לקח טוב קכה

לחלק קצת דשם שפיר פטור מהטלת ציצית כיון אטום מלהטיל הציצית מפאת האיסור שבת האוסר מלאכת הטלת הציצית בעצם משא"כ בנידון דטבילה הנ"ל ד שפיר אפשר לו לברך דהברכה הלא איננה איסור ואי דע"י הברכה תהי' הטבילה איסור מפאת מיחזי כמתקן אה"נ דראוי לומר דלא יטביל מכח זה ואין לנו לומר שיטביל בלא ברכה משום דחשוב שפיר מבטל מצות ברכה כיון שאין לו אונס כלל בענין הברכה והטבילה היא דתהי' אסורה כשיברך וא"כ אה"נ דראוי לומר אסור להטביל ודו"ק] ודע דיש לתמוה לדעת הב"י הנ"ל הבנת הא"מ דס"ל בכל ברכות מצוה דכשא"א לברך אסור לעשות המצוה ולדעת הא"מ הנ"ל אמרי' לכ"ע כן במצות דרבנן וקשה דהא קיי"ל להלכה דברכות אין מעכבות כלל במצות דרבנן אם עשה המצוה ולא בירך יצא ואם יחזור לעשות המצוה בברכה חשוב ברכה לבטלה ע' היטב בש"ע או"ח (סי' תפ"ט) לענין סופר ספירת העומר בלא ברכה וא"כ הרי זה דין מוסכם בדוכתי טובא [והבאתי קצת לעיל בכלל ד'] דהיכא דאי אפשר הוי גם הלכתחלה כדיעבד וא"כ ה"נ היכא דא"א כחך שפיר ראוי שיהי' מותר לכתחלה לעשות המצוה בלי ברכה כיון דבדיעבד אין הברכה מעכבת. ועוד קשה לדעתם ז"ל דעשיית המצוה בלי ברכה איסור היא בעצמותה (דאל"כ כשא"א לברך רשאי שפיר לעשות המצוה לענין הברכה הרי אנוס הוא ופטור ועל כרחך דעשיית המצוה בעצמותה איסור הוא וע"כ כשא"א לו לברך אסור לעשות המצוה וכנ"ל) דא"כ ראוי ג"כ שנאמר שהברכות מעכבות במצות ושאם עשה המצוה בלא ברכה לא יצא מטעם מהב"ע כיון דעשיית המצוה איסור היא ואע"ג דאפשר למצוה בלא עביר' עכ"ז היכא דעשיית המצוה עצמה היא עביר' אין לחלק בין אפשר ללא אפשר דאפי' בלא אפשר נמי אין עביר' מצוה וכמבואר בירושלמי האורג וכנודע ורק גבי לולב הגזול ולולב של אשיר' קדמו הגזל והעבודה לעכו"ם לנטילת הלולב ואין מעשה הנטילה עצמה העביר' הוא דשייך לחלק בין אפשר ללא אפשר הנ"ל וכמו שהארכתי בזה במ"א בחידושי ואכ"מ

וראיתי להרב הגאון ר' אברהם תאומים ז"ל בהגהותיו נחלת יעקב סי' ד' שכ' בביאור שיטת הסוברים דכל שלא בירך ברכת המצוה עובר לעשייתן אינו מברך עוד אחר עשייתן דהוא משום דמדמי ברכת המצות לברכת הנהנין שתיקנו חכז"ל דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה והוי כמועל בהקדש ואם לא בירך כבר עבר ע"ד חכמים והוא מעוות לא יוכל לתקון כן במצוה אסרוהו חכז"ל לעשות המצוה בלי ברכה וכשעבר ועשה בלי ברכה הוי מעוות לא יוכל לתקון עוד עכ"ל. ואלה הדברים המה כמילתא בלא טעמא דמדוע הוצרכו חכז"ל לאסור עשיית המצוה בלי ברכה ומנ"ל שעשו איסור זה אהלא הי' די שיחייבו לברך ותהי' הברכה חיוב דרבנן ככל חיובים דבריהן ושפיר יברכו מצד החיוב דרבנן כמו שמקיימים שארי חיובים דרבנן ולמה הוצרכו לאסור עשיית המצוה ואם שגם דעת הב"י הנ"ל היא כן דעשיית המצוה בלי ברכה איסור הוא וכנ"ל עכ"ז הדברים צריכים פטעם באמת. ואולם לפמ"ש למעלה בביאור התוספתא ברכות הנ"ל דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו שפיר הוי עשיית המצוה עצמה בלי ברכה איסור לכתחלה כמו שאסור לעשות מצוה לכתחלה במידי דאיסור הנאה וכנ"ל והרי התוספתא דייקא לומר עד שיתירו לו כל המצות והיינו שברכות המצות מתירים קיום המצות וכנ"ל וא"כ ממילא דקיום המצוה בלי ברכה איסור הוא ועל סברתנו זאת אין להקשות עוד מה שהקשינו למעלה דראוי לומר גם בדיעבד דלא יצא מטעם מהב"ע דז"א דהא לגבי שארי איסורי הנאה נמי אמרי' הכי דלכתחלה אסור לעשות בהם מצוה ובדיעבד יצא משום דמלל"נ וכנ"ל ומאי דלא אמרי' גם שם באמת דליהוי גם בדיעבד מהב"ע דנתי בו בחידושי בסוגי' דמלל"נ ואכ"מ

ועיין ברא"ש ברכות פרק שלשה שאכלו סי' כ"א שכ' וז"ל כדאמר בר"ה כ"ו בכל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא משום דכל ישראל ערבים זה בזה ומיהו ברכת הלחם והיין שרוצים ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה אינו מוציא אא"כ צריך לה המברך עכ"ל נראה דהוא ז"ל אינו מפרש הטעם בהא דבברכת הלחם אם יצא אינו מוציא כרש"י בסוף ראוהו ב"ד שכ' דכיון דאי בעי לא ליתהני ולא לבריך אין כאן ערבות ע"ש רק מלשון הרא"ש ז"ל נראה דמפרש דכיון דברכת הנהנין היא מטעם מתיר דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה והברכה מתרת האיסור ע"כ אין בברכתו כח להתיר איסור והקדש דחבירו. ואם שלפי"ז צ"ע מדוע כשצריך לה המברך (היינו אם המברך בעצמו אוכל וצריך הברכה גם עבור עצמו) מוציא ואפשר דהוא מטעם מגו דמגו דמתיר איסור דידי' מתיר גם דחבירו משא"כ שיועיל דיבורו להתיר איסור חבירו לבד לזה אין לו כח. ויש להביא ראי' לסברא זאת מהא דאמרי' בגיטין דפ"ג ע"ב וכי היכן מצינו זה אוסר וזה מתיר ופריך והרי יבמה דבעל אוסר ויבם מתיר ומשני התם יבם הוא דקאסר לה דאי מבעל הא שריא וקיימא עכ"ל הגמ'. ולכאורה אכתי תיקשי ביבמה שנפלה לפני ב' יבמין דאז שניהם אוסרים דאפי' מת אחד מהם אכתי אסורה לעלמא מכח זיקת השני ואעפ"כ היא ניתרת לשוק בחליצת אחד מהם וא"כ הרי זה החולץ מתיר איסורו של שני ואכתי משכחת זה אוסר וזה מתיר ובשלמא לר' יוחנן דס"ל ביבמות ד"י ע"ב דאיהו שליחותא דאחים קעביד ע"ש א"כ נחשב כאלו חלצו כל האחים ניחא משא"כ לר"ל דפליג עלי' התם ולדידי' מתייחסת החליצה אל החולץ לבד א"כ שפיר קשה דאיך זה אוסר וזה מתיר וההכרח לתרץ דהא דלא מצינו זה אוסר וזה מתיר היינו רק כשהמתיר איננו משתתף בהאיסור כלל משא"כ בב' יבמין וחלץ אחד מהם דהיבם החולץ הוא ג"כ מכלל האוסרין ע"כ מגו דמתיר איסור דידי' הוא מתיר ג"כ איסורו של שני ודו"ק ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ"ו. והנה מדברי הרא"ש אלה מוכח דלא כסברתנו דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו וזולת הברכה הוי עשיית המצוה איסור וכיוצא באיסור הנאה וכנ"ל דאי איתא מדוע בברכות המצות אפי' יצא מוציא הרי הוא מתיר איסור דחבירו וכמו דבברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא לפי שאין לו כח להתיר איסור דחבירו ה"נ הוי לן למימר בברכת המצות לפי סברתנו דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו ועל כרחך דהרא"ש ז"ל לית לי' סברא זאת וכמובן ואולם באמת סברת הרא"ש הנ"ל דברכת הלחם אם יצא אינו מוציא לפי שאין לו כח להתיר איסור דחבירו צ"ע מהא דאמרי' בר"ה שם דברכת המוציא דמצה וברכת היין דקידוש יכול להוציא אפי' כשיצא ע"ש ולסברת הרא"ש הנ"ל מאי שנא משא"כ לסברת רש"י הנ"ל ניחא דכיון דמוכרח ליהנות מכח המצוה שוב לא שייך לומר דאי בעי לא ליתהני ולא לבריך ושפיר גם על ברכת הנהנין יש ערבות ושפיר מוציא

והנה כבר כתבתי למעלה דסברתנו זאת דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו מסתייעת מדברי ספר האמונה והבטחון פ"ז שהבאנו למעלה ולפי מה שהעלינו פה דלפי הסברא הזאת עשיית המצוה בלי