לקח טוב קיב

וכיון דבהכרח הוצרך הכתוב לגלות זה באחד משניהם דהיינו או שאין ח"ש דנשיאות מצטרף לח"ש הקדום דהדיוטות או שאין ח"ש דהדיוטות בירידה מצטרף לח"ש הקדום דנשיאות ע"כ שפיר בחר הכתוב לגלות זה באופן הראשון הנ"ל כיון שאופן הראשון הנ"ל הוא קודם בזמן שהרי כל נשיא הוא הדיוט בהכרח קודם שנעשה נשיא ולא הי' לו להכתוב לאחר ולנקוט מעשה מאוחרת בזמן שהוא באכילת ח"ש כשהוא נשיא וח"ש כשירד מנשיאותו. ותו דאופן הראשון הנ"ל משכחת בכל נשיא משא"כ אופן הב' הנ"ל שאיננו בכל נשיא סתם כ"א בנשיא שירד וצריך להצטרף להמעשה מקרה הירידה מנשיאותו וע"כ שפיר נקט הכתוב אופן הפשוט יותר וכמובן. ותו דלא רצה הכתוב לנקוט אופן של פורעניות דהיינו הירידה מנשיאות וכדמצינו דכוותה בכמה דוכתי וכ"ז פשוט ורק באופן הראשון הנ"ל והוא הנזכר בגמ' דהיינו שאכל ח"ש כשהוא הדיוט והשלים כשהוא נשיא וע"ז אמרו בגמ' דהכתוב מיעט בכה"ג מכשבה או שעירה ע"ז שפיר קשה דמדוע לא מיעט הכתוב אופן הזה עצמו משעיר נשיא שהרי אין ללמוד זה מזה דיש לטעות שרק המאוחר אל הקודם אין מצטרף משא"כ הקודם אל המאוחר מצטרף ועל כרחך דהכי גמירי להו לרבנן דכמו שנמסר בהלמ"מ דין דצירוף כא"פ ה"ה דנמסר ביאורו ופירושו שענין הצירוף הוא בח"ש הראשון וכנ"ל וע"כ שפיר צריך קרא רק למעט מכשבה או שעירה דהדיוט וכנ"ל ודו"ק כי ראי' נכונה היא בס"ד

ודע דיש לעיין קצת דמנ"ל לרש"י דפטור גם משעיר נשיא דילמא באמת פטור רק מכשבה או שעירה דאיכא מיעוט אבל שעיר נשיא מחויב ואם נאמר כן אז אדרבה נוכל לומר דמכאן הוא דילפינן דצירוף כא"פ הוא באחרונה מדמיעט הכתוב בכה"ג רק מכשבה או שעירה דזמן הקדום ולא משעיר נשיא דזמן המאוחר ועל כן דנין מסברא דטעם הדבר מפני שהקודם הוא שמצטרף אל המאוחר וכמובן וא"כ אדרבה תהי' הגמ' דהוריות הנ"ל מותאמת עם כל הני סוגיות שהבאתי דמוכחי דכל עניני צירוף הם שנחשב הח"ש הראשון כאלו הי' עם האחרון וכנ"ל. אולם גם הרמב"ם בה' שגגות פט"ו ה"י כ' שהוא פטור לגמרי גם משעיר נשיא ושוב מצאתי שכן מפורש בירושלמי הוריות שם שהוא פטור לגמרי עש"ה

והנה מהא דפטור לגמרי יש לי לדון קצת כצד הנזכר תחלת דברינו דענין כא"פ איננו כלל מפאת צירוף וחיבור שנחשב הח"ש הראשון כאלו הי' בב"א עם האחרון או להיפוך ורק כל אחד עומד בפ"ע באמת וגזירת ההלכה בעלמא הוא שחייב על ב' חצאים הנאכלים בכא"פ וכנ"ל וע"כ שפיר פטור לגמרי בנידון דהוריות הנ"ל כיון דכל חצי עומד בפ"ע והם זמנים מחולפים חצי של כשבה או שעירה דהדיוט וחצי של שעיר נשיא וע"כ ממילא א"א לחייבו כלל וכמובן. ואולם אחרי העיון גם זה לא ניחא לי דאם ענין כא"פ בעלמא כן הוא שכל אחד עומד בפ"ע א"כ פשיטא דאם אכל ח"ש כשהוא הדיוט וח"ש אח"כ כשהוא נשיא דא"א שיביא לא קרבן הדיוט ולא קרבן נשיא וכמובן מסברא ולא צריך קרא כלל לזה ומדאצטריך קרא בכה"ג למעט מכשבה ושעירה וכש"ס הוריות הנ"ל על כרחך דבעלמא הצירוף הוא מהמאוחר אל הקודם וכנ"ל וע"כ אצטריך קרא למעט רק מקרבן הקדום והא דפשיטא לי' להירושלמי דפטור לגמרי גם משעיר נשיא הוא ג"כ מטעם הנ"ל דשעיר נשיא מצד הסברא הרי אין לחייבו גם זולת הכתוב כיון דהכי קים להו לרבנן דהצירוף בעלמא הוא מהמאוחר אל הקודם וא"כ מקרבן זמן המאוחר פשיטא דפטור ורק סד"א לחייבו בקרבן הקדום דכשבה ושעירה דהדיוט וזה שפיר ממעטינן מקרא דמעם הארץ דכתיב בהדיוט למעט נשיא דגם מזה פטור וע"כ שפיר פטור לגמרי

והנה יש לי להוכיח זה עוד מן הגמ' עצמה דהוריות הנ"ל שהרי לכאורה קשה על הגמ' עצמה דמנ"ל דקרא דמעם הארץ דכתיב בהדיוט איירי באוכל ח"ש כשהוא הדיוט והשלים אח"כ כשהוא נשיא ואת למעוטי מקרבן הדיוט הקדום דילמא איירי קרא באמת באוכל ח"ש כשהוא נשיא וירד מנשיאותו והשלים כשהוא הדיוט ואתי למעוטי מקרבן הדיוט המאוחר ועל כרחך לומר דקים להו לרבנן בעלמא דאין הצירוף דכא"פ מקודם אל המאוחר רק להיפוך וע"כ א"א לאוקמי קרא בכה"ג כיון דבכה"ג א"צ קרא כלל לפטור מקרבן המאוחר דגם מסברא פטור כיון שגם בעלמא אין הצירוף כלל בזמן המאוחר. ואולם לפמ"ש למעלה דיותר ראוי אל הכתוב לנקוט גוונא דזמן קדום א"כ י"ל דע"כ לא מוקי הש"ס קרא בהכי דא"כ קשה דה"ל לקרא לנקוט זה בגוונא דזמן קדום כגון שאכל ח"ש כשהוא הדיוט והשלים כשהוא נשיא ולמעטו מקרבן המאוחר דנשיא ודו"ק היטב. ואמנם זה אינו דאכתי מנ"ל לגמ' שהכתוב רצה למעט גם מקרבן נשיא המאוחר דילמא באמת הגזה"כ הוא רק למעט מקרבן הדיוט המאוחר בגוונא דאכל ח"ש בנשיאות והשלים אח"כ בירידה וכנ"ל משא"כ בקרבן נשיא כשהוא המאוחר שפיר חייב ובהדי כבשי דרחמנא למה לך ועל כרחך לומר כמו שכתבתי תחלה דא"א לאוקמי קרא בגוונא הנ"ל למעט מקרבן המאוחר דהדיוט משום דא"צ קרא לזה דגם מסברא פטור בכה"ג כיון דגם בעלמא אין הצירוף במאוחר והכי גמירי להו לרבנן וכנ"ל וע"כ כיון דכתיב מיעוט דקרא בקרבן הדיוט שפיר הוכרח הש"ס לומר דקרא איירי באוכל ח"ש בהדיוטות והשלים אח"כ בנשיאות ומיעטו הכתוב מקרבן הדיוט הקדום דה"א שיתחייב כיון דצירוף כא"פ בעלמא הוא בח"ש הקדום ודו"ק היטב

והנה י"ל עוד דרק היכא דהח"ש מותר מה"ת וכל כה"ג היכא שאין בח"ש אפילו פעולה מקצתית של השיעור אז הצירוף הוא רק בח"ש האחרון דח"ש הראשון הרי איננו כלום וע"כ הצירוף רק באחרון שבו כל האיסור ומצטרף הראשון אל האחרון וכנ"ל וע"כ בהך דכריתות די"ג ע"א דאיירי לענין טומאת גוי' דח"ש אינו מטמא כלל וע' תוס' חולין דל"ד ע"ב ד"ה והשלישי דכתבו דח"ש דאוכלין טמאין מותר אפילו מדרבנן עש"ה ע"כ שפיר צירוף הטומאה הוא רק בח"ש האחרון וכן בהך דכריתות די"ח ע"ב דאיירי לענין הנאה מהקדש דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כבר מבואר אצלי בחידושי בסוגי' דח"ש לחדש דח"ש מותר מה"ת אפי' לר' יוחנן ואכ"מ וע"כ גם במעילה ח"ש מותר מה"ת וע"כ ג"כ הצירוף רק בח"ש האחרון אחרי יוה"כ וכנ"ל וכן בח"ש דהזאה דש"ס זבחים הנ"ל הרי ח"ש דהזאה אינו מטהר כלל וכלל וע"כ ג"כ הצירוף רק באחרון משא"כ לענין איסור בעלמא דח"ש הראשון ג"כ אסור מה"ת ע"כ שפיר חשוב הוא ושפיר י"ל דענין הצירוף בכא"פ הוא שמצטרף האחרון אל הראשון להגדיל האיסור לחיוב מלקות וכדמוכח מסוגי' דהוריות הנ"ל ואין כאן שום סתיר' עוד מסוגי' דהוריות הנ"ל לשאר הסוגיות הקדומות הנ"ל כן י"ל ובאתי רק להעיר

ה) י"ל דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש אי אסור מה"ת או לא הוא ג"כ בספק הנ"ל דר"י סובר דצירוף דכא"פ הוא בח"ש הראשון ונחשב שנאכל האחרון עם הראשון יחד וע"כ שפיר אכילת הח"ש הראשון חשובה