לקח טוב קיח

בם אוכל וא"כ בלא"ה אין כאן מיתה ממש דמיתה ממש איכא רק במזיד [ונהי דמתוס' זבחים ק"ח ב' ד"ה שוגג מוכח לכאורה דכל שזדונו בכרת ושגגתו בחטאת אזי אם עבר בשוגג הוא חייב כרת כל זמן שלא הביא החטאת והבאת החטאת היא המכפרת על העונש כרת מלבד בשוחט בחוץ דגלי קרא דההוא פרט לשוגג דאפי' בלא הביא חטאתו פטור מכרת עש"ה וא"כ י"ל דה"ה במעילה דניתן שגגתה לכפרה ע"י חומש ואשם ג"כ יש על השוגג עונש הזדון כ"ז שלא הביא החומש והאשם וא"כ שפיר נקט האדר"נ הנ"ל דמתחייב מיתה לשמים והיינו עד שיביא החומש והאשם או הכוונה דשמא לא יתוודע לו שגגתו להביא החומש והאשם ויושאר חייב מיתה לשמים עכ"ז רחוק הוא לומר כן באמת דיש על שוגג עונש כרת ומיתה ובמ"א הארכתי בזה ואכ"מ]. ועל כרחך דכוונת האדר"נ הנ"ל לומר שמתחייב עונש שגגת מיתה והיינו שהעונש הוא חמור טפי מעונש שגגת לאו כיון שזדונו במיתה וא"כ שפיר י"ל ג"כ כדברינו דאף דזדון ההנאה ג"כ איננה במיתה עכ"ז קרי ליה חיוב מיתה עבור שמתחייב עונש חמור טפי מבשאר לאו מפאת דמשכחת פעם מיתה במעילה באכילה. וי"ל עוד דכוונת האדר"נ הנ"ל איננה כלל וכלל לחיוב מיתה וכוונתו רק דעתים שאדם עושה מלאכה ומתנצל מן העבירה ועתים שאדם אין עושה מלאכה ובא מתוך כך לידי עבירה וחייב מיתה דקאמר לאו דוקא הוא והוא רק לשון אגדיי שהעובר עבירה מתחייב מיתה לשמים וראוי לו המיתה כטעם הכתוב הנפש החוטאת היא תמות ואף שמדינא אין על עבירה זאת עונש מיתה ביד"ש וע' בבא בתרא (פ"ח ב') דמעילה נקראת גזל גבוה ע"ש וא"כ י"ל דהוא כגזל הדיוט דלשון הכתוב בו הוא וקבע את קובעיהם נפש וע' ב"ק (קי"ט א') ושפיר נקט דרך אגדה לישנא דמתחייב מיתה לשמים

ודע דמדברי התוס' זבחים ע' ב' הנ"ל שכתבו ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה וכו' יש ראי' למה שכתבנו למעלה דר"מ ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה דאל"כ יוקשה על התוס' דהא רבנן דרבי ס"ל דהזיד במעילה אינה במיתה וא"כ ממילא לדידהו אין הדין דימותו כולן רק כונסין אותן לכיפה וכו' וא"כ איך סתים התנא דזבחים הנ"ל דימותו כולן הרי ד"ז הוא מחלוקת רבי ורבנן ורק לפמ"ש דגם ר"מ ס"ל כרבי הנ"ל ניחא כיון דסתם מתני' ר"מ וכמובן

והנה ראיתי בס' אבני מלואים סי' קע"ד סעיף א' שכ' וז"ל לפמ"ש דס"ל לרבי בפסחים ל"ג הזיד במעילה במיתה לפי"ז בנודרת דה"ל קונמות דבמעילה נראה דלא תפסי בה קידושין דלא מצינו ריבוי לתפיסת קידושין אלא בחייבי לאוין וע' בספר קרבן אהרן פ' ויקרא דכ' דמיתה ביד"ש חמירא מכריתות ע"ש וא"כ נראה דלא תפסי קידושין בחייבי מיתה ביד"ש כמו בחייבי כריתות עכ"ל ז"ל. ויש לתמוה עליו דאשתמיטו מיניה לכאורה דברי התוס' בפסחים שם הנ"ל שכתבו דרק באכילת הקדש הוא דס"ל לרבי דהזיד במעילה במיתה ולא בנהנה מהקדש וא"כ בנודרת הנאה מיבמה הרי ליכא מיתה כלל אפילו לרבי

ונראה להליץ בעד הגאון האבני מלואים ז"ל ותתיישב ג"כ הקושי' מהך דאדר"נ הנ"ל וזה ע"פ מה שכתבו התוס' בחולין דקל"ו ע"א אהא דאמרי' התם בגמ' דראשית הגז איתקש לתרומה בג"ש ופריך עלה אי מה תרומה חייבים עלי' מיתה וחומש אף ראשית הגז חייבים עלי' מיתה וחומש וכתבו התוס' שם ד"ה אי וז"ל ואע"ג דבראשית הגז לא שייכא בי' אכילה ואין בתרומה חומש אלא באכילתה הנאת ראשית היא אכילתה. (כיון דלא שייך בי' אכילה) עכ"ל. וא"כ ה"נ בהקדש דאין מיתה רק באכילה זהו רק במאכל של הקדש שאין מיתה בנהנה ממאכל הקדש רק באוכלו אבל אדם דלא שייך בי' אכילה א"כ ההנאה ממנו היא אכילתו ושפיר ההנאה במיתה וה"ז דומה ממש לראשית הגז דרצו התוס' לפטור בנהנה משום דמתרומה הוא דילפינן לי' ובתרומה אין חיוב רק באכילה ודחו זה משום דהנאת ראשית היא אכילתו כיון דלא שייכא בי' אכילה א"כ במעילה נמק דפטרו התוס' דפסחים הנ"ל רק מטעם דילפי' לי' מתרומה ובתרומה בעי' אכילה וכנ"ל א"כ במידי דהקדש דלא שייך בי' אכילה הנאתו היא אכילתו ושפיר הוי הביאה במיתה בנודרת הנאה מיבמה וכדברי האבני מלואים ז"ל. ולפי"ז מתורצת ג"כ הקושי' מהך דאדר"נ הנ"ל כיון דהאדר"נ במעות של הקדש איירי דלא שייך בהו אכילה וע"כ הנאתם היא אכילתם ושפיר ההנאה במיתה וזה ישוב נכון בס"ד

ודע דדברי האבני מלואים ז"ל הנ"ל יש בם צ"ע עוד מטעם אחר וזה דהא דיש מעילה בקונמות נראה פשוט מסברא דזהו רק בחפץ שחל עליו הקדש אבל. בנודרת הנאה מיבמה שעל בן חורין הרי אין הקדש חל כלל וכנודע א"כ נראה פשוט דהקונם רק איסור גרידא הוא ואין בו ענין מעילה כלל ואכ"מ לדבר בזה

ודע דכסברת התוס' חולין הנ"ל נמצא ג"כ בתוס' פסחים כ"ב א' ד"ה ור"ש וז"ל וא"ת תיקשי לחזקי' מר"ש דס"ל דלא תאכלו איסור הנאה משמע מדאסר גיה"נ וי"ל כיון דסבר אין בגידין בנ"ט סברא הוא דכי אסור בהנאה נמי אסור דלא שייכא בי' אכילה עכ"ל. והכונה כדבריהם חולין הנ"ל דכיון דלא שייכא בי' אכילה א"כ הנאתו היא אכילתו ושפיר הוי ההנאה במשמעות הלאו דלא תאכלו. ואולם יש להעיר על סברת התוס' חולין הזאת ממס' מעשר שני פ"ב מ"ד כרשיני מע"ש שנטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות וכו' ובר"ש שם בשם הירושלמי דר"ט ס"ל דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים והילכך כרשינין דמאכל בהמה נינהו א"א לפדותם והילכך יתחלקו לעיסות של מע"ש שבכל עיסה ועיסה יערב מאלה הכרשינין פחות מכביצה דלא מטמא אחרים ויתאכלו לאדם אגב העיסה וכו' ע"ש. וא"כ לתוס' חולין הנ"ל תיקשי דכיון דכרשינין לאו אוכל אדם נינהו רק מאכל בהמה א"כ מנ"ל דאסור לפדותן עבור האכלה לבהמה דהא הא דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים ילפי' רק מדכתי' בפסוהמ"ק תזבח ואכלת בשר ודרשי' תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך וכו' וכמבואר בבכורות (ט"ו א') וא"כ כיון דקרא בבשר כתי' דהוא מידי דאכילה א"כ הרי אין ללמוד ממנו רק אמידי דאכילה דכוותי' דאם א"א להאכילו לאדם אסור לפדותו לבהמה משום דלא מיקיים ואכלת (וכגונא דהך דבכורות שם בקדשים שנעשו טריפה דאין פודין אותם דהבשר בעצמותו מאכל אדם הוא ורק מפאת האיסור טריפה שבו א"א לאכלו ע"כ שפיר אין פודין אותם לכלבים) משא"כ בהך דכרשינין דלאו אוכל אדם נינהו א"כ הרי הנאתן היא אכילתן ומה שהאדם נהנה ע"י האכלתו אותם לבהמה הרי היא אכילת אדם שפיר ושפיר מיקיים בי' ואכלת ומדוע לא יופדו ויש להאריך בזה ואכ"מ

והנה יש לי להעיר עוד לפי ההוכחות אשר הבאנו למעלה דר"ע ס"ל כרבי דהזיד במעילה במיתה ולפי דברי התוס' פסחים הנ"ל דזהו רק באכילה דומי' דתרומה וא"כ יש להעיר בזה ממשנה כריתות דט"ו ע"ב דתנן התם דר"ע שאל את ר' יהושע באוכל נותר מה'