לקח טוב קכב

ובגמ' איבעי' להו האי מדורה מאן קתני לה דברי הכל היא ושאני להו לב"ש בין הנאת כל גופו (חימום כנגד המדורה) להנאת אבר אחד (רחיצת הרגלים) וכו' עכ"ל הגמ' וברש"י הנאת כל גופו דמיא לאוכל נפש עכ"ל. וע"כ רק אהנאת כל הגוף דדמיא לאכילה דאוריתא הוא דחייבו חכמים ברכה כעין דאוריתא משא"כ אהנאת אבר אחד דלא דמיא לאכילה וליתא דכוותה באוריתא לא חייבו עלי' ברכה ואולם הנאת כל הנשמה חשיבא שפיר כהנאת כל הגוף ושפיר צריכה לברכה המתרת כמו בריח. וזה אין לומר דברכת הריח גופי' לאו ברכת מתיר היא ואין הריח בעצמותו איסור אם לא בירך רק חיוב גרידא הוא לברך עליו והוי כשאר ברכת הודאה ושבח לא ברכת מתיר דכיון דאין ההנאה הנאת הגוף אינה צריכה למתיר דז"א דמבואר ברמב"ם פ"ט מה' ברכות ה"א וז"ל כשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה כך אסור לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה עכ"ל הרי דהריח בעצמותו איסור הוא זולת הברכה

ועפיד"ז יש להסביר ג"כ דברי הלכות א"י שהביא המרדכי רפ"ק דחולין שכ' שחט ולא בירך שחיטתו פסולה ע"ש והוא מן הדברים המתמיהים ולפי דרכנו י"ל עפ"י דעת הרמב"ם ז"ל שמנה וזבחת למ"ע והיא מצוה גמורה לדעתו ז"ל אלא שאיננה ממצות של חובה כיון דאי בעי לא אכיל ולא שחיט ויש לה רק שם מצוה ולא שם חובה ועכ"ז מצוה היא וכשרוצה לאכול ושוחט באמת מקיים מ"ע וע' בכ"מ בהקדמת הרמב"ם ובספר זוהר הרקיע ולפי"ז נראה דלכאורה תיקשי לדעתו ז"ל הא דאמרי' בפ"ק דחולין דאסור לשחוט מסוכנת בסכין של עכו"ם משום דמתקן הוא וקשה שהרי מקיים מצוה בשחיטה ומצוות הא לל"נ ואי דמתיר המאכל ע"י השחיטה הרי חליצה ג"כ מתרת היבמה לינשא ואפ"ה אמרי' בפ' מצות חליצה סברא דמלל"נ גבי חליצה. וצ"ל בהכרח דהא דמלל"נ היינו רק במצוה שהיא חובה ושמוכרח לעשותה וכפירש"י ז"ל לעול על צואריהם ניתנו ולא ליהנות וסברא זאת דלעול וכו' שייכא רק במצוה שמוכרח לעשותה אבל מצוה שאיננה חובה כגון שחיטה דאי בעי לא אכיל ולא שחיט לאו עול היא כיון שאין מוכרח לעשותה ושפיר ליהנות ניתנה. וא"ל דהא חליצה ג"כ אם רצה מייבם ואינו חולץ ואעפ"כ אמרי' בה סברא דמלל"נ דז"א דהתם היבום ג"כ מצוה ומוכרח הוא לעשות אחד משניהם או יבום או חליצה וע"כ שניהם המה חובה אלא שביד היבם לבחור באחד מהב' דברים אלה שהם חובה וע"כ במה שבוחר הוא הוא המצוה שהיא חובה באמת ושפיר חשיבא עול כיון שאינו יכול להפטר מלקיים כלל אפי' אחת מהן משא"כ בשחיטה דאי בעי לא אכיל ולא שחיט כלל ע"כ שפיר היא רק מצוה לבד לא חובה ולאו עול היא ושפיר ליהנות ניתנה ולפי"ז נמצא לפי דרכנו דכל שחיטה צריכה גם בדיעבד לברכה שתתיר ההנאה ואם שחט ולא בירך עשה איסור בשחיטתו שנהנה הנאה אסורה וכנ"ל וא"כ לפי מה שהקשו ז"ל בשוחט בשבת דנימא כ"מ דא"ר וכו' ותי' הט"ז דכיון דיומא הוא דקגרים לא שייך כ"מ וכו' וא"כ היכא דהוא איסור עצמי אמרי' שפיר גם גבי שחיטה סברא דכ"מ וכו' וא"כ בשחט ולא בירך דעביד ג"כ איסור עצמיי דרבנן במה שנהנה בלי ברכה וכמ"ש א"כ שפיר אמרינן ג"כ סברא דכ"מ דא"ר וכו' [וע' כתובות פ"א ב' כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוי זבוני' זביני] והוי כנוחר ומעקר מדרבנן ושפיר שחיטתו פסולה ואולם זה אין לומר דהנאת תיקון המאכל צריכה לברכה דזה ודאי אינו דתיקון המאכל הוי אך כניקור וכה"ג דא"צ ברכה אבל שהמצוה ליהנות ניתנה זה שפיר ניתן להאמר וכנ"ל

והנה סברתנו זאת דברכות המצות ברכות הנהנין נינהו מצאתי אח"כ שכן מוכיחים ג"כ. דברי הרמב"ן ז"ל בס' האמונה והבטחון פ"ז בסוף הפרק שכ' וז"ל ונשוב לדברינו ונאמר כי חלי הנפש הוא המעשה הרע וברואותה היא המעשה הטוב והיא נהנית ושמחה בו כשיודעת שמעשי' מקובלים לפני בוראה כאלו אוכלת ושותה ולזה נתכוון המתרגם ויחזו את האלקי"ם ויאכלו וישתו והוו חדין בקרבניהון דאיתקבלין כאלו אכלין ושתין. ובויקרא רבה ויחזו וגו' ויאכלו וישתו שזנו עיניהם מזיו השכינה ר"י אומר אכילה ודאית וכו' שהנפש מתענגת ושמחה במעשיה המקובלים לפני הבורא כהנאת הגוף באכילה והיא האכילה הודאית וזהו תענוג הכתוב אז תתענג על ד' וגו' ואין הכונה עונג הגוף אלא עונג הנפש שהיא החכמה והמעשה הטוב וכמו שאדם חייב לברך על המצות כמו שאמרו כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתן וכמו שיש אכילה שצריכה ברכה לפני' ולא לאחרי' כגון פחות מכזית ויש שטעונה לפני' ולאחרי' כך יש מצות שטעונות ברכה לפניהן ולא לאחריהן ויש שטעונין לפניהן ולאחריהן כגון ברכת מילה וברכת התורה וכיוצא בהן עכ"ל ז"ל. ומוכח כוונתו ז"ל דברכות המצות עניינם כברכות הנהנין שהם שבח על הנאת המאכל וכדומה וכן ברכות המצות הם שבח על הנאת המצות ועונג הנפש בקיומם

והנה מה שרציתי תחלת דברינו ליישב דברי רש"י סוכה הנ"ל ולומר דדעתו ז"ל היא דהא דברכות אין מעכבות היינו מה"ת אבל מדרבנן מעכבות וסתרתי זה מהא דתורם בלא ברכה א"צ לחזור ולתרום בברכה מדרבנן נתיישבתי די"ל דבהפרשת תרומה יש ב' ענינים א' שהוא מתיר הטבל וזה איננו מפאת שהוא מצוה אלא שהתורה גזרה שמעשה זאת מועלת להתיר הטבל. ב' שהוא מצוה ג"כ וע"כ בדבר שהוא חסרון בעצמיות התרומה כגון תורם קישות ונמצאת מרה וכל שאר הדברים השנוים בתרומות דיחזור ויתרום דכלהו הוי חסרון בהתרומה גופה עש"ה ע"כ שפיר לא הועילה התרומה להתיר הטבל מדרבנן ושפיר צריך לחזור ולתרום משא"כ הברכה דהיא אך שבח על מצותיו ית' וא"כ חסרון הברכה איננו חסרון בענין המהני של התרומה ופעולת היתר הטבל שבה והוא רק חסרון בענין המצוה שבה שענין המצוה איננו כתקנו מפאת שלא בירך ברכת המצוה וא"כ כיון שהמהני אין בו חסרון שוב אין בו שייכות חזרת תרומה דרק כשהתרומה מתרת הטבל אז היא ג"כ מצוה אבל בתורת מצוה לבד אין שייכות למעשה התרומה כלל. וא"כ רק לגבי תרומה הוא דלא שייך לומר דתעכב הברכה מדרבנן ויתחייב לחזור ולתרום מדרבנן משא"כ בשאר מצות שפיר י"ל דס"ל לרש"י דברכות המצות מעכבות מדרבנן במצות וכנ"ל. ושוב מצאתי שהב"י בא"ח סי' תפ"ט הביא בשם האבודרהם שכ' בשם המחזור ויטרי דאם ספר העומר ולא בירך ברכת הספירה יצא רק מה"ת אבל מדרבנן לא יצא וצריך לספור שנית בברכה עש"ה שכן ביאר כונתו הפמ"ג שם במשבצות. ומבואר בסדר הדורות שהמחזור ויטרי הוא מר' שמחה תלמיד רש"י ז"ל וא"כ שפיר נכון לומר דאזיל בזה בשיטת רבו רש"י ז"ל וכדמוכחי להדיא דברי רש"י סוכה הנ"ל דס"ל לרש"י דהברכה מעכבת והדברים מכוונים בעזה"י

ואולם ע"ז שוב יוקשה לכאורה מירושלמי ברכות הנ"ל (דדייק ממשנה דריש הי' קורא דאין ברכות מעכבות ומוכח דגם מדרבנן אין מעכבות דאל"כ מדוע תנן שם דיצא הרי צריך לחזור ולקרות מדרבנן אמנם לפמ"ש הראשונים ז"ל בברכות דברכות ק"ש לא