לקח טוב קט

הב"ח הנ"ל אליבא דתוס' הנ"ל דפי' דהנך סוגיות פליגי בחשש הפסד קדשים אם הוא ודאי ומה"ת או רק ספק מדרבנן וכנ"ל]. ואולם מה שכתבנו למעלה בכוונת רש"י דאף דחשש דפקע הוא רק מדרבנן עכ"ז לא תעשה התורה מצוה מזה זה נראה פשוט ומוכרח בדברי רש"י ה כאשר, תדקדק בלשונו הזהב שכ' דלא מצריך לי' קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה עכ"ל והכוונה מבוארת דאף השסר מה"ת עכ"ז לא תצריכהו התורה ולא תחייב עשייתו

והנה לפי מה שכתבנו דמילתא דתקלת עבירה לא תתיר אותו התורה בפירוש וע"כ כשיש לנו ספק במקרא אי קאי אמילתא דתקלה, או לא אנו מפרשים דלא קאי עלי' וכגון קרא דואכלו את הבשר בלילה הזה מפרשינן דלא קאי אמות שבעצמות וע"י גומרתא משום דאית בי' תקלת עבירה דדילמא פקע יש ליישב בזה קושית התוס' קידושין ד"ה ע"א ד"ה מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף שכתבו וז"ל ולענין ביאה ליכא למימר מה הוי' בביאה אף יציאה בביאה שלהתרחק ממנה הוא, מגרשה עכ"ל. ולפמ"ש יש ליישב קושית התוס' הנ"ל לפי המבואר ביבמות ד"כ ע"ב דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ע"ש וא"כ ה"נ יש לחוש בביאת הגירושין אטו שמא יבעול שנית אחרי ביאת הגירושין והביאה השניה הרי איסור הוא דאחרי שנתגרשה ע"י הביאה ראשונה הרי היא פנוי' ויש בה איסור דאורייתא בביאה שניה מפאת לא תהיה קדשה וכנודע דעת הרמב"ם ז"ל וע"כ אנו דנין מסברא ואומרים דלא היתה כונת התורה בהקישא דויצאה והיתה לגירושין בביאה כיון דאית ביה תקלת וגזירת איסור וגוף ההיקש הרי צריך לקידושי שטר אלא, דאתה רוצה לומר מפאת אין היקש למחצה דקאי גם אגירושין בביאה וע"כ כיון שהסברא מנגדת זה ומתחייבת שלא היתה כונת התורה לגירושין בביאה לא שייך בי' כללא דאין היקש למחצה כמו שהארכתי במ"א דלא שייך כללא דאין היקש למחצה נגד הסברא. וע' תוס' ב"מ (דף קי"ד ע"א) ד"ה ואידך והתוס' בבכורות (דף י' ע"א) ד"ה מה. ואולם לכאורה הא הרכא דשם ביבמות דהביאה ראשונה היא ביאת ייבום וקונה אותה ע"י הביאה ונעשית אשתו ע"כ שפיר יש לחוש שישכח האיסור ויבעול גם ביאה שני' כיון שהיא אשתו משא"כ כאן בביאת גירושין אין לחוש שיבעול שנית כיון שאחרי הביאה הראשונה הרי כבר גרושה היא מאתו ואיננה אשתו וע"כ אין לחוש שיבעלנה שנית. ואמנם התוס' שם ביבמות כ' ב' ד"ה אטו כתבו דה"ה דהוי מצי למימר גזירה העראה אטו גמר ביאה עכ"ל הרי דגזרינן ג"כ העראה אטו גמר ביאה וגזירה זאת שייכא שפיר גם כאן לפי, המבואר ביבמות נ"ה ב' דאשה נקנית לבעלה בהעראה ע"ש וא"כ אי נימא דמתגרשת בביאה מהיקשא דויצאה והיתה הרי תתגרש ג"כ מיד בהעראה וא"כ שפיר איכא למיגזר העראה אטו גמר ביאה כיון שהיא אותה הביאה עצמה ושפיר יש לחוש שיגמור ביאתו והגמר ביאה הרי איסור הוא מפאת ל"ת קדשה כיון שנעשית פנוי' כבר ע"י ההעראה. וע' כתובות נ"א ב' תחלתה באונס וסופה ברצון מתורת מ"ט יצר אלבשה ע"ש וא"כ ה"נ שפיר יש לחוש שילבישהו היצר ע"י ההעראה ויגמור ביאתו ואפי' לא יגמור ביאתו רק שלא יהי' זריז לפרוש מיד אחרי ההעראה הרי כל מה שהוא שוהה בביאתו אחרי ההעראה הוא איסור תורה מלאו דל"ת קדשה וע' יבמות ל"ד א' דר"א מחייב על כל כח וכח ואפילו רבנן לא פליגי עלי' אלא לחטאות דבעי' ידיעות לחלק או למלקות דבעינן התראות לחלק אבל לענין גוף העביר' מודו דכל כח וכח עבירה בפ"ע הוא ע"ש] וע' זבחים דל"ג ע"א דפריך למ"ד דסמיכת אשם מצורע דאורייתא ותיכף לסמיכה שחיטה דאורייתא דא"כ ליעול המצורע ולסמוך להדיא וכו' ומשני גזירה שמא ירבה בפסיעות וברש"י שמא לאחר שיסמוך יכנס לצד פנים אפי' פסיעה אחת יותר משהי' צריך ונמצא ענוש כרת עכ"ל. וע"ע דוגמתו בנדרים דמ"ב ע"א במשנה המודר הנאה מחבירו בשביעית אין יורד לתוך שדהו (לאכול מפירות שבשדה) אבל אוכל הוא מן הנוטות (רשאי לעמוד חוץ לשדה ולאכול מפירות הנוטות לחוץ) ובגמ' שם ע"ב מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי רחמנא אפקרי' (בשביעית ליכנס לתוכה לאכול פירותי') וכו' גזירה שמא ישהה בעמידה (שמא אחרי לקיטת הפירות יעמוד עוד שם והוי העמידה איסור) עכ"ל הגמ'. ודכותי' יש עוד שם ל"ט א' גזירה שמא ישהה בישיבה עש"ה. וא"כ אם בהילוך ועמידה וישיבה דלית בהו הלבשת היצר גזרינן שמא ירבה בפסיעות ושמא ישהה בעמידה וישיבה וכנ"ל א"כ כ"ש שיש לחוש בביאה דאית בי' הלבשת היצר לשמא יבעול יותר מהעראה ויעבור אלאו דל"ת קדשה והרי זו תקלת עבירה קרובה מאוד ושפיר דנין מסברא מכח זה דאין כוונת הכתוב לגירושין בביאה וכנ"ל. והנה לפמ"ש למעלה באות י"א דב"ש וב"ה פליגי בביצה (כ' ב') אי שייך חשש שמא יפשע בדאורייתא וכל הדומה לזה דב"ה ס"ל דשייך זה בדאורייתא וב"ש פליגי ע"ז וס"ל דלא שייך כל כה"ג בדאורייתא עש"ה א"כ לב"ש לכאורה קושית התוס' דקידושין הנ"ל במקומה עומדת דאין לתרץ דאין כוונת הכתוב לגירושין בביאה משום דאית ביה חשש שמא יבעול יותר מהעראה דהא לב"ש לא שייך זה בדאוריתא. ואולם לב"ש הרי קושית התוס' הנ"ל בלא"ה לק"מ דהא ב"ש ס"ל בגיטין (צ' א') דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וא"כ א"א כלל שיגרשנה בביאה שהרי אינו יכול לגרשה רק כשיש בה ערות דבר וביאתה אסורה לו ואדרבה נמצאת פלוגתא דב"ש וב"ה בגיטין שם אי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה וכו' או אפילו הקדיחה תבשילו מוסברת דלטעמייהו אזלי לפי מחלקותם דביצה הנ"ל ובהצעת קושית התוס' קידושין ותירוצנו הנ"ל וכמובן. [ודע דע"פ דעת הרמב"ם הנ"ל דהבועל פנוי' שלא לשם קידושין עובר אלאו דל"ת קדשה י"ל בישוב קושית התוס' קידושין הנ"ל בפשיטות טפי לפי המבואר בגיטין דע"ז ע"ב סברא דגיטה וחציר' באין כאחד ע"ש ומוכרח מזה דהא דאשה נעשית פנוי' ע"י הגירושין איננו רק ברגע שאחרי מעשה הגירושין כ"א חלות הגירושין הוא עם מעשה הגירושין ביחד וע"כ שייך סברא דגיטה וחצירה באין כאחד וכמובן וא"כ כיון שעם מעשה הגירושין נעשית פנוי' ממילא הרי אסור לגרשה בביאה שהרי הביאה עצמה ביאת איסור הוא כיון שבשעת הביאה פנוי' היא וכמו דאמרי' גיטה וחצירה באין כאחד ה"נ גירושי' ואיסור ביאתה דלאו דקדישה הנ"ל נמי באין כאחד וא"כ ההכרח שלא היתה כוונת התורה בהיקשא דויצאה והיתה לגירושין בביאה כיון שתמיד ביאת הגירושין אסורה בלאו מה"ת וז"פ]

ועיין עוד בש"ס יבמות דמ"ד ע"א דאהא דתנן שם מי שהי' נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה פריך ונייבם לתרווייהו וכו' א"ק אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואין בונה שתי בתים וניחלץ לתרוייהו