לקח טוב קיג

הואיל ויכולה להעשות אכילה שלימה ע"י אכלו עוד ח"ש כא"פ שהוא מצטרף אל הח"ש הראשון ונחשב אז שבאכלו ח"ש הראשון אכל מיד אכילה שלימה של כזית וזהו כוונה בהא דכיון דחזיא לאצטרופי איסורא קאכיל אבל ר"ל סובר דהצירוף הוא בח"ש האחרון וע"כ שפיר לית סברא דחזיא לאצטרופי לאסור אכילת ח"ש הראשון אן שגם בהשלימו לאכול עוד ח"ש בכא"פ לא יהי' בשעת אכילת הח"ש הראשון כל האכילה כ"א בשעת ח"ש האחרון שף שתהי' האכילה כולה כיון שח"ש הראשון הוא מצטרף אל האחרון וע"כ שפיר אין בח"ש הראשון חשיבות מפאת חזיא לאצטרופי משא"כ ר"י סובר דהאחרון הוא המצטרף אל הראשון וע"כ שפיר יש בח"ש הראשון חשיבות מפאת חזיא לאצטרופי כיון שהצירוף יהי' בח"ש הראשון ההוא שהאחרון הוא שמצטרף אליו ודו"ק

בשבת דק"ה ע"א נחלקו ר"ג ורבנן בכותב אות אחד בשבת בשוגג ונודע לו ואח"כ כתב באות ב' בשוגג אי הידיעה של הח"ש חשובה לחלק דס"ל ר"ג דאין ידיעה לח"ש וחייב חטאת וחכמים פוטרין ע"ש דל דפליגי בספק הנ"ל דלר"ג ענין הצירוף הוא בח"ש האחרון ונחשב הח"ש הראשון כאלו הי' יחד עם האחרון ע"כ אין הידיעה שהית' לו בנתיים מח"ש הראשון חשובה לחלק דידיעת כתיבת האות הראשון שידע בנתיים לפני כתיבת האות האחרון הוי כאלו לא ידע כלום כיון מחשב שגם אות הראשון לא כתב אז עדיין כלל שהרי רק בשעת כתיבת האות האחרון הוא דנחשב שכתב אז את הראשון והידיעה שהיא בנתיים הוי כאלו הית' לגמרי לפני התחלת החטא שאינה ידיעה של כלום ורבנן ס"ל להיפוך דהצירוף הוא בח"ש הראשון וע"כ שפיר יש ידיעה לח"ש ואינה נחשבת כידיעה לגמרי לפני החטא כיון דח"ש הראשון הרי כבר הוא ח"ש באמת בשעת הידיעה והח"ש האחרון הוא המתחבר ומצטרף לו ודו"ק. ועי"ל בסברת פלוגתא דר"ג ורבנן הנ"ל דפליגי בספק הנזכר תחלת דברינו אם ענין צירוף חצאין הוא מפאת חיבור שלהם שנחשבין כאלו היו בב"א הראשון עם האחרון או להיפוך או דילמא כל אחד מן החצאין באמת בפ"ע עומד ורק גזירת ההלכה בעלמא הוא שמצטרפים לחייב וי"ל דרבנן ס"ל דכל ח"ש בפ"ע הוא עומד וע"כ שפיר הידיעה שבנתיים מחלקת ומפסקת ור"ג ס"ל דהחצאין מתחברים יחד ונחשב שנעשו בב"א וע"כ א"א שתחלק הידיעה דממ"נ בין אם נחשב שהח"ש האחרון מעשה יחדיו עם הראשון ובין להיפוך דנחשב שנעשה הראשון עם האחרון בשני האופנים האלה הרי לא הית' הידיעה באמצע כ"א או שהית' לגמרי לפני החטא אם נחשב שנעשה הראשון עם האחרון או שהית' לגמרי לאחר החטא אם נחשב שנעשה האחרון עם הראשון ובין כך ובין כך הרי א"א לידיעה כזאת שתפטור (וזהו דלא כמו שכתבנו תחלה דאם הצירוף הוא בראשונה אזי ראוי לידיעה שתחלק כי יש פנים בזה מסברא לכאן ולכאן וי"ל עוד להיפוך דרבנן ס"ל דטעמא דצירוף הוא מפאת שהחצאין מצטרפים ומתחברים יחד דהיינו שמתחבר הראשון עם האחרון או להיפוך וע"כ כאן א"א שיתחברו יחד לחייב חטאת כיון שיש ידיעה המפסקת ומחלקת ביניהם ור"ג ס"ל דאין הטעם מפאת חיבור החצאין כ"א כל אחד בפ"ע הוא עומד וכל אחד בפ"ע בשעה שנעשה הרי נעשה בהעלם וע"כ שפיר חייב ואין הידיעה מועלת כלום ודו"ק היטב ובאתי רק להעיר

עוד ראיתי לבאר פה פרט אחד בענין כא"פ והוא במה ששנינו בכריתות די"ב ע"ב במשנה וז"ל כמה ישהה באוכלין (באוכל שני חצאי זיתים דאמרינן דמצטרפין) כאלו אוכל קליות (משערין אותן כאלו נתפררו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת וכשיעור אותה שהי' מצטרפין. רש"י) דברי ר' מאיר וחכ"א עד שישהה מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס חייב עכ"ל המשנה. ומבואר בזה דר"מ לית לי' כלל שיעורא דכא"פ כ"א הצירוף לדידי' הוא בשיעור אכילת קליות. והנה יש לתמוה בזה תמיהה עצומה מש"ס זבחים ד"ע ע"א דקאמר התם אליבא דר' מאיר דאצטריך קרא דנבילה לא יאכל בנבלת עוף טהור לשיעור אכילה בכא"פ דסד"א דהואיל וטומאת נבלת ע"ט חידוש הוא אפי' ביותר מכא"פ נמי ליטמא קמ"ל עכ"ל הגמ'. וקשה טובא דהא לר"מ אין הצירוף כלל בכא"פ כ"א כאלו אוכל קליות והכי הל"ל דאצטריך קרא בנבלת ע"ט לשיעור אכילה בכאלו אוכל קליות דסד"א דהואיל וחידוש הוא אפי' ביותר מכאלו אוכל קליות נמי ליטמא וזו פליאה נשגבה

והנה לולי פירש"י ז"ל בכריתות הנ"ל דפי' דשיעורא דר"מ הוי ג"כ בהפסק שאם אכל חצי זית והפסיק ואכל אח"כ חצי זית השני ואכילה ראשונה ושני' יחד הם בזמן שאפשר להפריד הכזית לקליות ולאוכלן אחת אחת חייב וכמו שהעתקתי דבריו למעלה וכן פירש עוד שם בד"ה לחומרא וז"ל כאלו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההיא משערינן שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל חצי זית אחר אף אם ישהה מתחלה ועד סוף יותר מכא"פ מצטרפין ואפי' הוי האי שיעורא כולי יומא עכ"ל והנה לולי פירש"י ז"ל הנ"ל הי' אפשר לומר דר"מ לאו שיעורא קאמר דמשערינן בכדי אכילת קליות כ"א כונתו דאם אוכל בפועל ממש כאוכל קליות בלי הפסק והיינו שאפילו מחלק הכזית לחלקים קטנים ואוכלן בסמוך זו לזו כאדם האוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו אז אפי' אם הוא שוהה אכילה זאת כל היום ג"כ חייב וזהו רק אם אוכל בלי הפסק משא"כ אם מפסיק בנתיים גם ר"מ ס"ל כרבנן דאכילות בהפסק בנתיים אין מצטרפין רק בכא"פ ורבנן פליגי עלי' וס"ל דאפי' אוכל בלי הפסק עכ"ז לא מצטרף ביותר מכא"פ [וגם רש"י ז"ל בהכרח יודה לזה דאפשר לפרש דברי ר"מ כן דאאוכל בלי הפסק קאי דהא בה"א דגמ' שם דר"מ לקולא קאמר קמפרש הש"ס בהדיא כן וכן פירש"י להדיא שם ד"ה א"ד לקולא קאמר עש"ה וא"כ שפיר י"ל דה"ה לפי האמת דר"מ לחומרא קאמר ג"כ הפי' הוא כן והחומרא הוא לענין אוכל בלי הפסק דלרבנן הוי הצירוף רק כא"פ ולר"מ הצירוף הוא כל זמן ששוהה וכנ"ל]. ויש קצת ראי' לפירושנו זה מדאמר ר"מ כאלו אוכל קליות ולא אמר כדי אכילת קליות כמו שאמרו חכמים כדי אכילת פרס ע"כ מוכח דר"מ לאו שיעורא קאמר כ"א בעי ממש שיאכל כאוכל קליות בסמוך אחת אחת וכנ"ל. ועוד יש ראי' לזה הפי' מלשון הגמ' בכריתות שם דאמר וז"ל איבעיא להו ר"מ לחומרא קאמר או לקולא קאמר לחומרא קאמר והכי קתני כאלו אוכל קליות דאפילו כולי יומא ואע"ג דמתחלה ועד סוף יותר מכא"פ כיון דמשכי' אכילתי' מיחייב וכו' עכ"ל הגמ'. ומוכח מהך לישנא דאמר דכיון דמשכי' אכילתי' דר"מ מחייב רק באוכל בהמשך אחד בלי הפסק בנתים שאז אפילו אם האכילה הזאת מושכת כל היום עכ"ז כיון שהוא בהמשך אחד בלי הפסק מצטרף וחייב דלפי פירש"י ז"ל דר"מ גם בהפסק מחייב ואכילת קליות דנקט היינו לשיעורא וכנ"ל לא ידעתי שום פירוש ללשון הגמ' הנ"ל דאמר דכיון דמשכי' אכילתי' וצ"ע

והנה אם נאמר כפירושנו זה אזי קושי' הנ"ל מסוגי' דזבחים הנ"ל לק"מ די"ל דסוגי' דזבחים הנ"ל