לקח טוב קלב

דטעמו משום מהב"ע וקשה שהרי בגמ' לא נאמר זה הטעם. ונלענ"ד עפ"י דברי השו"ת שאגת ארי' (סי' צ"ו) הנודעים דחקר דבמצה של טבל לא שייך מהב"ע דאדרבה עדל"ת ע"ש אולם בס' שו"ת הרי"ם העיר דלא שייך בכגון זה עדל"ת משום דא"א לצמצם שיאכל כזית בצמצום ויש כאן ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתר דשמא אוכל משהו פחות מכזית וח"ש אסור מה"ת ואלו לגבי עשה דמצה אין הח"ש קיום של כלום וכן שמא אוכל משהו יותר וה"ל המשהו היתר עבירה בלי מצוה המדחה ונשאר רק צד אחד להיתר דהיינו צד הצמצום שאוכל כזית בצמצום וא"כ כיון דאיכא ב' צדדים לאיסור וצד אחד להיתר צריך לחוש לצדדי האיסור שהם הרוב ולא שייך עדל"ת עכת"ד וע' תוס' חולין (כ"ח ב') ד"ה לפי

והנה הצד הראשון הנ"ל דשמא אוכל משהו פחות מכזית ועובר איסור ח"ש מובן בפשיטות דזה שייך רק אם נאמר דדין ח"ש איתאמר רק באיסורין ולא במצות עשה וכי לגבי מ"ע אין ח"ש קיום של כלום וכנ"ל אבל אם נאמר דכי היכי דח"ש דאיסור אסור מה"ת והיינו שהשיעור הוא איסור בשלימות והח"ש הוא מקצת איסור וכמבואר אצלי בסוגי' דח"ש ה"ה דלגבי עשה הוי אכילת כזית קיום המצוה בשלימות ואכילת ח"ש היא קיום מקצת מצוה וכמו שנסתפקו האחרונים ז"ל לומר כן והאריכו בזה וא"כ אם נאמר כן הרי נסתלק צד האיסור הזה דאם אוכל פחות משהו א"כ כי היכי דהוא ח"ש דלאו הוא ג"כ ח"ש דמצוה ואכתי שייך שפיר עדל"ת דכמו דמצוה שלימה דוחה איסור שלם ה"ה מקצת מצוה דח"ש דוחה מקצת איסור דח"ש וכמובן וא"כ שוב יש כאן ב' צדדים להיתר וצד אחד לאיסור דצד פחות משהו וצד הצמצום היתר נינהו ורק הצד דשמא יתר משהו הוא איסור וא"כ שוב אזלי' בתר רובא דהיתר ושרי וכתוס' חולין הנ"ל ושפיר שייך עדל"ת וכמובן

והנה הספק הנ"ל אי גם במ"ע הוי עשיית ח"ש דמצוה קצת מצוה אף אם איננו גומר המצוה לעשותה כולה בשיעורה או דילמא לגבי מ"ע אין הח"ש קיום של כלום וכל זמן שאין גומר כל המצוה לאכול כל הכזית במ"ע דאכילה וכדומה אזי כמאן דלא עביד כלום דמי נלענ"ד דהוא פלוגתא דתנאי ביומא דס"א ע"א דפליגי התם ר' מאיר עם ר"א ור"ש דר"מ סבר דאם נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא דם אחר ויתחיל בתחלה ור"א ור"ש סוברים דאינו מתחיל אלא ממקום שפסק ובפירש"י שם ס"א ב' ד"ה לר"מ וד"ה ולר"א ור"ש כ' דטעמא דר"מ הוא משום דס"ל דעבודה שלא נגמרה הרי היא כמי שאינה ור"א ור"ש סברי דלא אמרינן כמאן דליתא דמיא וחשובה היא וכו' עכ"ל. ומבואר לענ"ד דבספק הנ"ל הוא דפליגי דר"מ ס"ל דגבי מ"ע כל זמן שאין גומר המצוה כולה בשיעורה אין במעשהו כלום וע"כ כיון דשיעור ההזאות הם ח' לכן אם נשפך הדם באמצע אזי מקצת ההזאות שנתן אף מקצת לא חשיבי ולכן בהביאו דם אחר מוכרח להתחיל בתחלה דא"א שיצטרפו הזאות דדם השני עם הזאות דדם הראשון דהזאות דדם הראשון כמאן דליתנייהו כלל דמיין דרק כשגומר כל ההזאות אז הוא דהוי גם הזאה הראשונה מקצת הזאה וחלק המצוה אבל כ"ז שלא גמרן אינם כלום וכאלו לא נתן עדיין כלום דמי וע"כ בהביאו דם אחר שפיר צריך להתחיל מתחלה וכמובן ור"א ור"ש סוברים דגם ח"ש דקיום מצוה הוא קיום של ח"ש עכ"פ וחשוב קיום מקצת אעפ"י שלא נגמר וע"כ שפיר א"צ להתחיל אלא ממקום שפסק דהזאות שנתן כבר מדם הראשון שפיר טובים הם ומצטרפים עם שאר ההזאות דדם השני דנהי דלא גמר מצות ההזאה מדם הראשון עכ"ז קצת המצוה דעבד עבד וחשוב שפיר חלק המצוה ומצטרף שפיר עם החלק הנגמר מדם השני להחשב קיום מצות ההזאה בשלימות ודו"ק

ולפי"ז ברייתא דפסחים הנ"ל דמוקמי' לה אליבא דר"ש א"כ ר"ש לטעמי' דס"ל ביומא דאינו מתחיל אלא ממקום שפסק והיינו משום דגם מצוה הבלתי נגמרת הוי ח"ש דמצוה עכ"פ וא"כ גם כאן אא לי' צד דשמא פחות משהו וכנ"ל ואיכא ב' צדדים להיתרא וצד אחד לאיסור ושפיר עדל"ת ולא הוי מהב"ע וע"כ שפיר הוכרחה הברייתא לפסול מצה של טבל מקרא משא"כ הרמב"ם לטעמי' דפסק בפ"ה מעבודת יום הכפורים הלכה ה' כר"מ דיומא הנ"ל דיחזור ויזה בתחלה א"כ שוב שפיר לא שייך עדל"ת וה"ל מהב"ע וע"כ א"צ לדרשא דברייתא ולטעמא דאאחע"א דבלא"ה שפיר מצה של טבל פסולה מטעם מהב"ע

עי"ל בזה עפ"י דברי השאגת ארי' והשו"ת הרי"ם הנ"ל וזה עפ"י מה שסתר שם בס' שו"ת הרי"ם דבריו הנזכרים וכ' דאין כאן צד של איסור דשמא אוכל, פחות משהו דהא ח"ש אסור מה"ת רק מטעמא דחזיא לאצטרופי וזה לא שייך כאן שהרי אם ישלים כאן לכזית שוב אדרבה הרי נאמר עדל"ת ויהי' היתר לגמרי עכ"ד ז"ל. ואולם עדיין יש לעיין שהרי הוא חזי לאצטרופי אם ישלים לאכול המשהו האחרון טבל דעלמא לא טבל דמצה של מצוה אמנם נראה ואציע דהא דח"ש אסור מה"ת מטעמא דחזיא לאצטרופי י"ל דזהו רק היכא שהח"ש האחרון יצטרך לצירוף הח"ש הראשון כמו בכל האיסורין דאם יאכל עוד ח"ש בכא"פ א"כ לא ילקה על הח"ש האחרון זולת ע"י צירוף הראשון ע"כ כיון שהח"ש של עכשיו יש לו חשיבות זה שגורם מלקות בצירופו אל הח"ש האחרון ע"כ החשיבות הזה מועיל לאסרו אבל היכא דהח"ש האחרון לא יצטרך לצירוף הח"ש הראשון אז אף שיהי' להח"ש הראשון צירוף אל האחרון עכ"ז כיון שהח"ש הראשון אין לו החשיבות הזה לחייב מלקות על הח"ש האחרון ע"כ לא אמרי' בי' סברא דחזיא לאצטרופי ושרי דכיון דסתם חזיא לאצטרופי באיסורים הוא בגונא דהחיש האחרון נצרך גם לצירוף הראשון ויש אל הח"ש הראשון חשיבות זה שמסבב מלקות גם לח"ש האחרון א"כ אין לנו ראי' לומר יתר מזה ושפיר ניתן להאמר דרק בכהאי גונא הוא דמהני סברא דחזיא לאצטרופי לאסור הח"ש משא"כ אם יומצא אופן דהח"ש האחרון לא יוצרך לצירוף הח"ש הראשון אזי שפיר הח"ש הראשון מותר מה"ת אף שבהשלימו לכשיעור יהי' לו צירוף אל האחרון כיון שאין לו זה החשיבות לצרף האחרון אליו ולגרום מלקות אל האחרון ע"י צירופו

ועיין ש"ס שבת דצ"א ע"א בעא מיני' רבא מר"נ זרק כזית תרומה לבית טמא מהו למאי אי לענין שבת (לחייב משום הכנסה) כגרוגרת בעינן אי לענין טומאה בכביצה אוכלים בעינן לעולם לענין טומאה וכגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין והאי משלימו לביצה מאי מדמיצטרף לענין טומאה מיחייב נמי לענין שבת או דילמא כל לענין שבת כגרוגרת בעי' וכו' ובתוס' שם ע"ב ד"ה פחות מכביצה אוכלין כתבו וז"ל וה"ה דהוי מצי למימר דאיכא כביצה אוכלין שאין הם צריכין לצירוף וכזית לבד צריך לצירופן עכ"ל. ואולם לפי סברתנו הנזכרת י"ל גם שם דבדיוק נקט הש"ס כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין דרק כשיש באמת פחות מכביצה. הצריך לצירוף הכזית הזה ומועיל הכזית הזה בצירופו לסבב טומאה גם אל הפחות מכביצה אז הוא דיש חשיבות אל הכזית מכח