לקח טוב קכ

מכפר וביארתי הכונה במ"א בחידושי דמעילה איסורו רק איסור ממון לפי שגוזל את הגבוה וע"כ אין יוה"כ מכפר כמו שאין יוה"כ מכפר אגזל הדיוט. והנה נראה פשוט דלרבי דשיעור אכילת הקדש בכזית וכנ"ל על כרחך באכילת הקדש אין האיסור מפאת דין ממון דא"כ הי' ראוי שיהי' השיעור בפרוטה וכמובן וככל דיני ממונות דשיעורן בפרוטה וע"כ דהוא רק ענין איסור וע"כ שיעורו כזית כשיעור שאר האיסורין וכמובן וא"כ שוב לרבי שפיר ראוי שיכפר יוה"כ אאכילת הקדש דהוי שפיר איסורא לדידי' ואלו דברי הש"ס כריתות הנ"ל הם ביחוד אליבא דרבי וכנ"ל וצ"ל מכח זה דכונת הגמ' בהא דיוה"כ לא מכפר אממונא איננה אעבירת ממון כ"א אחיוב ממון דכיון דמעילה יש בה חיוב ממון דהיינו קרן וחומש וגם הקרבן י"ל שנקרא חיוב ממון וע"כ על חיוב ממון אין יוה"כ מכפר. ושוב נזכרתי דברי הש"ס כריתות כ"ו א' דאהא דתנן דחייבי מלקיות שעבר עליהם יוה"כ חייב פריך פשיטא דמאי שנא מחייבי חטאות ואשמות ודאין ומשני סד"א התם ממונא הוא אבל הכא (במלקות) דגופא הוא אימא לא קמ"ל וברש"י ד"ה ממונא דמחייב לגבוה וכיון דאפשר לשלם לא פטור לי' יוה"כ דבתשלומי ממון לא שייכא כפרה עכ"ל וה"ז כדברינו הנ"ל

שוב נתיישבתי דהנך קושין מש"ס כריתות הנ"ל מעיקרא ליתניהו שהרי התוס' בפסחים שם כתבו דמיתה דאכילה דהוא בכזית לרבי מג"ש מתרומה הצירוף דידי' הוא רק בכא"פ דומי' דתרומה ולא יותר ע"ש. וא"כ בהך בריתא דתני' אכל היום אכל למחר על כרחך גם לרבי משכחת רק באכל שוה חצי פרוטה היום ושוה חצי פרוטה למחר דאלו באכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין החצאין יחד שוין פרוטה הרי אין לחייבו רק בתורת אכילה לא בתורת הנאה והחיוב בתורת אכילה הרי נלמד רק מתרומה ואינו מצטרף ביותר מכא"פ וכנ"ל ועל כרחך דאיירי כששני החצאין יחד שוין פרוטה ואין החיוב בתורת אכילה באמת רק בתורת הנאה דהא לא גרעה הנאה ע"י אכילה משארי הנאות. וא"כ שוב שפיר קמשני הש"ס דאין יוה"כ מכפר אממונא והכוונה שפיר כפירושנו הקדום דהעביר' היא עבירת ממון כיון דגם לרבי רק מדין ממון קאתינן עלי' והחיוב רק מפאת נהנה ש"פ מן ההקדש כמו לרבנן אלא דההנאה היתה על ידי אכילה וכנ"ל והך דאכל היום ונהנה למחר איירי נמי באכל היום שוה חצי פרוטה ונהנה למחר שוה חצי פרוטה דשפיר מצטרפין גם לרבי שלא בתורת אכילה רק בתורת הנאה שהרי נהנה מן ההקדש ש"פ אלא דחצי ההנאה הי' על ידי אכילה והרי לא גרעה הנאה ע"י אכילה משארי הנאות ולא שייך כאן כלל הך דלא טומאתו ולא שיעורו וכו' דמזה יש ללמוד רק דאם אכל חצי זית שאיננו שוה חצי פרוטה ונהנה שוה חצי פרוטה דאע"ג דכל חד וחד במילתי' ח"ש הוא שזהו ח"ש דאכילה וזהו ח"ש דהנאה עכ"ז אין ח"ש דתורת אכילה וח"ש דתורת הנאה מצטרפין כיון דחלוקין בשיעור וגם באיכות האיסור וכנ"ל משא"כ באכל שוה חצי פרוטה ונהנה שוה חצי פרוטה דיש לחייב על האכילה מפאת ההנאה דהא לא גרעה הנאה ע"י אכילה משארי הנאות פשיטא דמצטרפין כמו נהנה ונהנה דמצטרפין וז"פ

והנה עיינתי שנית בסוגי' דפסחים הנ"ל וראיתי דבדברי רש"י שם ד"ה הזיד וד"ה רבי אומר במיתה מפורש להדיא היפוך דעת התוס' הנ"ל רק דגם הנאת הקדש הוי במיתה לרבי עש"ה. וא"כ סרה התמיהה אשר תמהתי למעלה על האבני מלואים ז"ל דכוונתו פשוטה לפי דעת רש"י במקומו ולא הוצרך לפרש זה יען הדבר היא במחלוקת בין רש"י ותוס' במקומו ממ על המעיין שיבין מעצמו שכוונתו הוא לפי שיטת רש"י וז"פ ובאתי בכ"ז רק להעיר: כלל יא. בענין ברכות אין מעכבות

בש"ס סוכה דל"ו ע"ב אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר איני והא ר' חנינא מטביל בי' ונפיק בי' (אוכל מקצתו ויוצא בנותר) ולר' חנינא קשיא מתני' (דקתני חסר כל שהוא פסול) מתני' לר' חנינא לא קשיא כאן ביו"ט ראשון (חסר פסול דכתי' ולקחתם ובעי' לקיחה תמה) כאן ביו"ט שני אלא לרב קשיא ופירש"י אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פרקין יבש פסול ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ואוקימנא דבעינן הדר וליכא עכ"ל. ונראה מדברי רש"י דהא דחסרון הדר פוסל היינו משום דמברך ומזכיר שם שמים עליו ואין נאה להזכיר שם שמים על מצוה שאינה הדורה. וקשה טובא דהא קיי"ל דברכות אין מעכבות וא"כ כיון שגוף הברכה אין מעכבת כ"ש שלא יעכב חסרון הדר שפסולו רק מפאת שאין נאה לברך עליו וא"כ מדוע אמרו דיבש פסול ל"ש ביו"ט ראשון ול"ש ביו"ט שני ומוכח דאפי' בדיעבד אינו יוצא [ע' פסחים (ע"ז ב') דפסולה דיעבד משמע]

וי"ל דז"פ דרש"י קאי אך איו"ט ב' דביו"ט א' הרי כתי' הדר בקרא וא"צ לטעם הנ"ל וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דהא דברכות אין מעכבות היינו אך במצוה דאורייתא דכיון דחיוב הברכה הוא אך מדבריהם ע"כ אין בכחו לעכב המצוה דמה"ת משא"כ במצוה דרבנן כיו"ט ב' שפיר מעכב דכיון דגם המצוה הוא דרבנן שפיר הי' בכח החכמים לתקן שחיוב הברכה שלהם יעכב בהמצוה אשר הוא ג"כ מדבריהם. ואולם יוקשה ע"ז לכאורה דא"כ גם במצוה דאורייתא תעכב הברכה מדרבנן עכ"פ ויצטרך לעשות המצוה פעם אחרת בברכה מדרבנן ועל כרחך א"א לומר כן וכדאמרי' בברכות ט"ו א') דחרש המדבר ואינו שומע תרומתו תרומה בדיעבד אף ע"ג דאינו משמיע לאזניו ברכת התרומה ואפי' למ"ד דבק"ש אם לא השמיע לאזניו לא יצא משום דברכה דתרומה דרבנן היא ולא בברכה תליא מילתא יעוי"ש ואי איתא הל"ל דתרומתו תרומה ויחזור ויתרום בברכה כמו שארי חיובי חזרת תרומה מדבריהם. אמנם יש לחלק ולומר דבמצוה דאורייתא שאין הברכה חלק מחלקי המצוה כיון שהברכה היא דבר שחידשו חכמים ואיננו גוף המצוה וע"כ גם החכמים לא עשאוהו לעיכובא שיעכב אפי' מדבריהם משא"כ במצוה דרבנן די"ל דמיד כשחייבו חכמים קיום המצוה כן חייבוה שיעשה אותה האדם בברכה כיון שהברכה כמו המצוה שניהם מדרבנן ושפיר יוכל להיות שמיד בחייבם המצוה חייבוה יחד ועשאוה מצוה אחת עם הברכה והברכה איפוא חלק המצוה וגופה וע"כ שפיר אם קיים המצוה בלא ברכה הוי כאלו חיסר מקיום המצוה וגופה ושפיר לא יצא. וע' תוס' ברכות שם ד"ה אי דלפי דבריהם בקושייתם שם סברתם הוא דנהי דמדרבנן צריך להשמיע לאזניו במצות שבדיבור עכ"ז רק במצות דרבנן כמו מגילה אז החיוב דרבנן של ההשמעה לאוזן מעכב ואם לא השמיע אפילו בדיעבד לא יצא אבל במצוה דאורייתא כגון בהמ"ז נהי