לקח טוב קכג

שייכי כלל לק"ש והם שבח בפני עצמן אלא דנתקנו לאומרם יחד עם ק"ש לכתחלה ע"ש לק"מ דכיון דברכות ק"ש לא שייכי לק"ש אין להם ענין לעכב במצות הק"ש גם מדרבנן ולא דמי כלל לשאר ברכות המצות דנתקנו רק על המצוה ושייכי בה וע"כ שפיר מעכבות מדרבנן במצוה וז"פ

והנה הקושי' אשר הקשינו למעלה מירושלמי הנ"ל על סברתנו דלעיל דבמצות דרבנן הברכה מעכבת והקשינו ע"ז מירושלמי הנ"ל ועפ"י סברת ר' יהודה דס"ל דק"ש דרבנן [ומה שתירצנו לעיל דר' יהודה לטעמי' דס"ל דמל"נ הנה לפי הגירסא המובאה ברי"ף ורא"ש ברכות כ"א שם דר' יהודה משמי' דשמואל אמר דק"ש דרבנן אזי לא יכון תירוצנו זה וכמובן] ונתיישבתי דלק"מ לפי המבואר בשו"ת שאגת ארי' סי' א' דמ"ד דק"ש דרבנן היינו דהתורה הטילה חיוב לקרות בבוקר ובערב איזה פרשה בתורה שירצה וכדאמרי' שם כ"א ההוא בד"ת כתיב וחכמים אמרו שתהי' הקריאה בפרשת שמע עש"ה וא"כ לפמ"ש למעלה בטעם הדבר דבמצוה דרבנן הברכה מעכבת דהוא משום דמצוה דרבנן ליהנות ניתנה וצריכה גם בדיעבד לברכה המתרת את ההנאה א"כ זה הטעם הרי לא שייך כאן דאפילו למ"ד דק"ש דרבנן עכ"ז שפיר לא חשיב הנאה דכמו שכתבנו למעלה דנהי דמצוה שאינה חובה ליהנות ניתנה עכ"ז אמרי' שפיר בחליצה סברא דמלל"נ ואע"ג דאי בעי מייבם ולא חליץ משום דגם היבום הרי הוא מצוה וסוף סוף הרי הוא מוכרח לעשות אחד משניהם או יבום או חליצה וע"כ במה שבוחר לעשות הוא הוא המצוה אשר הוא חובה עליו ושפיר חשוב עול ולא ניתן ליהנות וא"כ ה"נ דכוותה בק"ש כיון דמה"ת הוא חייב לקרות פרשה אחת עכ"פ אלא דהרשות בידו לבחור איזה שירצה ע"כ אותה פרשה שהוא קורא היא היא הפרשה אשר היא חובה עליו וחשיבא עול ולא ניתנה ליהנות וע"כ כשקורא פרשת שמע מפאת החיוב דרבנן שפיר גם היא חובה הוי ולאו הנאה היא וכמובן וכמו כן הטעם הראשון אשר כתבנו למעלה בהא דבמצוה דרבנן הברכה מעכבת והוא משום דבדרבנן הוי הברכה חלק המצוה דכשתיקנו נטילת הלולב ביו"ט ב' וכדומה תיקנוהו יחד עם הברכה משא"כ במצוה דאוריתא דאין הברכה דרבנן חלק המצוה וכנ"ל הנה גם הטעם הזה לא שייך בק"ש כיון דבק"ש לא חידשו חכמים המצוה כי היכא דנימא דכיון שחידשו המצוה יחד עם הברכה הוי הברכה חלק המצוה ומעכבת דהא מצות ק"ש מצוה דאוריתא היא כשאר המצוות שניתנו בלי ברכה והחכמים ביררו רק את החיוב דאוריתא ואמרו שמה שאמרה תורה לקרות איזה פרשה תהי' הקריאה פרשת שמע אבל עכ"פ כשקורא פרשת שמע הרי הוא מקיים בזה גוף המצוה דאוריתא והיא הרי אין בה חיוב ברכה והברכה היא שפיר דבר מחודש מן החכמים ושפיר אינה מעכבת ולא דמי כלל לשאר מצות דרבנן שהחכמים הם שחידשו כל המצוה וחידשוה עם ברכה יחד והוי הברכה חלק המצוה וכנ"ל

ואם באנו לדקדק מהך דק"ש יש לדקדק איפכא לכאורה דלמה לו להירושלמי להך דזאת אומרת ברכות אין מעכבות וע"ש בברכות (י"ג א') בהגהות הב"ח דתמה דמנ"ל להירושלמי כן דילמא רק הסדר אינו מעכב דאם קרא ברכות שלפני ק"ש לאחרי' נמי יצא וכוונת המשנה בהך דהי' קורא וכו' דיצא היינו אם יקרא אח"כ הברכות אבל אם לא קרא הברכות כלל וכלל רק ק"ש לבד אה"נ די"ל דלא יצא עש"ה שהניח בקושי. ולפי הסברא אשר הארכנו בה לעיל כלל ה' דשינוי הסדר חשיב כשינוי גוף הדבר וכאלו לא עשאו כלל וכי כל היכא דגוף הדבר מעכב אזי גם שינוי סדרו מעכב עש"ה י"ל דגם הירושלמי הנ"ל ס"ל כסברא זאת ושפיר דייק דזאת אומרת וכו' דאי נימא דברכות ק"ש מעכבות אזי ראוי שגם שינוי הסדר יעכב ושאם קרא ברכות דלפני ק"ש לאחריו ג"כ לא יצא. ואמנם עכ"פ יש להקשות דלמה לו להירושלמי להך דזאת אומרת וכו' כיון דסוף סוף אין מפורש במשנה כן וצריך להצעה דשינוי הסדר חשיב כשינוי גוף הדבר וכנ"ל הרי הי' יכול לדקדק כן ממשנה תרומות (פ"א מ"ו) דאלם וערום וב"ק לא יתרומו (לפי שאין יכולים לברך) ואם תרמו תרומתן תרומה (לפי שאין הברכה מעכבת) ע"ש. ומדוע ה"א דברכות ק"ש יעכבו יותר מברכת תרומה ואדרבה לדעת הראשונים הנ"ל יש ק"ו מברכת תרומה אברכות ק"ש כיון דברכות ק"ש לא שייכי לק"ש וכנ"ל. ואמנם לפי סברתנו הנ"ל דבמצוות דרבנן ראוי שיעכבו הברכות יותר מבמצות דאוריתא י"ל דס"ל להירושלמי כמ"ד דק"ש דרבנן או דבא להשמיענו דלא נטעה לומר כמ"ד דק"ש דרבנן ונוכל לסבור ממילא ע"י כן דהברכות מעכבות דמתרומה אין ראי' כיון דתרומה היא מצוה דאוריתא וע"כ שפיר הוצרך הירושלמי לומר זאת אומרת. ואולם לפמ"ש למעלה דבתרומה יש סברא מיוחדת שלא תעכב הברכה יותר מבכל המצות משום דחסרון הברכה איננו מפסיד בהמהני של התרומה רק בענין המצוה שבו וכיון דהועילה התרומה להתיר הטבל שוב אין שייכות חזרת הפרשה בתורת מצוה לבד א"כ דברי הירושלמי נכונים בפשיטות וכמובן

עוד יש לי לומר במאי דלא סגי לי' להירושלמי הך משנה דתרומות והוצרך להאי זאת אומרת וכו' וזה דהא דאין הברכות מעכבות במצות י"ל דהוא משום דאין הברכה חלק מגוף המצוה הפרטית והעצמותית ורק מצוה כללית בפני עצמה היא מדרבנן שצוו החכמים לברך על כל המצות לפניהן תהי' איזה מצוה שתהי' וע"כ אין אל הברכה שייכות במצוה הפרטית ואין הברכה פרט מפרטי המצוה וע"כ אין לה ענין להיותה מעכבת בהמצוה הפרטית כיון דחיוב כללי בפ"ע הוא מדרבנן ואם לא בירך ביטל החיוב ההוא אבל אין לו ענין לעכב בהמצוה הפרטית. ודוגמת זה כ' הר"ן פרק בן סורר (והארכתי בו לעיל כלל א') דלאו דלפני עור הואיל והוא לאו כללי שציותה תורה שלא להכשיל בדבר שהוא נגד מצוותו ית' תהי' איזה מצוה שתהי' ע"כ איננו חלק העבירה הפרטית שהוא מכשיל בה ומש"ה הכשלת ע"ז לא חשיבא אביזריהו דע"ז לענין יהרג ואל יעבור עש"ה וא"כ ה"נ כיון דחיוב כללי הוא דאמור רבנן לברך קודם כל מצוה אקב"ו וכו' ע"כ חיוב זה חיוב ומצוה בפ"ע היא מדבריהן ואיננו חלק המצוה הפרטית וע"כ אינו מעכב בה. ויש לכוין זה בדברי רש"י ברכות ט"ו א' דאהא דאמר התם דחרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה אפילו למ"ד גבי ק"ש בלא השמיע לאזניו לא יצא משום דגבי תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן היא ולאו בברכה תליא מילתא (פי' שאין הברכה מעכבת) וברש"י ד"ה ה"מ וכו' כ' ברכה דרבנן היא דאמור רבנן (פסחים ז' ב') כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן עכ"ל. ולכאורה הך דברכה דרבנן היא פירושו מובן ולא הוצרך רש"י לפרשו כלל וגם לאיזה צורך הביא הך מימרא דכל המצות כולן וכו' ומאי אולמא דהך מימרא יותר ממה שהגמ' אומרת כאן דברכה דרבנן היא הלא גם המימרא ההוא שם הוא רק מימרת אמורא ע"ש. ואולם לפי הנ"ל י"ל דרש"י ז"ל רצה להטעים בזה טעם הדבר מדוע לאו בברכה תליא מילתא ואין הברכה מעכבת וביאר הטעם דכיון דאמור רבנן כל המצות כולן וכו' וחיוב כללי הוא על כל המצות ע"כ איננו חלק המצוה הפרטית ואינו