לקח טוב קכו

ברכה איסור הוא ולא חשיב מבטל ברכה לבד רק עשיית המצוה בעצמותה איסור הוא דהוי נהנה באיסור וכמובן א"כ יש לדקדק קצת על דברי ספר האמונה והבטחון עצמם בפרק י"ט בו שכ' בטעם מה שהקדימה תורה ברכה לקדושה בשבת וכדכתי' על כן ברך את יום השבת ויקדשהו וז"ל ענין אחר הקדים ברכה לקדושה י"ל כי זה רמז לקדושה למה שאמרו כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן (כונתו דמצות נמי קדושה נינהו וכמו שאומרים אשר קדשנו במצותיו וע"כ כמו שבקדושת המצות צריך שתוקדם הברכה וכתקנת חכז"ל דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן ה"נ הקדימה תורה הברכה לקדושת השבת) ועכ"ז שאמרו שמברכין על המצות קודם שיעשה אותן אם לא בירך יצא שאין הברכה מעכבת המצוה ואינה אוסרת אלא מן הנהנין בלבד שכך אמרו מברכין עליהם עובר לעשייתן ולא אמרו שאם לא בירך עובר לעשייתן לא יצא י"ח אלא כך אמר שכך ראוי לעשות על כן יש לומר שאם לא בירך יצא אלא שהפסיד הברכות וראי' מלולב דאמר מר מדאגבהי' נפק בי' עכ"ל הצריך לעניננו. הרי שדייק ז"ל לכתוב שאין הברכה מעכבת המצוה ואינה אוסרת ואומרו שאינה מעכבת היינו שאם עשה המצוה בלי ברכה יצא וא"צ לחזור ולעשותה בברכה ואומרו שאינה אוסרת היינו שעשיית המצוה בלי ברכה אין נחשבת איסור בעצמותה ואין איסור לעשות המצוה בלי ברכה ורק חיוב גרידא יש לברך והמקיים מצוה ולא בירך ביטל בשוא"ת חיוב הברכה אבל אין מעשה המצוה איסור [ויש נפקותא בהא דאינה אוסרת לענין היכא דא"א לו לברך אם רשאי לעשות המצוה וכנידון הב"י והא"מ הנ"ל וכנ"ל]. וזהו שדייק הרמב"ן לכתוב אלא כך אמר שכך ראוי לעשות היינו שאמרו רק שראוי לברך אבל לא שאסור לעשות המצוה בלי ברכה וכן סיים על כן י"ל שאם לא ברך יצא אלא שהפסיד הברכות והיינו שרק הפסיד הברכות בשוא"ת אבל לא עבד איסור במעשה המצוה ובאתי רק להעיר. ודע דצע"ק בהא דהביא הרמב"ן ראי' דברכות אין מעכבות מש"ס סוכה (מ"ב א') מדאגבהי' נפק בי' ולא הביא דברי הירושלמי ברכות ריש הי' קורא הנ"ל דאמר דזאת אומרת ברכות אין מעכבות וכן לא הביא משנה תרומות הנ"ל דאלם וערום וב"ק שתרמו תרומתן תרומה וצ"ל כמו שכתבנו למעלה דמהך דירושלמי אין ראי' משום דברכות ק"ש שאני דלא שייכי לק"ש ומהך דתרומה נמי אינה ראי' די"ל דשאני התם דחסרון הברכה אין מפסיד בענין המהני של ההפרשה וממילא א"א לחזור ולהפריש בתורת מצוה לבד וכנ"ל [ודע דמהא דדייק הרמב"ן מהך מדאגבהי' נפק בי' דברכות אין מעכבות מוכח דס"ל דאפי' הטועה בדבר מצוה דרבנן נמי חשיב טרוד ובהול ופטור דאל"כ מאי ראי' הא ודאי אפילו אי ברכות מעכבות הוי עיכוב דידהו רק מדרבנן ומה"ת יצא כיון דכל עיקר חיוב הברכה רק מדרבנן היא וא"כ כיון דבסוכה שם לענין טעה בדבר מצוה איירי א"כ שפיר פריך הש"ס מדאגבהי' נפק בי' ועל כרחך דס"ל להרמב"ן דטעה בדבר מצוה מדרבנן נמי פטור וכמובן והארכתי בזה במ"א ואכ"מ]

ודע דמה שכתבנו למעלה דמצוה שאינה חובה כשחיטה וכה"ג ליהנות ניתנה מצאתי אח"כ שכבר קדמוני האחרונים ז"ל בסברא זאת. ולכאורה יש לה סתיר' מירושלמי פאה פ"א ה"א וז"ל קצר שבולת הראשונה ונשרפה מהו שיהא צריך לקצור פעם שני' (מי נימא הואיל והראשונה נשרפה הוי כאלו לא קצר עדיין כלל וא"כ צריך תו לקצור עוד פעם שני' שבולת אחת (כדי שתחול על השדה חיוב פאה א"ד כיון דקצר מיהת פעם אחת בקצרך קרינן בי'. פ"מ) נשמעיני' מן הדא קצר חצי' והקדיש חצי' נותן מן המשואר על הכל והקדש לאו השק הוא הדא אמרה קצר שבולת הראשונה ונשרף א"צ לקצור פעם שני' (והקדש לאו כשרוף הוא בתמ' הא אסור ליהנות ממנו וכמו ששרוף הוא מה שקצר בראשונה וא אמרי' דחיוב פאה על המשואר הוא דכיון דקצר קרינ' בי' בקצרך והדא אמרה כו' פ"מ) עכ"ל. הרי דמדמי הק לנשרף לענין שאין הנאה ממצות הקדש אף ע"פ שאין חובה להקדיש וכן דקדק במראה הפנים שם כלל י מירושלמי הנ"ל דאפילו במצוות שאינן חובה אמרי' דמלל"נ עש"ה. ואולם י"ל דהירושלמי הנ"ל דקדק מבריתא דהקדיש חצי' וכו' דכיון דסתמא קתני א"כ איירי ג"כ באמר תחלה הרי עלי להקדיש תבואה זאת או דהי' מחויב מעות ממנחות חובה והקדיש תבואה זאת לצורכה דאז שפיר ה"ל חובה ועול לא מצוה בעלמא ושפיר ליכא הנאה ודמי לנשרף. ועי"ל דספיקו של הירושלמי הנ"ל הרי הוא אי אזלינן בתר שעת הקצירה ואמרי' דכיון דבשעה שקצרן הי' ראוי ליהנות בו קרינן בי' בקצרך וחייב בפאה או דילמא בעינן שיהי' קצרך עד שעת נתינת הפאה ולא כן כאן דנשרף קודם נתינת הפאה ולא נהנה ממנו ולא בקצרך הוא דקצרך מורה על הנאת האדם ע' פסחים (כ"ג א') קצירכם שלכם יהא וע"כ שפיר פשיט הירושלמי איבעי' זו מהקדש וזה דהקדש נמי לאו קצרך מיקרי אפילו אי מצוה דהקדש ליהנות ניתנה כיון דסוף סוף הרי מצוה היא ולא חשוב קצרך וכמבואר במנחות ע"א א' במשנה דקוצרין (חדש קודם העומר) מפני נטיעות (של כלאים שעלו בשדה) מפני האבל ומפני ביטול בית המדרש (כדי לעשות מקום לברך ברכת רחבה דאבל ולתלמידים ללמוד) ובגמ' שם ע"ב א' מ"ט קצירכם אמר רחמנא ולא קציר מצות ע"ש ודרש זה הרי אינו תלוי בהא אי מל"נ או לא דאל"כ ר' יהודה דס"ל בר"ה כ"ח א' דמל"נ איך יפרנס משנה דמנחות הנ"ל ועל כרחך דאפילו אי מל"נ ג"כ קציר מצוה לא מיקרי קצרך וא"כ ה"נ אפילו אי מצות ההקדש חשוב הנאה עכ"ז מימעט מתיבת בקצרך כיון דהוא קציר מצוה וע"כ שפיר פשיט הירושלמי דכמו דבקצר והקדיש אע"ג דעתה אחרי ההקדש לאו בקצרך קרינן בי' עכ"ז חייב בפאה ועל כרחך הטעם משום דאזלינן בתר שעת קצירה ואמרי' דכיון דבשעת קצירה אכתי לא הי' הקדש דאחרי הקצירה הוא דהקדיש ע"כ שפיר הוא בכלל בקצרך ושפיר מחייב בפאה אע"ג דבשעת נתינת הפאה כבר הוא הקדש וא"כ ה"נ בקצר ונשרף כיון דבשעת הקציר' הי' ראוי ליהנות בו ואח"כ הוא דנשרף שפיר מחייב בפאה והא דאמר בירושלמי והקדש לאו כשרוף הוא הכוונה דכשרוף הוא לענין זה דגם הקדש לא מיקרי בקצרך דקצרך ממעט קציר מצוה וכנ"ל

עוד דע דתוספתא דברכות פ"ד הנ"ל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות נלענ"ד עוד בכוונתה שהתוספתא קראה לברכות בשם מצוות כי מצאתי און לי לומר כן ממה שמצינו במנחות דמ"ג ע"ב תני' הי' ר' מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום וכו' ע"כ ואלו בירושלמי ברכות פ"ט ה"ה איתא וז"ל תני בשם ר' מאיר אין לך אדם מישראל שאינו עושה מאה מצות בכל יום קורא שמע ומברך לפני' ולאחרי' ואוכל את פתו ומברך לפני' ולאחרי' ומתפלל ג' פעמים של שמונה עשרה ועושה שאר מצות ומברך עליהן וכו' עכ"ל הרי מבואר נגלה דדברי ר' מאיר דירושלמי הנ"ל הן הן דברי ר' מאיר דבבלי הנ"ל וגם בירושלמי הנ"ל קאי אמאה ברכות ובדחשיב רובם שהם ברכות ק"ש לפני' ולאחרי' וג"פ י"ח ולפני' ולאחרי' דפת ובמה שעושה שאר מצות ומברך עליהן