לקח טוב קכא

דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו מדרבנן עכ"ז אינו מעכב אפי' מדרבנן ואם לא השמיע לאזניו א"צ לחזור ולברך אפילו מדרבנן עש"ה. וה"ז ממש כדברינו הנ"ל לענין עיכוב הברכה דבדרבנן מעכבת ובדאורייתא גם מדרבנן אינה מעכבת [וכסברא זאת כתבנו ג"כ לעיל כלל ה' לענין עיכוב שינוי סדר דרבנן והבאנו ג"כ סברת התוס' הנ"ל מ"ש]. וטעם התוס' ג"כ הוא כנ"ל דבמצוה דרבנן הוי ההשמטה חלק המצוה וגופה דמיד כן תיקנו חיוב קריאת המגילה בהשמעה לאוזן משא"כ בדאורייתא אין חיוב ההשמעה לאוזן דרבנן גוף המצוה וע"כ גם מדרבנן אין ההשמעה לאוזן מעכבת

עי"ל סברא שני' בהא דבמצות דאורייתא אין הברכה מעכבת ובמצות דרבנן מעכבת והוא עפ"י המבואר בתוספתא דברכות פ"ד וז"ל הנהנה מן העוה"ז כלום בלא ברכה מעל עד שיתירו לו כל המצות עכ"ל. ונלענ"ד כונת התוספתא דכמו דבנהנה הנאה גשמיית מן העוה"ז בלא ברכה מעל והברכה היא מתרת ההנאה כן הנהנה הנאה רוחנית מקיום מצוה ג"כ המתיר שלה הוא אך ברכת המצוה וזהו שאמרו עד שיתירו לו כל המצות ר"ל דברכות המצות יתירו לו כל המצות וכל אחת מברכות המצות תתיר את המצוה אשר עלי' היא נאמרת ודו"ק. ועיין בספר משנת ר' אליעזר על המדרש רבה בריש פתיחתא דאיכה ד"ה על מאסה של תורה שהביא גמ' דנדרים דפ"א ע"א על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי וכו' על שלא ברכו בתורה תחלה וכ' וז"ל עיין שם בר"ן בשם ר"י דטעם הברכה משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ופקודי ד' משמחי לב וכיון שלא ברכו בזה הראו שאין שמחה במענה פיהם ואין להם הנאה מד"ת וכו' עכ"ל. הרי דהבין הוא ז"ל בכונת הר"ן בשם ר"י דברכת התורה ענינה ברכת הנהנין וא"כ ה"ה די"ל כן גם בברכות המצות שגם בם יש הנאת קיום מצוה וכנ"ל]. ואולם לכאורה תיקשי ע"ז מהא דקיי"ל הלכתא גבירתא דמלל"נ ושהנאת קיום מצוה לא חשוב הנאה ועוד יוקשה ע"ז מהא דקיי"ל דברכות אין מעכבות במצות ואם קיים מצוה בלי ברכה יצא גם מדרבנן ואמאי הא הוי הנאת המצוה הנאה אסורה כיון שלא היתה שם ברכה המתרת וא"כ ראוי לומר גם בדיעבד דלא יצא וכדין תוקע בשופר של איסור הנאה דלא יצא גם בדיעבד למ"ד דמצות ליהנות ניתנו. אמנם באמת לק"מ שהרי המל"מ פ"ה מה' אישות ה"א כ' דהא דמלל"נ היינו רק בדיעבד שאם קיים מצוה באיסור הנאה לא חשיב קיום המצוה הנאה ויצא משא"כ. לכתחלה גם מצוות חשיבי הנאה ואסור לעשותם לכתחלה באיסור הנאה עש"ה. (והמגיה למל"מ כ' שם שכן הוא ג"כ דעת המהר"ם די בוטון בתשובה וע"ע במגיה למל"מ פ"ה מאיסורי מזבח ה"ט) וא"כ שפיר גם מצות צריכות לכתחלה לברכה המתרת ההנאה וברכת המצוה היא עצמה מתרת ההנאה ותקנת החכמים כך היתה וכנ"ל ושפיר ג"כ אין הברכות מעכבות בדיעבד דבדיעבד שוב הא קיי"ל דמלל"נ. ולפי"ז נראה דבמצות דרבנן דדעת הבעה"מ בראש השנה דהא דקיי"ל דמלל"נ היינו רק במצות דאורייתא אבל מצות דרבנן ליהנות ניתנו א"כ שוב שפיר הברכות מעכבות בהם גם בדיעבד וכמובן

ועפ"י סברא שני' זאת בהא דבמצוות דרבנן הברכה מעכבת יתיישב מה דיש להקשות ע"ז לכאורה מהא דס"ל לר' יהודה בברכות (כ"א א') דק"ש דרבנן ואעפ"כ תנן שם (י"ג א') במשנה הי' קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ודייק עלה בירושלמי זאת אומרת ברכות אין מעכבות מדיצא אם כיון לבו אעפ"י שלא אמר הברכות שלפניה וע"ש בתוס'. וא"כ לר' יהודה דק"ש דרבנן על כרחך דגם במצוה דרבנן אין הברכה מעכבת ולא מצינו דפליגי שאר אמוראי עלי' דר' יהודה בסברא זאת כ"א בק"ש הוא דפליגי אם הוא מה"ת או מדרבנן. ואולם לפי סברתנו השני' הזאת ניחא דר' יהודה לטעמי' דס"ל בר"ה כ"ח א' דמצות ליהנות ניתנו ע"ש א"כ לדידי' אפי' נסבור דק"ש דאורייתא ג"כ יוקשה דמדוע אין הברכה מעכבת וכמובן ועל כרחך לומר לדידי' דהנאת המצות לאו כהנאות גשמיות נינהו דצריכות לברכה המתרת וכמו שיש לחלק מסברא (ויפרש פי' אחר בדברי התוספתא הנ"ל ע' להלן ואפי' יפרש כפירושנו הנ"ל עכ"ז י"ל דהנאה רוחנית דקיום המצוה אינה צריכה כל כך לברכה המתרת עד שתוחשב גם בדיעבד להנאה אסורה ותהי' הברכה מעכבת בה ויהי' איך שיהי' עכ"פ יש הכרח לדידי' לומר דאין הברכה מעכבת אע"ג דיש הנאת מצוה) וא"כ שפיר ס"ל ג"כ דק"ש דרבנן דהא לדידי' אין לחלק כלל בזה בין דאורייתא לדרבנן כיון דס"ל דגם מצות דאורייתא ליהנות ניתנו משא"כ לדידן דקיי"ל דמצות דאורייתא לל"נ בדיעבד ולכתחלה הוא דאסור א"כ שפיר מצינן למיסבר דברכות המצות ברכות הנהנין נמי נינהו והא דאין מעכבות בדיעבד הוא משום דבדיעבד מלל"נ וממילא במצות דרבנן דליהנות ניתנו שפיר הברכות מעכבות גם בדיעבד. ומן המשנה דברכות הנ"ל אין קושי' לדידן כיון דאנן קיי"ל דק"ש דאורייתא ואדרבה תובן בזה פלוגתא דר' יהודה ומחלקותו שם דר' יהודה לטעמי' שפיר ס"ל דק"ש דרבנן וכנ"ל משא"כ אמוראי דפליגי עלי' ס"ל כהלכה דבדאורייתא מלל"נ וע"כ סוברים שזהו הטעם בהא דברכות אין מעכבות וממילא דבדרבנן דליהנות ניתנה הברכה מעכבת וא"כ ממילא ההכרח לומר דק"ש דאורייתא דאל"כ תיקשי ממשנה ברכות הנ"ל דמוכחא דאין ברכות ק"ש מעכבות בק"ש

והנה התוס' בפסחים דנ"ג ע"ב ד"ה אין מברכין על האור אלא במוצאי שבת כתבו וז"ל הקשה הר"י למה אין מברכין כל שעה שנהנה ממנו דאסור להנות מעוה"ז בלא ברכה ותי' דה"מ כשגופו נהנה אבל שאר הנאה לא עכ"ל. וא"כ לפי"ז נראה דה"ה במצות נהי דליהנות ניתנו עכ"ז לא חשיבא ההנאה הנאת גוף ואין צריכה למתיר. ואולם באמת ז"א שהרי מבואר בברכות דמ"ג ע"ב מנין שמברכין על הריח שנא' כל הנשמה תהלל וגו' איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח ע"ש. אלמא דגם הנאת ריח שהוא רק הנאת נשמה בעי ברכה המתרת וא"כ ה"ה בהנאת מצוה אפי' לא תוחשב ההנאה להנאת הגוף רק להנאת נשמה שפיר צריכה ברכה המתרת ומה שכתבו התוס' פסחים הנ"ל דכשאין הגוף נהנה אין לברך צ"ל דמיעטו רק היכא דאין כלליות הגוף נהנה רק אבר פרטי כמו האור שהעינים בלבד נהנים ממנו והטעם בזה נראה דכל ברכות הנהנין דדבריהם שורשם הוא חיוב בהמ"ז דאורייתא אפת דכתי' ואכלת ושבעת וברכת וחיוב זה הרחיבוהו החכמים גם אשארי דברים לאחריהם והרחיבו עוד החיוב הזה מלאחריו אלפניו ואמרו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכ"ש וזה שורש וטעם כל ברכות הנהנין כמבואר ריש פרק כיצד מברכין וע"כ כיון דקרא מיירי באכילה לכן נהי שהרחיבו חכמים את החיוב גם אשארי דברים שאינם פת וגם על כל הנאות עכ"ז הרחיבוהו רק על הנאות כל הגוף דדמיין לאכילה וכמבואר בביצה דכ"א ע"ב במשנה בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו (לרחוץ רגליו) אא"כ ראויין לשתי' (דצורך אוכל נפש הוא דהתיר הכתוב אבל לא להבעיר אור בשביל רחיצה) וב"ה מתירין עושה אדם מדורה (היסק גדול) ומתחמם כנגדה