לקח טוב קח

חוששת החשש הזה לענין שעכ"פ לא תעשה השריפה מצוה יש לה דמיון בר"ן פ' גיד הנשה שכ' למ"ד דמה"ת מותר לבטל איסור לכתחלה וז"ל והא דאמרי' דזרוע בשילה חידוש הוא אין חדושו שמותר לבטלו אלא שמצוה לבטלו משא"כ בשאר איסורין שבתורה שאין מצוה לבטלם לכתחלה וכו' עכ"ל. כונתו דנהי דמעשה הביטול מותר הוא מה"ת ואין במעשה הזאת חסרון כל כך שתאסור התורה עשייתו עכ"ז ערך חסרונו הוא עכ"פ לענין זה שלא תחייב התורה את מעשה הביטול ולא תעשה ממנו מצוה וע"כ בזרוע בשילה דציותה תורה לבשל הזרוע עם האיל ולבטל איסור הזרוע לכתחלה חשיב זה שפיר חידוש [ועמ"ש בזה בקונטרס ע' פנים לתורה אות מ"ד] וע"כ ה"נ לענין נידון דידן י"ל דנהי דאין התורה חוששת חשש פקע לאסור את השריפה עכ"ז לענין זה גם היא חוששת לו לענין שלא תעשה את השריפה מצוה ודו"ק היטב. ועיין עוד בש"ס סוטה ד"ה ע"ב דאהא דתנן שם במשנה דסוטה אינה מתייבמת פריך דמנלן ומשני א"ר יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר דלא ליסתרי לביתי' ואת אמרת תתייבם נמי יבומי א"ל אביי אלא מעתה לאחר לא תינשא דלא תיסתרי לביתי' א"ל מי קא רמינן לה עלי' בעל כרחי' (דאלו ליבם אמרי' לי' דמצות יבום קודמת למצות חליצה) עכ"ל הגמ'. והנה גם פה מבוארת סברא כזאת ממש דנהי דסוטה רק לבעל ולבועל אסורה אבל לכל העולם מותרת והנושאה אלו בא לב"ד לישאל אם מותר לנושאה הרי אנו אומרים לו שרשאי לישאנה וא"כ הרי אין בה תיעוב איפוא לענין שתאסור התורה נישואי' עכ"ז אנו אומרים דלענין זה יש בה תיעוב עכ"פ לענין שלא תחייב התורה לישא אותה ולא תעשה התורה מנישואי' מצוה וע"כ אין בה מצות יבום וכיון שאין היבום מצוה ממילא היא אסורה ליבם משום אשת אח דה"ל אשת אחיו שלא במקום מצוה כמבואר שם ברש"י ע"ש. וה"ז ממש כסברתנו הנ"ל דנהי דמעשה שיש בה חשש פקע איננה מתועבת ומרוחקת כל כך לענין שתאסור התורה את המעשה הזאת עכ"ז היא מתועבת ומרוחקת לענין זה שלא תחייב התורה את המעשה הזאת ולא תעשה אותה מצוה ודו"ק היטב

ועוד נראה דלא לבד שלא תעשה התורה מצוה ממילתא דאתי בי' לידי תקלה כ"א ג"כ לא תתיר בפירוש מעשה כזאת וזה דנהי דלא אסרה תורה איסורים סייגיים וחששיים כבר כתבו ז"ל שזהו מפאת שאין זה שוה בכל אדם כי לא הסייג והגדר הנצרך לזה נצרך לזה וכן לא כל הזמנים שוים בו כי יש זמנים הנצרכים לגדרים וסייגים שאינם נצרכים בזמן אחר וכאומרם ז"ל ביבמות צ' ב' לא שהי' ראוי לכך אלא שהית' השעה צריכה לכך והתורה לא דיברה רק דברים הכוללים כל האדם וכל הזמנים וע"כ נהי שלא כתבה תורה איסורים סייגים עכ"ז רצונה באמת שהאדם יאסור עליו בעצמו ויעשה סייגים לעצמו שלא יבוא לידי איסורי תורה וע"כ ממילא אי אפשר שתתיר התורה בפירוש מילתא דאית בי' תקלת עבירה דאדרבה הרי רצונה שהאדם יאסור זה בעצמו על עצמו. והנה נודעים דברי הרמב"ן עה"ת פרשת קדושים דפי' דעשה דקדושים תהיו הוא חיוב כללי על כל אדם שיקדש עצמו במותר לו ויעשה לו סייגים כפי מה שצריך לו שלא לבוא לידי איסור עש"ה. וזהו כונת הגמ' יבמות כ' א' כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש והטעם דרוב דברי חכמים הרי הם גזירות בדבר המותר שלא לבוא לידי איסור וע"כ המקיימם נקרא קדוש כי הסייגים האלה הלא נכללו במאמר קדושים תהיו ודו"ק. ומעתה לדברי הרמב"ן הנ"ל פשוט דלא תתיר התורה בפירוש מילתא דתקלה או דבר הנצרך לגדר איסור דאדרבה הרי ציותה על זה בעשה דקדושים תהיו. ועוד נראה שמה שלא כתבה תורה איסורים סייגים זהו בעבור כי אלו כתבתם שוב הרי היו הם ג"כ איסורים עצמיים אחרי שאסרתם התורה ושוב הרי הי' האדם נצרך לעשות לו סייגים אחרים שלא לבוא לעבור על אלו האיסורים הסייגים ושוב התורה עצמה הית' מוכרחת לאסור גם אלו איסורים הסייגים השניים כיון שהי' בהם אז צורך כמו בסייגים הראשונים דאחרי שאסרה התורה מעשי הסייגים הראשונים א"כ העביר' בם הרי שזה לעבירות העצמיות והראשיות כיון שגם אלו הסייגים הרי אסרה תורה והעובר עליהם הרי עובר על דברי השי"ת וא"כ הי' הדבר איפוא יוצא לבלי תכלית באיסורים הסייגים כי הראשונים היו צריכים לשניים שיפורשו ג"כ בתורה ושוב השניים לשלישיים וכן לעולם וכמובן וע"כ לא יכלה התורה לכתוב איסורים סייגים כלל וכלל. וזהו שדרשו ז"ל בעירובין דכ"א ע"ב ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ וגו' בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וכו' שמא תאמר אם יש בהם ממש מפני מה לא נכתבו עשות ספרים הרבה אין קץ עכ"ל הגמ'. והכוונה לפי דרכנו שאלו היתה התורה כותבת את האיסורים דרבנן שהם איסורים סייגים הי' הדבר איפוא יוצא לבלי קץ וכנ"ל וע"כ לא כתבה התורה איסורים סייגים כלל רק הניחה זה אל האדם שיאסור זה בעצמו על עצמו ויפרוש עצמו משערי ההיתר שלא ליגע בשער האיסור אבל כיון שעכ"פ רצונה שהאדם יאסור זה בעצמו על עצמו ממילא שלא תתיר בפירוש כל כי האי גוונא דאדרבה הרי רצונה שהאדם יאסור אותו בעצמו עליו. ועפי"ז תבין דברי הט"ז ביו"ד סי' קי"ז שכ' דדבר שהותר בתורה בפירוש שוב אין החכמים יכולים לאסרו ולפי הנ"ל הדברים מוטעמים דכיון שהתירתו תורה א"כ מוכח מזה שאין בו גדר לאיסור כלל דאלו הי' נצרך לגדר האיסור לא היתה התורה מתירתו וכנ"ל וא"כ כיון שאין בו גדר לאיסור כלל מדוע איפוא יאסריהו החכמים ודו"ק

והנה כהסברת דברי רש"י פסחים הנ"ל נראה ג"כ בהא דאמרי' בחולין קט"ו א' ובקידושין ל' ב' וביומא ס"ז ב' דלא אמרה תורה שלח לתקלה ונראה ודאי דגוף השילוח של דבר איסור החוצה או למדבר שרי מה"ת לא מיבעי' לרמב"ם ז"ל דכל הספיקות מה"ת שריין דכאן נמי רק ספק הוא שמא ימצאנו ישראל ויאכלנו או יהנה ממנו אלא אפילו לראשונים ז"ל דכל הספיקות מה"ת אסורים עכ"ז כאן נראה דשרי דאיננו ספק שקול דיוכל להיות שיאכלוהו בעלי חיים תחלה או אפי' יבוא ליד אדם שמא יבוא לידי עכו"ם ולא לישראל וע' ש"ס ע"ז (דף ט"ו ע"ב) דלגבי לפני עור כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וע"ש בריטב"א ועכ"ז שפיר אמרו דלא אמרה תורה שלח לתקלה והכוונה דנהי דהשילוח מותר מה"ת עכ"ז מתועב ומרוחק הוא לענין שלא תעשה התורה מצוה ממנו ולא תתירתו בפירוש וכנ"ל. והנה קצת אחרונים ז"ל כתבו דחשש תקלה דמצינו בש"ס בכמה דוכתי הוא דאוריתא ויש מדבריהם ראי' דשייך סייג בדאוריתא דהא חשש תקלה ג"כ רק סיג הוא שמא יבוא לאכלו ולפי דברי האחרונים הנ"ל יש להבין בפשיטות באמת דברי רש"י פסחים הנ"ל שכ' דלא מצריך לי' רחמנא מילתא דאתי' לידי תקלה דילמא פקע כיון שרש"י קורהו מילתא דאתי לידי תקלה והרי חשש תקלה הוא דאוריתא. ונהי דמש"ה פסחים פ"ד ב' הנ"ל מוכח דחשש פקע רק מדרבנן הוא וכנ"ל עכ"ז י"ל דסוגי' דדף פ"ה ע"א הנ"ל פליגא אסוגי' דלעיל וסוברת דהוא מה"ת ופליגי באמת בזה אם חשש תקלה הוא מה"ת או רק דרבנן [וה"ז כדברי הגהות