לקח טוב קיא

כלל ט. בענין כא"פ

בקונטרס ע' פנים לתורה אות י' ואות ל"ב נסתפקתי בענין צירוף כא"פ מה ענינו אם ענינו שנחשבים חצאי שיעורין הנאכלים בכא"פ כאלו נאכלו בבת אחת יחד או דילמא באמת כל ח"ש בפ"ע הוא עומד ואין נחשבים לנאכלים בבת אחת כלל ורק כך גזרה ההלמ"מ דין שאם אכל אדם ח"ש ובתכא"פ אכל עוד ח"ש חייב מלקות וגזירת ההלכה בעלמא היא לא מפאת שהחצאין מצטרפין ומתחברים יחד ואת"ל דענין כא"פ הוא מפאת שהחצאין מצטרפין ונחשבים לנאכלו בבת אחת (וכן מוכח מלשון רש"י פסחים מ"ד א' ד"ה ומשני] אזי איכא לספוקי מהו ענין הצירוף הזה אם ענינו שנחשב הח"ש האחרון כאלו נאכל יחד עם הראשון או דילמא להיפוך נחשב הח"ש הראשון לנאכל יחד עם האחרון עש"ה מה שכתבנו שם בזה. והנה זה הספק השני אם הצירוף הוא בח"ש הראשון או באחרון הנני פה להעיר בו מאיזהו מקומן בס"ד ואלה המה

א) מש"ס כריתות די"ג ע"א דקאמר שאם אכל ח"ש מאוכלין טמאין וירד וטבל ועלה מן המקוה והשלים לכשיעור בכא"פ מצטרף וטמא ואין הטבילה מועלת לו עש"ה. ועל כרחך הטעם דצירוף כא"פ דאוכלין טמאין לפסול את הגוי' עבדוהו רבנן לשיוחשב כאלו נאכל הח"ש הראשון עם האחרון יחד ונמצאת שהיתה כל האכילה אחרי הטבילה וע"כ אין הטבילה מועלת אאכילה שאח"כ משא"כ אי נימא להיפוך דנחשב הח"ש האחרון לנאכל יחד עם הראשון והיתה אכילתו איפוא לפני הטבילה א"כ שפיר ראוי שתטהר הטבילה את האכילה שקדמה לה ועל כרחך דהצירוף הוא בח"ש האחרון לא בראשון ודו"ק וא"כ נהי דטומאת גוי' דרבנן עכ"ז הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושפיר יש ראי' מזה דגם בצירוף כא"פ דאורייתא הצירוף הוא בסוף האכילה לא בתחלתה

ב) שם די"ח ע"ב איתא דאם אכל ח"ש לפני יוה"כ וח"ש לאחר יוה"כ (היינו במעילה דמצטרף אפי' עד ג' שנים ע"ש) אז אין יוה"כ מכפר דכי קמכפר יוה"כ אכולי' שיעורא אפלגא דשיעורא לא מכפר עש"ה והמל"מ בה' שגגות פ"ג ה"ט תמה בטעם הדבר ע"ש. ולענד"נ פשוט דגמירי להו לחכמים דענין הצירוף הוא שנחשב הח"ש הראשון לנאכל או לנהנה יחד עם האחרון וא"כ נמצא שכל העבירה נעשית אחרי יוה"כ וע"כ א"א ליוה"כ שיכפר וז"פ. וא"כ יש לדון גם משם דה"ה לענין צירוף כא"פ הוי הצירוף באחרונה כמו במעילה [וכבר העירותי מזה בקונטרס עפ"ל אות י' שם ומה שכתבתי שם דזהו רק בהקדש מגזה"כ אבל לא בשאר איסורין עש"ה הנה זהו רק דרך פלפול אבל בפשיטות נראה דכל עניני צירוף חצאי שיעורין שוין וכמו שבמעילה הצירוף הוא באחרונה כן הוא ג"כ בצירוף כא"פ דעלמא וז"פ]

ג) מש"ס זבחים דצ"ג ע"א דס"ל לר' אליעזר דמי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה (אעפ"י שהמים נטמאין ממגע הנדה) ורבנן פליגי עלי' וקאמר אביי דבדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי (טומאה קדומה היינו מי חטאת שנטמאו לפני ההזאה וטומאה שבאותה שעה היינו כגון מזה על הנדה שההזאה וטומאת מי חטאת באין כאחד. רש"י) דר"א ס"ל דנין ורבנן ס"ל דאין דנין ורבא אמר דכ"ע אין דנין והכא בהא קמיפלגי דר"א סבר הזאה צריכה שיעור ומצטרפין להזאות ורבנן ס"ל דאין הזאה צריכה שיעור וברש"י דכ"ע אין דנין ור"א טומאה קדומה מטומאה קדומה יליף דר"א ס"ל דהזאה צריכה שיעור וששני חצאי שיעור הזאה מצטרפין לטהר אם הזה אותם בזאח"ז וא"כ אם הזה בכה"ג על הנדה הרי נטמאה הזאה ראשונה כשננעה בה ואכתי לאו הזאה היא לטהרה ואעפ"כ כי הדר ומזה עלה שני' מצטרפת גם הראשונה לטהרה אלמא דמי חטאת שנטמאו לפני ההזאה מטהרין עכ"ל. וא"כ מפורש בזה דלמ"ד דמצטרפין להזאות ענין הצירוף הוא שנחשב הח"ש הראשון כאלו הוזה ביחד עם האחרון והוי כל טהרת ההזאה באחרונה ולא בראשונה כלל וע"כ חשיבא טומאת הנגיעת נדה בח"ש הראשון כאלו היתה הטומאה במי חטאת לגמרי לפני ההזאה ושפיר ילפינן מינה דמי חטאת שנטמאו טומאה קדומה לפני ההזאה מטהרין וכנ"ל משא"כ אם נאמר דהצירוף הוא שנחשב הח"ש האחרון להוזה ביחד עם הראשון א"כ ה"ל הח"ש הראשון מיד מקצת הזאה וטהרה מפאת עצמותו וכשנשלם הח"ש האחרון הוא מצטרף אל הח"ש הראשון ונגמרת ההזאה והטהרה וא"כ אכתי ראוי שיוחשב גם טומאת הח"ש הראשון טומאה שבאותה שעה ואין ראי' ממנו אטומאה קדומה ועל כרחך דהצירוף הוא באחרונה והח"ש הראשון אין נחשב להזאה וטהרה של כלום וע"כ כשנטמא מכח מגע נדה שפיר היא טומאה קדומה לפני ההזאה ודו"ק היטב. וא"כ כיון שרואין אנו דהיכא דמצינו צירוף בזאח"ז כגון צירוף הזאות אזי ענין הצירוף הוא באחרונה א"כ ראוי לומר דה"ה דצירוף כא"פ הוי באחרונה ודו"ק וראי' נכונה היא בס"ד

ד) מש"ס הוריות די"א ע"א דקאמר דבעי' קרא דמעם הארץ פרט לנשיא למעוטי היכא דאכל חצי כזית חלב כשהוא הדיוט ונתמנה להיות נשיא להשלים לכזית סד"א נצטרף וניתי כשבה או שעירה (כהדיוט) קמ"ל וברש"י סד"א נצטרף חצי זית בתרא לחצי זית קמא וליתי כשבה או שעירה קמ"ל מעם הארץ פרט לנשיא דכה"ג לא מייתי כשבה או שעירה וכה"ג נמי לא מייתי שעיר (כנשיא) דהא לא מצטרפי כלל וה"ה דמצי למימר סד"א נצטרף וניתי שעיר אלא משום דקרא קא מישתעי בכשבה או שעירה עכ"ל. ולכאורה הא גופא קשיא דמדוע נכתב המיעוט הזה רק אצל כשבה או שעירה דהדיוט ולא נכתב אצל שעיר נשיא ומוכח קצת מזה דענין הצירוף דכא"פ בכל מקום היינו שנחשב הח"ש האחרון לנאכל יחד עם הראשון וע"כ לא אצטריך קרא כלל למעוטי שלא יביא שעיר נשיא בכה"ג כיון דאכילה אחרונה היתה כשהוא נשיא והיא הרי מצטרפת לראשונה שהיתה בעודו הדיוט ואין הראשונה מצטרפת אלי' וע"כ אין שום ה"א כלל שיביא שעיר נשיא לפי זמן אכילה האחרונה ורק הי' ה"א שיביא כשבה או שעירה כזמן אכילה הראשונה שהי' אז הדיוט כיון שאכילה האחרונה מצטרפת אלי' ונחשב כל השיעור לנאכל כשהוא הדיוט וע"כ שפיר אצטריך קרא רק למעט מכשבה או שעירה וא"צ קרא למעט משעיר נשיא. וא"כ מוכח מזה דצירוף כא"פ הוא בח"ש הראשון ולא באחרון היפוך הראיות הקודמות דמוכחי איפכא וא"ל דגם אם נאמר כן הרי עדיין יוקשה דמדוע נכתב המיעוט בכשבה או שעירה דהדיוט הרי הי' יכול להכתב בשעיר נשיא וימעט הכתוב להיפוך דהיכא דאכל ח"ש כשהוא נשיא וירד מגדולתו והשלים לכשיעור שאינו מביא שעיר נשיא דז"א דהא היא היא ושפיר נוכל ללמוד דין זה דאין ח"ש הנאכל בירידה מצטרף לח"ש הקדום להביא שעיר נשיא ממה שגילתה תורה דאין ח"ש דזמן הנשיאות מצטרף לח"ש הקדום להביא כשבה או שעירה שהרי זהו אותו הדין בעצמו