לקח טוב קכט

אלא דבשאר מצות כה"ג א"א שיהי' לרצון כיון שבא בעבירה משא"כ בסוכה שא"צ להיות לרצון כלל כיון שאין האכילה בסוכה בעצמותה נרצית כלל והחיוב רק שלא יאכל חוץ לסוכה והרי באמת אוכל בסוכה ולא חוץ לסוכה משא"כ השתא דכתיב לך למעוטי גזולה א"כ כיון שפסלה תורה גזול בהדיא שוב שפיר ה"ל פסול וחשיב שפיר אוכל חוץ לסוכה עכת"ד ז"ל דפח"ח

והנה במ"א בחדושי העירותי על דברי המנחת חינוך אלה מדברי הרמ"א באו"ח סי' י"ז סעיף ב' וז"ל ומ"מ אם רוצים הנשים לעטוף את הטלית ולברך עליו הרשות בידם כשאר מ"ע שהז"ג אך מיחזי כיוהרא ולכן אין להן ללבוש ציצית הואיל ואינו חובת גברא פי' אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית עכ"ל. ומבואר דאם אשה לובשת טלית ומברכת עליו הוא רק יוהרא מפאת שגם באנשים אינו חיוב מוכרח אבל מדינא מותרת. והעירותי דלדברי המנחת חינוך הנ"ל הרי ראוי שתהי' אסורה בזה מדינא וזה דלדברי המנחת חינוך הנ"ל מובן ממילא דגם בציצית דלא חייבה תורה לקנות בגד וללבוש ולהטיל בו ציצית ורק אם לובש מרצונו חייבה תורה להטיל ציצית בבגד א"כ כוונת המצוה ג"כ היא רק בשלילה שלא יהי' הבגד בלא ציצית ולא יחסרו הציצית וא"כ לפמ"ש התוס' בקידושין דל"ו ד"ה הקבלות אהא דילפינן התם מקרא דהקבלות והזאות וכו' נוהגות באנשים ולא בנשים והקשו התוס' ע"ז דתיפוק ליה דכל הני אינם כשירות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדים דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם ותירצו דכיון דלא נצטוו נשים בבגדי כהונה לא חשיבי מחוסרי בגדים עכ"ל וא"כ ה"נ בציצית דלא נצטוו נשים על הציצית א"כ אין להבגד חסרון הציצית כלל וא"כ כיון דגוף המצוה באיש הוא ג"כ אך שלא יחסרו הציצית א"כ מה יתן ומה יוסיף מה שיטילו הנשים ציצית בבגדם הלא כל עיקר המצוה גם באיש הוא מה שאין בגדו חסר הציצית וא"כ בנשים דבלא"ה ליכא חסרון א"כ הרי אין מוסיפות כלל בהטלת הציצית ועל מה יברכו ורק בשארי מצות דנהי דלא נצטוו הנשים עכ"ז אם עושין הרי עושין מעשה מצוה שהמעשה בעצמותה כרצית מאנשים וע"כ גם הן כשעושין ה"ל עכ"פ אינן מצוות ועושות ונוטלות שכר וע"כ שפיר מברכות עליהם משא"כ בציצית דגם באיש אין המעשה נרצית ומבוקשת כלל ורק שלא יהי' להבגד חסרון הציצית הוא הנרצה א"כ כיון דלדידהו בלא"ה אין כאן חסרון א"כ הרי אין מוסיפות כלל בהטלת הציצית ואין במעשיהם כלום והוי הברכה ברכה לבטלה לגמרי ודו"ק ע"כ דברינו בחידושינו במ"א

ונתיישבתי כעת דיש לחלק בזה בין סוכה לציצית וזה לפמ"ש התוס' בנדה דס"א ע"ב ד"ה אבל אהא דאמרינן התם דמותר לעשות תכריכי המת מכלאים וכתבו ע"ז וז"ל וא"ת והאיכא לועג לרש שמלבישו בדבר האסור ומראה שאין לו עוד חלק במצות וכדאמר בהתכלת דמטילין ציצית בתכריכי המת משום לועג לרש ופי' רשב"ם דשאני כלאים דאין בו איסור אפי' לחי כי האי גוונא שאין המת נהנה בו וקשה דהא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה ומוכרי כסות דפטורין מכלאים פטירי נמי מציצית עכ"ל ומבואר דעת התוס' דמצות ציצית שציותה תורה ענינה היא להטיל ציצית בבגד שנהנה בלבישתו והנה נודעת דעת רבותיו של הריטב"א המובאה בנימוקי יוסף נדרים פ"ב בסוגי' דקונם תשמישך עלי דסבירא להו דגם הנאת הגוף בהדי מצוה נמי לאו הנאה היא והא דקונם תשמישך עלי שאני דאפשר לו באחרת יעוי"ש. ולפי"ז אלו ציותה תורה ללבוש בגד ולהטיל בו ציצית אז הרי הית' הלבישה עצמה מצוה וכיון דהלבישה מצוה א"כ שוב הנאת הגוף של הלבישה לאו הנאה היא ולא הי' נחשב נהנה מלבישתו וא"כ שוב הית' מצות הטלת ציצית אז מצוה אחרת לגמרי ממה שהיא עתה דעתה המצוה היא להטיל ציצית בבגד שנהנה מלבישתו ואלו אז הית' המצוה להטיל ציצית בבגד שאין נהנה ממנו וא"כ זאת המצוה שנתנה התורה עתה הרי א"א כלל להיותה חובה ועל כרחך הוצרך הכתוב להניח הלבישה לרצון האדם דעתה אם הוא לובש מרצונו הוא נהנה וזה הרי הוא ענין המצוה שנתנה התורה להטיל ציצית בבגד שנהנה בלבישתו. ואין לומר דהא גופא קשיא דהי' להתורה לחייב להטיל ציצית בבגד שאין בו הנאת לבישה דז"א דבהדי כבשי דרחמנא למה לך ושמא טעם המצוה ופנימיותה שייך רק בבגד שיש בו הנאת לבישה וא"כ שפיר יש לנו לומר בציצית דהטלת הציצית בעצמותה וכמשמעה שציותה תורה הוא הנרצה לא שכונת המצוה היא בשלילה ומה שהונחה הלבישה לרצון האדם זהו מפאת שהטלת הציצית העצמית הזאת שרצתה התורה דהיינו הטלת ציצית בבגד שיש בו הנאת לבישה הרי ההטלה הזאת היא בלתי אפשרית הקיום באופן אחר כ"א בהיות הלבישה מונחת לרצון האדם וכנ"ל אבל בסוכה דאפילו הית' הנאת האכילה בטילה לגבי מצוה עכ"ז הרי אין המצוה שם כלל שיהנה באכילתו בסוכה דאפי' באינו נהנה נמי חייב כל זמן שאינו שלא כדרך אכילתו וא"כ כיון שמצות האכילה בסוכה שנתנה התורה עתה הית' יכולה להיות איפוא חובה ג"כ ואף עפ"כ לא עשאתה תורה חובה ורק הניחה האכילה לרצון האדם ע"כ שפיר יש ראי' מזה דאין עצמיות האכילה בסוכה נרצית כלל ושכונת המצוה היא רק בשלילה שלא יאכל חוץ לסוכה וכדברי המנחת חינוך ז"ל הנ"ל ודו"ק

ודע דעפ"י סברת המנחת חינוך ז"ל הנ"ל דיש חילוק בין פסולא דמהב"ע לפסולא דלך דמהב"ע איננו פסול כלל וחשוב סוכה כשיר' ולולב כשר ורק שא"א שיהי' לרצון וכנ"ל משא"כ לך ולכם הוי שפיר פסול כסכך המקבל טומאה וכלולב שנפרצו עליו וחשוב כלוקח עץ בעלמא וכיושב בבית בעלמא וכנ"ל. הנה עפ"י סברא זאת יש לי ליישב קושית התוס' סוכה ט' א' הנ"ל באופן אחר ויתיישב ג"כ קושיתם ריש לולב הגזול דל"ל למעט לולב הגזול מלכם תיפוק לי' דה"ל מהב"ע ונראה לפמ"ש בחידושי במקום אחר דהא דקיי"ל בכל התורה דרובו ככולו היינו רק אם יש שם כל הדבר דאז חשוב הנעשה בהרוב כאלו נעשה בכל משא"כ אם אין שם המיעוט כלל לא אמרינן רובו ככולו. ושוב מצאתי כן באחד מהאחרונים (ונשכח ממני אנה ראיתי) שכ' כן לענין רוב רביעית דדי בקידוש דזהו רק אם יש שם כל הרביעית דאז א"צ שיעשה האדם מעשהו כ"א בהרוב משא"כ אם המיעוט חסר ואין בכוס רק רוב רביעית לא מהני דבמיעוט חסר לא אמרינן רובו ככולו עכ"ד ולפי"ז נמצא דצריך להיות כל החפץ של המצוה ואעפ"כ א"צ להיות לרצון רק מעשהו בהרוב ממנו כיון שמעשה המצוה המבוקשת הוא אך ברוב משיעור החפץ ולפי"ז יש נפקותא בנוטל לולב שרובו שלו ומיעוטו גזול כגון לולב של שותפין לאחד רוב ולאחד מיעוט וגזל בעל הרוב מבטל המיעוט גם את המיעוט וכן בסוכה שרובה שלו ומיעוטה גזול ואין ברוב שלו לבד הכשר סוכה דמהב"ע הא לא הוי בכה"ג כיון שמסב"ע איננו פסול רק שאין מעשה המצוה לרצונו ית' וע"כ כיון שרובה לרצונו ית' די בכך שהרי א"צ להיות לרצון יותר מרוב שיעור החפץ כיון דרובו ככולו וכנ"ל ומשא"כ השתא דכתי' קרא למעט גזול א"כ ה"ל גזול פסול כמו נפרצו עליו וכסכך המקבל