לקח טוב יא

משגחינן בזה רק אזלינן בתר עצם הדבר ואמרינן דבזיקה דבע"כ לא מצי ממאנה. וב"ה ס"ל דנהי דלפי עצם ענין הזיקה לא הי' ראוי שתמאן עכ"ז א"א שיהי' לטפל חומר מן העיקר וכיון שממאנת בבעל העיקרי ההכרח שתוכל למאן גם ביבם ודוק כי ראי' נכונה היא בעזרת הש"י: דברי הצעיר יוסף ענגיל

אפריון נמטיי' לכבוד ידידי עוז ה"ה האברך החריף ובקי מפולפל נכבד כש"ת מה"ר צבי לופטיג נ"י מק"ק קראקא אשר השגיח והשתדל הרבה בעניני הדפסת ספרי הנוכחי הנדפס בק"ק קראקא זכרה לו אלק"י לטובה והבאתי בפנים בכלל ו' ובכלל ז' איזה ד"ת בשמו ולמען הכר טובתו אביא פה ביחוד עוד איזה גרגרים אשר שמעתי ממנו והם

א) בש"ס ב"מ צ' ב' חסמה בקול כו' ר"ל אמר פטור קלא לא הוי מעשה ובתוס' שם וז"ל וא"ת דבמכות ט"ו ב' פליגי ר"י ור"ל בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר"י פטר לי' משום לשאב"מ ור"ל פטר לי' משום ה"ס אבל לשאב"מ לוקין עליו כו' עכ"ל. ואמר ידידי הנ"ל ליישב עפ"י דברי הש"ס מעילה (ד' ב') דאם לן דם וזרקו בק"ק אין הזריקה מוציאתם מידי מעילה ואם זרק דם פיגול הזריקה מוציאתם מידי מעילה וקמפרש התם טעם החילוק הלנה דקעביד בידים לא מהני זריקה לאפוקי מידי מעילה מחשבה דלא קעביד בידים מהני לי' זריקה לאפוקי מידי מעילה עכ"ל הגמ'. וק' דמה מעשה בידים יש בלינה ואדרבה בפיגול יש עכ"פ מחשבה משא"כ בלינה אין שם לא מעשה ולא מחשבה והוא לגמרי מידי דשוא"ת. והנה ברש"י שם פי' וז"ל הלנה דקעביד איסורא בידים שהי' לו לזרקו והלינו והיינו דקעביד לי' פסול בידים דלגבי מחשבה דפיגול חשוב ללינה מעשה בידים וכו' עכ"ל ומבואר מדבריו ז"ל דכל שהי' אדם מחויב לעשות מעשה ולא עשה אז העדר העשי' הזאת מיקרי טפי מעשה ממחשבת פיגול, והנה לדעת התוס' ב"מ (מ"ג ב') ורש"י מנחות (ב' ב') דפיגול הוי רק בדיבור א"כ הך דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה דש"ס מעילה הנ"ל הכוונה נמי בהכרח אפיגול בדיבור וע"ז קאמר בגמ' לחלק בין זריקת פיגול ללן וזרקו וקאמר הלנה דעביד בידים כו' וכנ"ל א"כ מבואר דכל שיש חיוב לעשות מעשה ונמנע ולא עשאה הוי העדר עשיית המעשה המחויבת יותר מעשה מדיבור. ולפי"ז יש חילוק מפורש בין הך דשבועה שאוכל ולא אכלה להך דחסמה בקול דבשבועה שאוכל הרי הי' מחויב לעשות מעשה ולאכול וא"כ העדר המעשה הזאת הרי הוא יותר מעשה מקול דחסימה וא"כ לק"מ משבועה אחסימה ושפיר מחייב ר"ל בהך דשבועה אע"ג דפטר בחסימה כיון דהך דשבועה הוא יותר מעשה מהך דחסימה

[ואולם יוקשה ע"ז לכאורה מנותר דחשיב ליה ר"ל לשאב"מ בב"מ שם (דהא מוקי מתני' שאם המיר מומר וסופג את הארבעים כר' יהודה דאמר לשאב"מ לוקין עליו והך דר"י הוא בנותר דאמר בא הכתוב כו' הא לא"ה לקי אף דאין בו מעשה יעו"ש) אע"ג דהיה עליו ג"כ חיוב מעשה אכילת הקדשים בזמנם ואולם לפי מ"ש הה"מ פי"ג משכירות דכל שאפשר פעם במעשה גמור אף הדיבור חשוב מעשה ולוקה גם על הדיבור עיש"ה. ולפי"ז י"ל דבאמת ההמנע מעשיית מעשה המחויבת לאו מעשה גמור הוא בעצמותו ללקות עליו אלא דעכ"פ הרי הוא יותר מעשה מדיבור וכנ"ל וא"כ כי היכי דיש מלקות אדיבור היכא דאפשר ע"י מעשה גמור להה"מ הנ"ל ה"נ ס"ל לר"ל דיש מלקות אהמנע ממעשה המחויבת היכא דאפשר במעשה גמור וע"כ בהך דשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאפשר לעבור במעשה גמור ע"י זריקה לים באמצע היום כמבואר בירושלמי פ"ג דשבועות דזה חשוב מעשה ללקות עליו (וכבר תמהו על התוס' שבועות ד' א' ד"ה אבל שכתבו היפך זה) ע"כ שפיר לקי גם אהמנע האכילה משא"כ בנותר דלא מצינו זה שאם זרקו לים לפני עמוד השחר יחשב מעשה וילקה עליו והסברא נותנת דפטור ולא דמי לשבועה דבשבועה כתיב רק לא יחל דברו וכל עיקר העבירה הוא רק מה שמחלל ומבטל את דבורו וע"כ כשזורקו לים שע"י הזריקה הזאת הרי ודאי לא יוכל דבורו להתקיים עוד א"כ הרי הזריקה עצמה היא חילול וביטול הדיבור שהרי הוא עושה מעשה עתה אשר על ידה יוכרח הדיבור להתבטל וא"כ ודאי דהוא נחשב למחלל דבורו במעשה זאת וע"כ שפיר לקי אזריקה משום לא יחל דברו משא"כ בנותר דלא תותירו הוא דכתיב ביה א"כ הזריקה הרי אינה הותרה ושפיר פטור וא"כ כיון דנותר לא משכחת ליה במעשה גמור ע"י זריקה לים שוב שפיר ההמנע מאכילה המחויבת לאו מעשה הוא בעצמותו ללקות עליו ודוק היטב. עכ"ד ידידי הנ"ל. ואני העירותיו דסברא זאת דזריקה לים בשבועה באמצע היום הוי עבירת לא יחל דברו מפאת דמעשה שעל ידו יוכרח הדיבור להתבטל בעתיד חשוב הוא עצמו בעצמותו ביטול הדבור ראוי שתהיה תלוי' באיבעי' דגמ' גיטין (ע"ו ב') דבעי התם באומר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש דתנן שם במשנה דהרי זה גט ובעי התם בגמ' כי שריתוה לאלתר שריתוה (מיד לאחר מיתתו ואע"פ שלא עברו עדיין י"ב חדש) או לאחר י"ב חדש שריתוה לאלתר שריתוה דהא לא אתי או דלמא לאחר י"ב חדש שריתוה דהא איקיים ליה תנאיה וברש"י ד"ה דהא לא אתי כ' שהרי ודאי לא יבא עוד ויש כאן קיום תנאי ע"כ לשונו ולכאורה הא אמר בגמ' א"ד לאחר י"ב חדש שריתוה דהא איקיים ליה תנאיה ומוכח דלפני הי"ב חדש לא הוי קיום התנאי וצ"ל דזהו עצמו ספיקו של הגמ' שהגמ' מסופקת אי חשוב משעת מיתה שנתקיים דבור התנאי אף ע"ג דהדבור היה רק שלא יבא מכאן עד י"ב חדש ועצם הדבור הזה הרי לא נתקיים כל זמן שלא עברו הי"ב חדש עכ"ז אמרי' דכיון דמת בתוך י"ב חדש וההכרח איפוא שיעברו הי"ב חדש ולא יבא וע"כ אמרי' דהכרחיות קיום הדבור בעתיד חשיב הוא בעצמותו קיום הדבור גם לפני הזמן והוי משעת המיתה קיום דבור התנאי א"ד הכרחיות קיום הדבור בעתיד לא חשוב הוא עצמו קיום ורק אחרי עבור הי"ב חדש ולא יבא הוא שיהיה קיום התנאי. וא"כ עכ"פ לפי סברת הגמ' הראשונה דהמיתה חשובה קיום התנאי מפאת דהכרחיות קיום הדבור בעתיד חשוב הוא עצמו קיום הדבור מיד בשעה ההיא א"כ ה"נ בשבועה שאוכל ככר זו היום וזרקו לים באמצע היום שפיר ראוי שתחשב הזריקה בעצמותה ביטול דבור השבועה כיון שע"י הזריקה ההכרח שיתבטל דבור השבועה בעתיד וכמו דחשובה המיתה בעצמותה קיום דבור דאם לא יבא עד י"ב חדש כיון שעל ידי המיתה ההכרח שיתקיים הדבור שיעברו הי"ב חדש ולא יבא ודו"ק]

ב) שמעתי ממנו בישוב קושית הה"מ רפ"ב מה' מ"א דאיך למידין שאר בהמה וחי' טמאה שאין בהם שום סימן טהרה מק"ו מגמל וחזיר כו' דיש בהם סימן אחד הא אין מזהירין מה"ד. ותרץ ידידי הנ"ל עפ"י מש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א דסימני בהמות וחיות ועופות טמאים אין הכוונה בהם שהסימן הוא הגורם הטומאה והאיסור בבהמה רק הכוונה שהמינים האלו אשר יש בהם אלו הסימנים הנה הם טמאים ויש בהם תיעוב הטומאה והאיסור בעצמותם אלא שכך ברא השי"ת באלו המינים פרסות קלוטות וכדומה דברים בטבע שהם סימנים על היות בם טומאה וע"כ נקראו הסימנים האלו בגמ' בשם זה סימנים יען הם באמת רק סימנים והוכחה על מציאות הטומאה הנמצאת בעצמותה בבהמה לא שהסימן גורם הטומאה, והאיסור עש"ה. ולפי"ז נראה דלא שייך כאן כלל הך