לקח טוב קלג

זה ואמרי' דמגו דחשוב לענין טומאה חשוב נמי לענין שבת להתחייב עליו משום שבת משא"כ אלו הי' שם כביצה שהוא מקבל טומאה בעצמו וא"צ לצירוף כזית הזה אז נהי דהכזית הזה מצטרף אליו לקבל גם הכזית טומאה עכ"ז אין אומרים סברא דמגו דחשיב וכו' ואין שטומאת עצמו מועלת להחשיבו ורק מה שמצטרף אל הפחות מכביצה וגורם טומאה גם אל הפחות מכביצה בצירופו הוא דמהני להחשיבו ולומר דמגו דחשוב וכו' והכי דייק לישנא דגמ' דאמר וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה ולא אמר והאי משלים לביצה והיינו משום דמה שמשלים הכזית הזה להיות כביצה ויקבל הוא טומאה זה הרי אין מועיל להחשיבו ועיקר חשיבותו הוא רק במה שמשלים את הפחות מכביצה ועושהו חלק מכביצה ויקבל טומאה עי"כ וע"כ שפיר בדיוק נקט והאי משלימו לכביצה כיון דעיקר חשיבותו הוא רק במה שמשלים את הפחות מכביצה להיות כביצה ולא במה שמשלים את עצמו ודו"ק. (ויש עוד ראי' לסברא זאת לפי דעת רש"י דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא ורק לטמא אחרים הוא דבעינן כביצה וא"כ זה הכזית תרומה הרי הי' מקבל טומאה בעצמו גם זולת שום צירוף כלל והא דמצריך שיהי' שם פחות מכביצה אוכלין היינו על כרחך כדי לו חשיבות זה לענין טומאה שיוכל לטמא אחרים וכדמוכח להדיא מדברי רש"י שבת שם ד"ה אי לענין טומאה וכ"כ הפני יהושע בשבת שם דלדעת רש"י הנ"ל הא דמצריך בש"ס שיהי' שם פחות מכביצה אוכלין היינו כדי שיהי' לו חשיבות לטמא אחרים דמה שמקבל טומאה בעצמו אין מועיל להחשיבו ולומר סברא דמגו דחשוב לענין טומאה וכו' ע"ש וא"כ מובן ממילא דה"ה לענין ח"ש דעלמא שפיר ניתן להאמר דרק כשיש לו חשיבות זה להיות פועל ענין האיסור בזולתו ויוכל לסבב מלקות אל הח"ש האחרון ע"י צירופו הוא דמהני החשיבות הזה לאסרו משא"כ היכא דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירופו וכנ"ל]

ומעתה נראה עפ"י מאי דס"ל לר"ש במכות דכ"ש למכות ומבואר שם בריטב"א בשם הרמ"ה דהוא מטעמא דאחשבי' עש"ה. והנה כבר כתבתי בקונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ג דבכמו נידון דמצה של טבל דידן לא שייכא סברא דאחשבי' הנ"ל כיון שאין כונתו באכילת המצה מפאת בקשו ורצותו ענין האכילה בעצם כדי שנוכל לומר שבאכילתו הח"ש לבד רואין אנו מזה שחשוב הוא בעיניו אכילה זאת ורק אוכל מפאת המצוה וכדי לקיים החוק התורה המוטל עליו ולא מפאת בקשו ענין האכילה בעצם וע"כ לא שייכא כאן סברא דאחשבי' עש"ה, ולפי"ז אלו יאכל כאן כזית פחות משהו מפאת א"א לצמצם אזי לא תהי' האכילה הזאת אכילה של חיוב מלקות גם לר"ש כיון דאין כאן סברא דאחשבי'. ואולם בתורת ח"ש לכאורה יהי' אסור גם לר"ש כמו לרבנן דהא ר"ש היא רק מוסיף אדרבנן וס"ל דסברא דאחשבי' מועלת גם לחייב מלקות אבל ודאי דהיכא דליכא סברא דאחשבי' להיות כ"ש למכות עכ"ז עכ"פ הוא אסור מה"ת לר"ש כמו לרבנן ואולם אחרי העיון גם ז"א דהא הא דח"ש אסור מה"ת לרבנן היינו רק מטעמא דחזיא לאצטרופי וא"כ לפי הצעתנו הנזכרת דזה שייך רק היכא שהח"ש האחרון יצטרך לצירוף הח"ש הראשון וא"כ שוב כאן לא שייך כלל לר"ש הא דחזיא לאצטרופי דממ"נ במה ישלים השיעור אם במשהו טבל של מצה הרי נאמר עדל"ת ויהי' כל הכזית היתר לגמרי ואם ישלים במשהו טבל דעלמא לא בטבל של מצה דמצוה א"כ שוב הרי לא תהי' כונתו באכילת אותו המשהו לקיום מצוה ושוב הרי נאמר באותו משהו סברא דאחשבי' ויהי' דינו דין כ"ש למכות כמו בעלמא לר"ש וא"כ שוב לא יצטרך אותו המשהו לצירוף הח"ש הראשון כלל כיון דיהי' בו מלקות מפאת עצמותו דכ"ש למכות וא"כ שוב גם הח"ש הראשון אין בו חשיבות דחזיא לאצטרופי מפאת מה שראוי להצטרף לאותו המשהו כיון שאותו המשהו לא יצטרך לצירופו ובכה"ג הרי לא אמרי' סברא דחזיא לאצטרופי וכנ"ל וא"כ לר"ש לא חזיא הח"ש כאן לאצטרופי לא למשהו טבל שאינו של מצה דמצוה ולא למשהו טבל של מצה דמצוה וא"כ שוב הח"ש מותר לגמרי מה"ת כאן לר"ש וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר וצד אחד לאיסור דצד דפחות משהו וצד הצמצום היתר הם ויש רק צד אחד לאיסור דהיינו צד דיתר משהו וא"כ שוב אזלי' בתר רובא ושרי ושפיר אמרי' עדל"ת וע"כ ברייתא דפסחים הנ"ל דמוקמינן לה אליבא דר"ש שפיר הוצרכה לילפותא דמצה של טבל מקרא ולא פסלה מטעמא דמהב"ע דאדרבה הרי אמרי' עדל"ת משא"כ לפי ההלכה דקיי"ל כרבנן דלא אמרי' כ"ש למכות וא"כ שפיר גם הצד דפחות משהו הוא איסור מפאת חזי לאצטרופי כיון דחזי לאצטרופי למשהו טבל דעלמא שאינו טבל של מצה דמצוה דאותו המשהו שפיר יוצרך לצירוף הח"ש הזה דבו בעצמותו הרי ליכא מלקות כיון דאנן לא סבירא לן דכ"ש למכות וא"כ כיון דמשהו הזה יוצרך לצירוף הח"ש הזה שפיר הח"ש אסור מפאת דחזיא לאצטרופי למשהו כזה וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתיר ואזלי' בתר רובא ואסור ולא אמרי' עדל"ת והוי שפיר מהב"ע וע"כ לפי האמת שפיר פסק הרמב"ם ז"ל לפסול מצה של טבל מטעמא דמהב"ע וכנ"ל

והנה מה שהבאתי מקונטרס ע' פנים לתורה דבכמו נידון דידן אם אוכל כזית פחות משהו מפאת א"א לצמצם לא שייכא סברא דאחשבי' כיון שאין אכילתו מפאת בקשו ענין האכילה בעצם כ"א כדי לקיים המצוה והחוק התורה המוטל עליו הנה כתבתי שם עוד טעם אחר בזה דלא שייך כאן לומר דאחשבי' לח"ש לאכילה כיון שבאמת אין כונתו לאכילת ח"ש רק לאכילת שיעור אלא דמפאת דא"א לצמצם עלה בידו פחות משהו וא"כ הרי לא החשיב לח"ש בזה כיון דכונתו העצמיית הרי הוא לשיעור לא לח"ש ע"ש. ועיין עוד בספר ברוך טעם (שער הכולל דין א') דביאר דברי הרמ"ה הנ"ל דכ' דאחשבי' לחומר איסורו עש"ה בריטב"א וביאר הכונה דכיון דח"ש אסור מה"ת ועכ"ז לא השגיח על האיסור ואכל על כרחך שהאכילה חשובה בעיניו ביותר עד שאינו משגיח גם על האיסור ועובר על האיסור מפאת חפצו באכילה וע"כ חשיבות גדול כזה מועיל להחשב אכילה גמורה ולחייבו מלקות עש"ה. וא"כ לדברי הברוך טעם אלה פשוט דלא שייכא סברא דאחשבי' זאת בנידון דמצה של טבל דידן דכאן הרי אין רצונו לעבור כלל ואדרבה רוצה לקיים מצוה והנה גם לפי ב' הסברות האלה עכ"ז אם ישלים כאן לאכול משהו טבל דעלמא שאיננו טבל של מצה דמצוה אזי במשהו ההוא שוב שפיר נאמר אחשבי' כיון דאז הרי שוב יהי' כונתו לעבור לא לצאת ושוב נאמר סברא דאחשבי' לחומר איסורו וכן לסברא דידי נאמר ג"כ סברא דאחשבי' במשהו ההוא כיון שבמשהו ההוא הרי תהי' כונתו באמת לאכילת ח"ש לא לאכילת שיעור ושפיר יחשיב את המשהו ההוא לאכילה באכלו אותו ורק באכילת המצה של טבל הוא דליכא אחשבי' כיון דרצונו לאכול כזית אלא שמפאת א"א לצמצם הוא פחות משהו משא"כ אם יאכל אחרי זה משהו שאר טבל שאינו מצה א"כ הרי זאת האכילה היא אכילה בפני עצמה של משהו ושייך בה שפיר סברא דאחשבי' ודו"ק: