לקח טוב קז

שהיא גלוי' לכל שהוא מכזב כ"ש שפוסלת והכי מתרצי לקמן אדרבה מחשבה דמינכרא שהיא שקר פסל רחמנא שמא יאמרו מותר לשנות בקרבנות עכ"ל ומבואר להדיא דשייך חשש שמא יאמרו גם בדאורייתא

יא) בביצה דף כ' ע"ב מייתו ב"ש ראי' דאסור להקריב עולת ראי' ביו"ט מנדרים ונדבות דאסורין להקריב ביו"ט ואיתא התם אמרו להן ב"ה מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראוי' שקבוע לה זמן אמרו להם ב"ש אף זו אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו וכו' א"ל ב"ה אף זו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו כו' עכ"ל הגמ'. ומבואר דס"ל לב"ה דעולת ראי' קריבה ביו"ט והא ודאי דינא דאורייתא היא דאלו הי' אסור להקריבה מה"ת ביו"ט לא היו חכמים מקילין להתיר הקרבתה וז"פ. וטעמא דב"ה מבואר בגמ' דהוא משום דעולת ראי' חשיבא קבוע לה זמן מפאת דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והנה ברש"י שם ד"ה אף זו קבוע לה זמן כ' וז"ל ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא עכ"ל. ומבואר להדיא דשייך חשש שמא יפשע בדאורייתא ואם דשם הוא לקולא שהתירה התורה הקרבת עולת ראי' ביו"ט וחשבה זמנו קבוע ביו"ט מחשש שמא יפשע בשאר ימי המועד עכ"ז עכ"פ מצינו חשש שמא יפשע בדאורייתא שהוא חשש סייגי וא"כ יתכן ג"כ שתחמיר התורה ותאסור דבר מכח חשש סייגי כזה וכמובן. ואולם ב"ש דפליגי אב"ה י"ל דטעמייהו באמת משום דס"ל דבדאוריתא לא שייך חשש שמא יפשע וכל הדומה לזה ובאתי רק להעיר

יב) בפסחים דפ"ה ע"א ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה בבשר שעל גבי העצם וברש"י ד"ה ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בבשר שע"ג העצם כ' וז"ל אבל מוח לא דליכא לאוקמי' במוח נמי וע"י גחלת דלא מצריך לי' קרא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע עכ"ל. ודברי רש"י אלה שורשם בגמ' שם דפ"ד ע"ב דפריך למ"ד דשבירת העצם מבעוד יום (ביום ערב פסח) מותר מהא דתני' דאין נמנין על מוח שבקולית ואמאי נתברי' מבעוד יום ונפקי' למוח דידי' ונימני עלי' ומשני ולטעמיך משחשיכה נמי נייתי גומרתא וניחות עלי' ונקלי' יניח גחלת על העצם וישרפנו) ונפקי' למוח דידי' ונימני עלי' דהא תנן דהשורף בעצמות אין בו משום שבירת עצם אלא מאי אית לך למימר אביי אמר משום פקע (שמא ע"י השריפה יופקע העצם במקום אחר ופקיעתו במקום אחר איננה שריפה אלא שביר') רבא אמר משום הפסד קדשים דדילמא אכיל נורא ממוח דידי' מבעוד יום נמי גזיר' מבעוד יום אטו משחשיכה עכ"ל הגמ'. ומוכח להדיא דהך חשש פקע הוא רק חשש וגזור' דרבנן דהא מדמי לי' הש"ס לגזיר' דרבנן דמבעוד יום אטו משחשיכה וא"כ יוקשה לכאורה דמה זה שכ' רש"י דליכא לאוקמי קרא בגחלת משום חשש פקע הרי מה"ת שרי באמת בגחלת ורק חשש דרבנן הוא. והנה בתוס' שם דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא הקשו ג"כ אהא דפריך התם דיהי' מותר לשבור העצם עבור אכילת מוח מטעמא דעדל"ת והקשו על זה דהא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא ותירצו וז"ל ותי' רבינו חיים דלרבא שפי' לעיל דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אתי שפיר עכ"ל. ובהגהות הב"ח שם כ' וז"ל האי סוגי' ס"ל האי טעמא משום הפסד קדשים אבל לא כרבא דקאמר דילמא אכיל נורא אלא ס"ל דאיכא ודאי הפסד קדשים עכ"ל. נראה שהוקשה לו ג"כ שהרי חשש דהפסד קדשים דרבא הנ"ל רק חשש דרבנן הוא מדמדמי' לי' לגזיר' דמבעוד יום אטו משחשיכה וכנ"ל וא"כ אכתי מה"ת הרי אפשר לקיים שניהם ואין לנו לומר עדל"ת וע"כ תי' דסוגי' הנ"ל פליגא אדרבא דרבא אמר דילמא אכיל נורא ממוח דידי' וכו' וע"כ הוא רק חשש דרבנן משא"כ סוגי' הנ"ל סוברת דודאי אכיל נורא וכו' וע"כ הוא שפיר איסור דאוריתא משום הפסד קדשים. והאחרונים ז"ל כתבו דאפילו אם הוא רק איסור דרבנן נמי ניחא דעכ"פ לא חשוב אפשר לקיים שניהם אחרי שאסרו חכמים ושפיר הוא דוחה גם מה"ת והארכתי בזה במ"א. ואולם דברי רש"י הנ"ל א"א לתרץ כדברי האחרונים הנ"ל דהא רש"י לאו מדין אפשר לקיים שניהם קמיירי רק קרא קמפרש וקאמר דא"א לאוקמי קרא בגחלת משום חשש פקע וגם אין לומר בכוונת רש"י כדברי הב"ח הנ"ל דההוא סוגי' פליגא אדלעיל וסוברת דפקע הוי ודאי ואסור מה"ת דז"א שהרי רש"י כ' להדיא דלא אצריך רחמנא מילתא דאתי בה לידי תקלה דילמא פקע עכ"ל. הרי שהוא רק דילמא לא ודאי והנה י"ל בישוב דברי התוס' ורש"י הנ"ל דסוגי' דהכא ודלעיל פליגי בפלוגתא העתיקה אי סד"א מה"ת לחומרא או רק מדרבנן דסוגי' דלעיל סוברת דהוא רק דרבנן משא"כ סוגי' דהכא סוברת דהוא מה"ת וע"כ מפאת הספק דדילמא פקע או דילמא אכיל נורא ממוח דידי' הוי שפיר איסור דאוריתא. ובישוב דברי התוס' הנ"ל י"ל ביותר דסוגי' דהכא סוברת דנהי דהוא רק חשש דדילמא אכיל נורא וכו' עכ"ז יש בו איסור תורה מפאת עשה דשימור דהצריכה תורה לשמור הקדשים וכמ"ש ושמרתם את תרומותי וע"כ כשעושה מעשה אשר אפשר שעל ידו יופסדו הקדשים ויאבדו שוב אין זה שימור ועובר בודאי עבירת עשה דשימור ודו"ק. ודוגמת זה כ' הרמב"ן ריש חולין דנהי דס"ט ברה"ר ספיקו טהור עכ"ז לגבי קדשים לא חשיב שימור עכ"פ דשימור חשוב רק על ידי טהרה ודאית עש"ה ויש לדבר הרבה בזה ואכ"מ

ואולם היותר נראה בכונת רש"י הנ"ל הוא דנהי דאין התורה אוסרת איסורי גזירות וחששות עכ"ז לא תצוה התורה לעשות מעשה הגורמת תקלת עבירה ולא תעשה מצוה מזה כי דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום ועל כן אם הדין הוא דעשה דאכילת מוח לא דחי לאו דשבירת עצם א"כ אסור לשבור העצם אפי' לצורך המוח וא"כ אז מאלינו אנו אומרים שמה שאמרה תורה ואכלו את הבשר בלילה הזה לא היתה הכונה על המוח שבעצמות הפסח וע"י גומרתא כיון דיש בגומרתא תקלת פקע וכשיופקע ע"י הגומרתא הרי תהי' הפקיעה שהיא שבירה עבירה כיון שאסור לשבור לצורך אכילת מוח וע"כ לא תהי' התוה"ק גורמת לעבירה חלילה ולא תצוה התורה מילתא דאית בי' תקלת עבירה וע"כ אין מצוה כלל לשרוף העצם ולאכול המוח כיון שלא ציותה תורה המצוה הזאת ודו"ק היטב. ועוד יש להסביר ביותר דברי רש"י אלה ולומר דעל כרחך אין כוונת התורה אמוח שבעצמות וע"י גומרתא כיון שאם תהי' המצוה ככה הכל בהכרח יעשו כן וא"כ כיון דע"י הגומרתא אפשר ומצוי שיופקע במקום אחר א"כ לא ימלט שבכל השורפים עצמות פסחיהם ע"י גומרתא לא יופקע העצם אף באחד מהם וא"כ בודאי יבוא אחד מהם לידי עבירה וא"כ פשיטא דלא תצוה התורה מצוה שתגרום ודאי עבירה ודו"ק

והנה סברתנו הקדומה דאף דשריפה שרי מה"ת דחשש פקע הוא רק דרבנן עכ"ז גם התורה