לקח טוב קיז

באכילת הקדש ס"ל לרבי דהזיד במעילה במיתה אבל בנהנה מן ההקדש אפילו לרבי הוי רק באזהרה לחוד לא במיתה דכיון דהזיד במעילה במיתה יליף לי' רבי בג"ש דחטא חטא מתרומה ע"כ בעינן אכילה דוקא כמו בתרומה דליכא מיתה לזר בנהנה מתרומה כ"א באוכל עכת"ד עש"ה. ויש לתמוה ע"ז טובא מדברי האדר"נ הנ"ל שהרי האדר"נ הנ"ל איירי במעות הקדש וא"א למעול בהם ע"י אכילה רק ע"י הנאה כגון שקנה בם דבר אוכל ואעפ"כ ס"ל לר"ע דהוי במיתה ודוחק לומר דהא דהזיד במעילה במיתה לר"ע איננו מטעמא דילפי' חטא חטא מתרומה כ"א מאיזה טעם אחר השייך גם בהנאה דז"א שהרי גם רבי לא פירש טעמו בהא דהזיד במעילה במיתה ור' אבוה הוא דמפרש טעמא דרבי משום דגמר חטא חטא מתרומה וא"כ תיקשי אר' אבוה גופי' דמנ"ל דטעמא דרבי הכי הוא דילמא אותו הטעם אשר לר"ע ישנו גם לרבי ושפיר ס"ל גם לרבי הך דהזיד במעילה במיתה אפי' בהנאה כאשר יורה ע"ז לכאורה סתימות לשונו דאמר דהזיד במעילה במיתה ולא קמפליג מידי בין אכילה להנאה ומנ"ל לר' אבוה לחדש בדעת רבי טעם אחר אשר נוכרח לומר עבורו דרבי איירי רק באכילה וצע"ג

והנה יש להוכיח עוד לכאורה דהא דהזיד במעילה במיתה הוי אפי' בהנאה מדברי התוס' עצמם בזבחים ד"ע ע"ב ד"ה אפי' דהקשו שם על המשנה דכל הזבחים שנתערבו בהן אחד מחטאת המתות או שור הנסקל ימותו כולן והקשו דאמאי אין כונסין אותן לכיפה וכו' ותירצו וז"ל דחיישינן לתקלה דאיכא כמה ספק איסורין לפי שהם מוקדשין כגון רכב ע"ג שור ובא חבירו ורכב וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה וחלב מוקדשין על מכתו דשרי בשור הנסקל לפי שאינה כדרך הנאתן ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה הלכך כולן ימותו עכ"ל. הרי דס"ל בפשיטות בדבריהם ז"ל הנ"ל דאפי' בהנאה גרידא מהקדש איכא מיתה ולאו דוקא באכילה שהרי שם החשש הוא רק שבזמן היותם בכיפה יהנה מהם ע"י סמיכה ורכיבה ועבודה וכדומה אבל לאכילה ודאי ליכא למיחש שהרי אכילה צריכה שחיטה והם הרי אין נשחטים כלל רק כונסן לכיפה ומתים מאליהן [ודוחק לומר דכונת התוס' דאהא גופי' חיישינן שמא ישכח וישחטם ויאכלם ועוד שהרי ההכנסה לכיפה היא חוץ למקדש שהרי השור הנסקל הוא חולין ואסור להכניסו לעזרה וגם למ"ד דמכניס שרץ למקדש חייב הרי אסור להכניסן לכיפה במקדש שימותו שם דה"ל מכניס נבילה למקדש וגם לא היתה כלל כיפה במקדש לצורך זה ועל כרחך דהכיפה הוא חוץ למקדש וז"פ וא"כ אם ישחטם שוב הרי הם קדשים שנשחטו בחוץ ויצאו מידי מעילה לגמרי מה"ת וכמבואר בתוס' קידושין נ"ז ב' ד"ה מה וא"כ רק חשש תקלת עבירת השחיטה בחוץ דהוא בכרת הוא דשייך בכה"ג אבל לא תקלת מיתה דמעילה כיון דאחרי השחיטה הא תו לית בהו מעילה כלל מה"ת ועל כרחך כונת התוס' רק לתקלת הנאה מחיים וכנ"ל]. ואולם י"ל דכונת התוס' היא דכיון דכשהזיד במעילה באכילה במיתה ע"כ גם מעילה דהנאה אם שהוא רק לאו גרידא עכ"ז חמור הוא מלאו דשוה"נ שלא מצינו בו מיתה לעולם משא"כ במעילה דכיון דמעילה דאכילה היא במיתה לכן גם מעילה דהנאה הואיל והוא ג"כ מעילה איסור מיתה הוא עכ"פ ואף שאין בו עונש מיתה ודוגמת זה כתבו הראשונים ז"ל ביבמות (ל"ג ב') דאפי' למ"ד דהבערה ללאו יצאת עכ"ז נחשב לאיסור מיתה הואיל ושארי מלאכות שבת הם בסקילה ולכן אם שהבערה יצאה מכללם ממיתה ללאו עכ"ז נחשב לאיסור מיתה ויש בו חומר מיתה עש"ה. וזהו כוונת הגמ' יבמות (ו' א') שאני לאוי דשבת דחמירי ע"ש וכעין זה תמצא עוד ברשב"ם בבא בתרא (דף קל"ה ע"א) ד"ה ניקיל באשת איש ובהגהות הב"ח שם דיבמה לשוק נחשבת איסור חנק אע"ג דהוא רק לאו גרידא עכ"ז כיון שאיסור שלה הוא מפאת זיקה ואישות קלוש שבינה לבין היבם ואשת איש בעלמא הרי היא בחנק לכן גם היא לאיסור חנק עכ"פ נחשבת ויש בה חומר דחנק ואשת איש עש"ה והארכתי בזה במ"א ואכ"מ. וע"ע תוס' כתובות דכ"ב ע"ב ד"ה ואשם דמבואר מדבריהם דספק כרת אפי' בלא איקבע איסורא דאינו חייב אשם תלוי (למ"ד הסובר כן) עכ"ז נקרא איסור אשם תלוי כיון דהוא ספק כרת ובספק כרת הרי יש חיוב אשם תלוי היכא דאיקבע איסורא ולכן גם בלא איקבע עכ"פ לאיסור אשם תלוי נחשב ויש בו חומר אשם תלוי עש"ה שכן כונתם אם שאין כן לשונם. וא"כ י"ל שזהו ג"כ כונת התוס' דזבחים הנ"ל דיש לנו להחמיר יותר באיסור מעילה מבאיסור שוה"נ לפי שמצינו פעם דהזיד במעילה במיתה ודו"ק. ואדרבה יהי' מדויק בזה לשון התוס' שכתבו ועוד דאיכא איסור מעילה דהזיד במעילה במיתה עכ"ל ויש כאן מלות מיותרות דבקיצור ה"ל למיכתב ועוד דהזיד במעילה במיתה וכו' דו"ק בדבריהם ותראה שכן הי' להם לכתוב לפי המשך המאמר. ואולם לפמ"ש ניחא דהכי קאמרי ועוד דאיכא איסור מעילה החמור מאיסור שוה"נ כיון דהזיד במעילה במיתה באיזה פעם א"כ גם כאן שאינו במיתה עכ"ז חמור הוא מאיסור שוה"נ ודו"ק

והנה כי כן א"כ גם הראי' מהך דאדר"נ הנ"ל יש לדחות ולומר דהאי מתחייב מיתה לשמים דקאמר אין הכונה אמיתה ממש רק אאיסור מיתה וחומר כעין מיתה דהואיל ובאכילה יש מיתה ממש ע"כ גם ההנאה היא איסור מיתה וחיובו חמור כעין חיוב מיתה. ודכוותי' תמצא בבכורות דכ"ו ע"ב ת"ר הכהנים וכו' המסייעין בבית הרועים ובבית הגרנות וכו' אין נותנים להם תרומה כו' בשכרן ואם עושין כן חיללו ועליהם הכתוב אומר שחתם ברית הלוי ואומר ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו מאי ואומר (הכי קאמר) וכי תימא מיתה לא ת"ש ואת קדשי בנ"י לא תחללו ולא תמותו ובתוס' שם ד"ה וכ"ת מיתה לא כתבו וז"ל לאו דוקא דלא חשיב לה בפרק הנשרפין בהדי אלו מיתה אלא קרוב הוא לעון מיתה עכ"ל. וע"ע בתוס' בכורות דנ"ד ע"א ד"ה ושני שכתבו וז"ל והא דתנן במס' פרה דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת כו' עד האוכלה במיתה לאו דוקא אלא חומר דרבנן כעין איסור מיתה עכ"ל. ודכותי' יש עוד בחלה פ"ג מ"א אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים גילגלה בחטים וטימטמה בשעורים האוכל ממנה (קודם שהורם חלתה) חייב מיתה עכ"ל המשנה. והתם על כרחך בחלה בזה"ז דרבנן איירי שהרי סמוך לזה מיד תני התם נדמעה עיסתה עד שלא גילגלה פטורה שהמדומע פטור עכ"ל המשנה. ובר"ש שהמדומע שנדמע לפחות מק' פטור משום דאתי דימוע דרבנן ומפקע חלה בזה"ז דרבנן עכ"ל והוא לקוח מש"ס נדה דמ"ו ע"א. וא"כ כיון דבחלה בזה"ז דרבנן איירי א"כ על כרחך הא דתני רישא שהאוכל ממנה חייב מיתה היינו רק חומר דרבנן כעין איסור מיתה וכביאור התוס' בכורות הנ"ל בהך דמס' פרה וכהנה יש עוד רבות בש"ס ואכ"מ להאריך בזה. והנה בלא"ה יש הכרח לומר דהאי מתחייב מיתה לשמים דאדר"נ הנ"ל לאו דוקא הוא דנראה פשוט דאין הכונה דברעבונו יקח בזדון ממעות הקדש ורק הכונה דמפאת רעבונו ולהיטתו אחר המאכל ישכח שהמעות הקדש ויקנה