לקח טוב קכז

בזה משלים מנין המאה ברכות וזהו שאמר בירושלמי ועושה שאר מצות ומברך עליהן. וא"כ מדקרי להו בירושלמי מאה מצות מוכח דהם ז"ל קראו לברכות בשם מצות סתם וא"כ שפיר י"ל שגם התוספתא הנ"ל קראה לברכות בשם מצות וכעין זה דרך הירושלמי והמ"ר לקרוא לנתינת צדקה בשם מצוה סתם וכנודע וע' רש"י שבת קנ"ו א' ד"ה וצדקן במצות

עוד י"ל לענ"ד בפי' התוספתא הנ"ל דכוונתה דלא הברכה לבד די' להתיר האיסור מעילה אשר בהנאה מעוה"ז כ"א צריך שיצורפו לזה גם כל המצות ואין הנהנה מעוה"ז ניצול מאיסור מעילה כ"א עד שיתירו לו כל המצות את ההנאה ולא תהי' ההנאה נגד אחת מכל מצותיו ית' ואם ההנאה היא נגד אחת מכל מצותיו ית' אזי מלבד חטאו נגד המצוה ההיא יש בהנאה זאת גם איסור מעילה ועד"מ האוכל נבילה או המריח בערלה וכה"כ ובדבר שאסרו על עצמו בנדר אזי מלבד האיסור אכילת נבילה והנאת ערלה וכה"כ ואיסור הנדר עובר ג"כ אאיסור מעילה מדרבנן וזה מפאת שלד' הארץ ומלואה ונחשב הכל כקדשי שמים שמטעם זה הנהנה בלא ברכה מעל וכמבואר בגמ' ריש כיצד מברכין וא"כ ה"נ לענין אוכל או נהנה באיסור כיון דלד' הארץ ומלואה והוי הכל כהקדש ורק שהשי"ת הרשה לבני אדם ליהנות מעוה"ז וכדכתיב והארץ נתן לבני אדם א"כ רק למי שהוא מרשה אותו לאכול וליהנות אין בו מעילה משא"כ האוכל או נהנה באיסור שלא לבד שאין השי"ת מרשהו באכילה והנאה זאת כ"א אדרבה עוד מצווהו בתורתו ע"ז שלא לאכול ושלא ליהנות א"כ שוב הדר נמי איסור מעילה לדוכתי' ושפיר יש בו ג"כ איסור מעילה. ואתי' תוספתא זאת כשיטת ר' חייא מחבר התוספתא דס"ל ביבמות (ל"ב ב') דזר ששימש בשבת חייב שתים ופליג בזה שם עם בר קפרא דב"ק ס"ל שם דאינו חייב אלא אחת וע"ש דר"ח אמר שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש לכהנים הותרה ולא לזרים יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת וב"ק אמר דשבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה ואין כאן אלא משום זרות לבד ע"ש. הרי דר"ח וב"ק פליגי בסברא זאת אם אמרי' דכיון דהשימוש בשבת יש בו איסור מלאכת שבת אלא דהתורה התירתו ע"כ למי שאין התורה מתירתו כמו זר דאדרבה התורה אוסרתו מלשמש מפאת זרות שוב יש גם איסור שבת וב"ק ס"ל דאיסור שבת הותר לגמרי ואין חוזר וניעור מכח איסור אחר שהוא איסור זרות וא"כ ה"נ אתיא תוספתא זאת כשיטת ר' חייא הנ"ל וסוברת דכיון דכל דבר יש בו איסור מעילה בעצמותו אלא דהשי"ת התיר ההנאה מעוה"ז וכדכתיב והארץ נתן וגו' וע"כ מי שהוא אסור באמת בההנאה אף שהאיסור הוא איסור אחר מפאת נבילה וכה"כ ונדר וכדומה עכ"ז סוף סוף הרי לזה לא הותרה ההנאה ושפיר יש גם איסור מעילה ודו"ק. ועי"ל בפשיטות כן דיש באוכל או נהנה באיסור גם איסור מעילה מלבד האיסור העצמיי וזה דהא כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל ורק הברכה היא מתרת ההנאה וא"כ באוכל באיסור דאז גם כשהוא מברך הא הוי הברכה מהב"ע וחשיב כאלו לא בירך כלל ואדרבה חשיבא הברכה עצמה עביר' וניאוץ וכדכתיב ובוצע ברך נאץ ד' וע' סנהדרין ו' ב') ותוס' סוכה (ל' א') דלגבי ברכה בעי' שלא יהי' אפילו נדנוד עביר' ובדבר הגזול אפילו קנאו לפני קיום המצוה דלענין המצוה לא חשיב מהב"ע עכ"ז אין לברך עליו וחשוב בוצע ברך כיון דעבר בו פעם עבירת הגזל וע' ברכות (נ"ג א') דנר שלא שבת ממלאכת עביר' ואפי' בהדליקו עכו"ם בשבת שאין העכו"ם מצווה על השבת עכ"ז אין מברכין עליו במוצאי שבת עש"ה וא"כ באוכל או נהנה באיסור דאפילו מברך חשיב כאלו לא בירך כלל ואדרבה חשיבא הברכה עצמה ניאוץ ואיסור וא"כ שוב הא הוי ממש נהנה מן העוה"ז בלי ברכה ושפיר מעל בפשיטות גמור ככל נהנה בלי ברכה ודו"ק:

כלל יב. בענין מהב"ע. ויחולק הכלל הזה לאותיות ואלה המה

א) בש"ס סוכה ל' א' ס"ל לר' יוחנן דגזול פסול ביו"ט ב' מטעמא דמהב"ע וקאמר התם ופליגא דר' יצחק בר נחמני אמר שמואל דאריב"נ א"ש לא שנו אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול ע"כ. ותמהו דמאי מתוך הא בגזול יש טעם אחר לפסול מה שאיננו בשאול דהיינו טעמא דמהב"ע. ועוד צריך להבין גוף סברת המחלוקת דר' יוחנן ושמואל הנ"ל. ונלענ"ד דהנה התוס' שם כ"ט ב' ד"ה בעינן כתבו דהא דבעינן הדר גם ביו"ט ב' ואלו לכם לא בעי' ביו"ט ב' היינו משום דהדר הוא נוי וכבוד אל המצוה וע"כ צריך שיהי' גם במצוה דרבנן שגם מצוה דרבנן צריך להדרה ולכבדה משא"כ לכם דהוי פסול בעלמא מגזה"כ ע"כ לא תיקנו דבריהם בזה כעין דאוריתא עש"ה כי כן כוונתם אף שאין כן ממש לשונם ונלענ"ד לומר עוד טעם אחר בזה עפמ"ש הר"ן פרק ערבי פסחים דק"ס ע"ב וז"ל ואפשר שכשאמר הרב ז"ל כורך מצה ומרור מההיא דלא מינטרא קאמר דכיון דכריכה אינה אלא משום זכר למקדש בעלמא מסתייא דעביד לה אפילו ממצה דלא מינטרא עכ"ל ונלענ"ד טעמו דבדבר שהוא זכר למקדש לא שייך פסול רק אם הוא פסול הניכר בגוף הדבר שכיון שבזמן המקדש לא הי' קיום המצוה בדבר כזה ע"כ אין בו זכר למקדש כלל משא"כ מצה שאינה משומרת לשם מצה שאין זה ניכר בגוף המצה ובזמן המקדש ג"כ אכלו רק מצה שוה לזאת המצה שאוכל עתה שהרי המצה בעצמותה איננה בשינוי כלל ממצה דמינטרא שההבדל ביניהם הוא אך במחשבת האדם שבזו חישב בשמירתה לשם מצה ובזו לא חישב בשמירתה לשם מצה אבל גוף המצות הרי שוות הן ואין שום חילוק ביניהם וע"כ שפיר הוי זכר בזה משא"כ אלו הי' אוכל מצה שבעצמותה אינה דומה למצה שבזמן הבית אזי לא הי' בזה זכר למקדש כלל כיון שאיננו אותו החפץ שקיימו בו המצוה בזמן המקדש ודו"ק. ולפי"ז מובן בפשיטות דה"ה לענין יו"ט ב' דרבנן דהוי אך משום זכר למקדש ע"כ הדר דהוא דבר הניכר בגוף הלולב שפיר פוסל גם ביו"ט ב' משא"כ לכם דאינו פסול הניכר בגוף הלולב ע"כ שפיר אינו פוסל ביו"ט ב'. והנה יש נפקותא בין שני הטעמים הנ"ל היינו טעם התוס' וטעמא דידי דלטעם התוס' ראוי שיפסול גזול אף דשאול כשר דגזול הרי אית בי' משום מהב"ע וזהו פסול אשר הוא בזיון למצוה שעושה מצוה בדבר שעבר בו על רצונו ית' וע"כ שפיר שייך גם ביו"ט ב' דרבנן ולא דמי לשאול כ"א דמי להדר לטעם התוס' הנ"ל וכמובן משא"כ לטעמא דידי דשאול כשר מפאת היותו פסול שאינו ניכר בגוף הלולב שהרי אינו ניכר בגוף הלולב אם הוא שלו או לא א"כ ה"ה גזול ראוי שיוכשר וכמובן שהרי גם גזול אינו ניכר בגוף הלולב שהוא גזול וע"כ אף ע"ג דבגזול שייך מהב"ע ולא בשאול עכ"ז הרי גם שאול פסול ביו"ט א' משום לכם אלא שאתה מכשירו ביו"ט ב' הואיל ואינו פסול הניכר א"כ מתוך אותו הטעם שיוצא בשאול שפיר יוצא נמי בגזול