינה צרה של ערוה. וא"כ הרי זה היפוך כל הני דוכתי דמייתינא דמכל הני דוכתי הא מוכח איפכא דאין אומרים ממ"נ כזה להתיר או משום דחכמים רק להחמיר באו ולא להקל או משום דהדרבנן השני אין נאמר לפי הדרבנן הראשון רק לפי הדאורייתא וכנ"ל וא"כ ה"נ הרי ראוי לומר דנהי דזיקה ומאמר קני מדרבנן עכ"ז רק להחמיר קונים אבל לא להקל על הדאורייתא לענין שלא תוחשב אשת אחיו שלה"ב ללוי וא"כ שפיר חשיבה אשת אחיו שלה"ב ללוי גם מדרבנן ושפיר הוי צרתה צרת ערוה מדרבנן. וכן ראוי לומר הטעם הב' הנ"ל דמה שחכמים אוסרים לייבם צרת ערוה כשהיא צרתה ע"י זיקה ומאמר זה האיסור הוא מוסב על הדאורייתא וכל שחברתה ערוה. מה"ת אזי צרתה בזיקה ומאמר אסורה ואף שמדרבנן אינה ערוה ודו"ק וצע"ג

עוד אני מוצא דדבר זה אם אומרים ממ"נ כזה להתיר בדרבנן במחלוקת הראשונים ז"ל הוא שנוי והוא בר"ן פסחים פ"ב דהביא דעת האומרים דהא דחמץ לא בטיל הוא מטעם דשיל"מ הואיל ועתיד להיות ניתר אחר הפסח ותמה ע"ז דהא ר"ש קנסא קניס בחמץ שעבר עליו הפסח וא"כ גם אחר הפסח יהי' איסור. וכ' ע"ז וז"ל ואע"פ שבעלי סברא זו אומרים דכיון דמדאורייתא לר"ש דשיל"מ היא כשאסרו ר"ש משום קנסא לא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו לא נהירא לי שאלו הי' מה שאנו אומרים אפי' באלף לא בטל מדאוריתא יפה הם אומרים אבל ודאי משמע דחומרא דרבנן היא שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר אחר זמן וכיון שהם אסרוהו לאחר זמנו אין ראוי שיחמירו עליו חומרא זו בתוך זמנו וכו' עכ"ל. הנה שהראשונים ז"ל נחלקו בזה אי אמרי' ממ"נ כזה בדרבנן או לא דהר"ן ס"ל דאמרי' ממ"נ כזה וע"כ גם כאן מתירין מכח ממ"נ דמדאוריתא הרי דשיל"מ בטל ומדרבנן הרי אין לו מתירין והדעה שכנגדו סוברת דכיון דמדאוריתא הוא דשיל"מ ע"כ שפיר הוא בכלל כל הדברים שיל"מ דגזור בהו רבנן דלא ליבטל ואע"פ שלפי הדרבנן אין לו מתירים וטעם הדעה הזאת הוא כטעם הא' הנ"ל דחכמים עשו דבריהם רק להחמיר אבל לא להקל וכמו שהביא הר"ן בשמם. וה"ה די"ל כאן ג"כ טעם הב' הנ"ל דמילי דרבנן על הדאוריתא הם מוסבים ומה שיש לו מתירין מה"ת עליו אמור רבנן דלא לבטיל ואע"פ שמדרבנן אין לו מתירין וא"ל דנידון דחמץ הנ"ל לא שייך בכל הנך דוכתי דמייתינא לענין ממ"נ כזה דדשיל"מ שאני דהוא רק מפאת הרוחה שירויח על ידי ההמתנה שלא יוצרך לביטול וכאן הרי סוף סוף לא ירויח שהרי יוצרך גם אחר הפסח לביטול של האיסור דרבנן דז"א דהא שפיר ירויח שהרי בתוך הפסח הוא צריך לביטול איסור דאוריתא ואלו אחר הפסח לא יהי' שם איסור דאוריתא גם בלי ביטול ויוצרך רק לביטול איסור דרבנן וא"כ הרי שפיר הוא מרויח בהאיסור דאוריתא אלא דאתה אומר דכיון דכל עיקר חיוב ההמתנה על הריוח הזה הוא מדרבנן דמדאוריתא הרי א"צ להמתין ע"ז דאין חילוק מדאוריתא בין אם אין איסור בעצמותו או אם אין איסור מפאת הביטול וע"כ כיון שחיוב ההמתנה על הריוח הזה הוא רק דרבנן לכן צריך שיהי' הריוח גם לפי הדרבנן ושגם באיסור דרבנן לא יוצרך לביטול וזה הרי שוב דומה הוא לכל הנך ממ"נ בדרבנן דמייתינא וז"פ. וא"כ לדעת הר"ן ז"ל דאית לי' סברא דממ"נ הרי תיקשי טובא מכל הנך דוכתי דמייתינא דמפורש בהו דלא אמרי' ממ"נ כזה להתיר בדרבנן וצע"ג

עוד יש לי להעיר בעזה"י בזה הערה אחת וגדולה היא אלי והוא דבס' שושנת העמקים כלל י"ט נסתפק בעובר לאו הניתק לעשה ועשה מעשה אשר על ידה יש עליו איסור דרבנן המונעו מלקיים העשה עוד אי מיקרי זה ביטול גם מה"ת ולוקה או דילמא הואיל ומה"ת שרי לקיים העשה לא חשיב זה ביטול מה"ת