לקח טוב קלד

ודע דמה שכתבתי דכיון דאם ישלים במשהו של שאר טבל דאמרי' בי' אחשבי' לר"ש ולא יצטרך לצירוף הח"ש הראשון ע"כ אין הח"ש הראשון חשוב מפאת חזי לאצטרופי הזה ואעפ"י שראוי להצטרף אל המשהו ההוא ויהי' חלק משיעור לא ח"ש עכ"ז אין לו חשיבות מכח זה כיון שלא יגרום המלקות אל המשהו ההוא הבלתי צריך לו וכנ"ל הנה יש לי באמת להסתפק בזה אם יהי' אל הח"ש הראשון צירוף כלל בכה"ג אל המשהו ההוא כיון דהמשהו ההוא הוא אכילה בפני עצמו מפאת אחשבי' די"ל דרק חצאי שיעורין הוא דמצטרפים בכא"פ להחשב יחד אכילה כיון דכל אחד בפני עצמו איננו אכילה וע"כ שפיר מצטרפים יחד להחשב אכילה משא"כ כאן דהמשהו ההוא הוא אכילה ועומד בעצמו ע"כ גם הח"ש הראשון אין מצטרף אליו כלל רק גם הוא עומד בפ"ע ואכתי הוא ח"ש עדיין ודו"ק. וכן יש להסתפק ספק זה לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת אזי יש להסתפק באוכל ח"ש ובתכא"פ אכל עוד שיעור אם הח"ש הראשון מצטרף אל השיעור ההוא ונחשב חלק משיעור וכאלו אכל כזית ומחצה בבת אחת דפשוט דיש במחצה ההוא איסור מה"ת גם לר"ל דהא טעמא דר"ל דמתיר ח"ש מה"ת הוא רק מפאת דאכילה אמר רחמנא וליכא וא"כ באוכל כזית ומחצה דגם המחצה חלק מאכילה א"כ פשוט דגם לר"ל עבר לאו גמור על הכזית ואיסור ח"ש בהחצי זית וא"כ ה"נ אם נאמר דהח"ש הראשון מצטרף אל השיעור הנאכל בכא"פ א"כ ה"ל כאוכל בב"א כזית ומחצה והוי גם הח"ש ההוא למפרע איסור תורה גם לר"ל משא"כ אם נאמר דאין הח"ש מצטרף אל שיעור הנאכל אחריו א"כ הוא רק ח"ש לבד ועבר רק אאיסור דרבנן ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ. ורק זאת הנני להעיר להשלמת דברינו פה דאם נאמר דאין הח"ש מצטרף אל השיעור בכה"ג א"כ דברינו הקדומים נכונים בפשיטות טפי ואין צורך להצעה דהיכא דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירוף הראשון אז אף אם הראשון מצטרף לו עכ"ז אין לו חשיבות דחזי לאצטרופי מכח זה כ"א הדברים נכונים בפשיטות דהרי גם לח"ש הראשון לא יהי' צירוף אל האחרון בכאן כיון דבאחרון נאמר אחשבי' ויחשב שיעור בפ"ע וא"כ הרי אין ח"ש מצטרף אל שיעור וא"כ בפשיטות אין הח"ש הראשון חזי לאצטרופי כלל וכלל פה לר"ש משא"כ לרבנן וכמובן. והנה הספק הזה אם הח"ש מצטרף אל שיעור הנאכל אחריו בכא"פ דע די"ל דתלוי בספק אשר הארכנו בו לעיל כלל ט' אם צירוף דכא"פ ענינו שהח"ש הראשון מצטרף אל האחרון ונחשב שנאכל הראשון יחד עם האחרון או ענינו להיפוך שהאחרון מצטרף לראשון ונחשב שנאכל האחרון יחד עם הראשון עש"ה. וזה דאם נאמר דהח"ש הראשון במקומו עומד ומה שנאכל אחריו בכא"פ הוא המצטרף ומתחבר אליו א"כ היכא דאכל אחריו שיעור שאין השיעור ההוא מבקש לו חיבור וצירוף כיון דהוא שיעור בעצמותו וא"צ לצירוף וא"כ אין השיעור ההוא מצטרף אל הח"ש וא"כ ממילא נשאר הח"ש ההוא ח"ש גרידא ואין לו צירוף כלל וכמובן משא"כ אם נאמר דצירוף דכא"פ דגילתה הלל"מ לאחרונה יסע וענינו הוא שהח"ש הראשון מצטרף ומתחבר אל הנאכל אחריו ונחשב שנאכל יחד עם הח"ש האחרון א"כ גם באוכל אחריו שיעור בכא"פ שפיר הח"ש הוא מצטרף אליו להחשב כאלו אכל כזית ומחצה בבת אחת ודו"ק. והנה כבר העירותי בכלל ט' שם מש"ס כריתות י"ח ב' דס"ל לרבי דידיעת ספק מחלקת לחטאות ופריך ע"ז שם מברייתא דיליף מקרא דמעילה מצטרפת אפילו לג' שנים שאם נהנה מן ההקדש חצי פרוטה היום וחצי פרוטה למחר ואפי' עד ג' שנים מצטרפין ופריך דאמאי מצטרפין הא כיפר עלי' יוה"כ בנתיים דיוה"כ במקום ידיעת ספק קאי דמכפרת אחייבי אשמות תלוין דבאות על הספק ומשני כי קמכפר יוה"כ אכולי' שיעורא אפלגא דשיעורא לא מכפר ודקדקתי בכלל הנ"ל מזה דעניני צירוף שנתנה תורה היינו שהראשון מצטרף אל האחרון וע"כ נחשב בנידון דמעילה הנ"ל שנהנה כל השיעור אחרי יוה"כ ולא הית' שם הנאה קודם יוה"כ כלל רק כל ההנאה הית' אחרי יוה"כ וע"כ א"א ליוה"כ שיכפר עש"ה. והנה ר' שמעון בכריתות שם פליג עלי' דרבי וס"ל דאין ידיעת ספק מחלקת ואפי' לאשמות ס"ל דאינם מחלקות ע"ש וא"כ לר"ש שוב שפיר י"ל דס"ל דענין הצירוף הוא שהאחרון מצטרף אל הראשון לא שהראשון מצטרף אל האחרון שהרי אין לו הכרח לזה מהך דמעילה דמצטרפות אפי' עד ג' שנים ואין יוה"כ שבנתיים מחלק דהא לדידי' א"א ליוה"כ שתחלק כלל כיון דיוה"כ רק במקום ידיעת ספק קאי וידיעת ספק הרי אין מחלקת לדידי' וא"כ כיון דאנן בדידן אליבא דר"ש קיימינן א"כ שפיר כתבתי דלר"ש לא שייך כאן חזיא לאצטרופי כלל וכמובן

עי"ל עפ"י דברי הש"א והשו"ת הרי"ם הנ"ל וזה דמ"ש השו"ת הרי"ם דיש ב' צדדים לאיסור דשמא הוא פחות משהו ושמא יותר משהו הנה הצד דשמא הוא יותר משהו לכאורה אין כאן דהא אם הוא יותר משהו מכזית סוף סוף הרי מקיים המצוה וא"כ ראוי שתדחה המצוה גם איסור דמשהו היתר ההוא דאפשר לקיים שניהם הא לא הוי כיון דקיימינן השתא לפי הסברא דא"א לצמצם וא"כ אם באת לאסור קיום המצוה מפאת החשש דשמא הוא יותר משהו א"כ אדרבה הרי בזה עצמו שייך עדל"ת ואין לו למנוע מקיום המצוה עבור חשש היתר משהו דקיום המצוה ראוי שידחה גם איסור החששי ההוא (ויש לדון בזה מפאת דברי הגמ' מנחות מ"ח א' עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרי' דה"נ אין לו לחטוא במשהו היתר עבור המצוה המתקיימת בהכזית. ואולם משטחיות דברי הגמ' זבחים צ"ז ב' ותוס' גיטין מ"א א' ועירובין ק' א' מוכח דאמרי' עדל"ת אפי' בב' חפצים וכבר דיבר מזה בספר טורי אבן וגם אני דברתי בו במקומות שונים בקונטרס ע' פנים לתורה ועוד במ"א בחידושי ואכ"מ]. ואולם לפי המבואר בס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין וטעמו פשוט דכיון דדין עדל"ת מכלאים בציצית הוא דילפי' ושם הא הוי רק לאו אחד א"כ הרי אין לנו גילוי יותר רק לשתדחה עשה לאו אחד אבל לשתדחה שני לאוין זה מנין לנו וא"כ לפי"ז מובן דגם לאו ועוד איסור ח"ש ג"כ אינם נדחים מפני עשה כיון דכלאים הוי רק לאו אחד לבד וא"כ מנין לנו שתדחה עשה לאו ועוד איסור ח"ש וכמו דאינו דוחה ב' לאוין מפאת דהוי יותר מכלאים ה"נ אין לו לדחות לאו ועוד איסור ח"ש דהוי ג"כ יותר מכלאים. [ואם כי בקונטרס ע' פנים לתורה כתבתי כ"פ דאפי' לכריתות דאין עשה דוחה ב' לאוין עכ"ז לאו ועוד איסור ח"ש דוחה כי היכי דלא תיהוי פלוגתא רחוקה כל כך בין הכריתות לתוס' דפ"ק דיבמות דסבירא להו דאפי' ב' לאוין דוחה ע"ש עכ"ז הדברים מחוסרים טעם באמת שהרי טעם הכריתות בפשיטות הוא רק משום דדומיא דכלאים בציצית בעי' וא"כ לאו ועוד איסור ח"ש הא הוי ג"כ יותר מכלאים וכנ"ל

ואולם הרמב"ן עה"ת פ' יתרו דורש טעמא דקרא בהך דינא דעדל"ת וכ' וז"ל ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במ"ע והוא היוצא ממדת האהבה וכו' ומדת שמור במצות ל"ת וכו' ויוצא ממדת היראה וכו' ולכן מ"ע גדולה מל"ת כמו שהאהבה גדולה מיראה