לקח טוב קו

ותו דבאדר"ינ שם פרק ב' וכן בשבת די"ג ע"ב מייתי מעשה דההוא תלמיד שישן עמה בימי ליבונה בקירוב בשר ואעפ"כ לא נתכוין לדבר אחר וכו' ע"ש. ועל כרחך דכונת האדר"נ היא רק לסיג דשמא יבעול וא"כ מפורש דשייך סיג בדאורייתא דהאדר"נ הנ"ל על כרחך לסיג דאורייתא נתכוין דא"ל דכונתו לסיג ואיסור דרבנן וקרא דמייתי הוא רק לאסמכתא בעלמא דז"א דעל סיגים דרבנן הרי אמר מימרא בפני עצמה דאף נביאים וחכמים עשו סיג לדבריהם וכנ"ל. ובפרק ב' הנ"ל קמפרש שם במאמר בפ"ע איזהו סיג שעשו חכמים לדבריהם שחכ"א ק"ש של ערבית עד חצות וכו' והובא זה בברכות ד' א' ע"ש

והנה נזכרתי דדברי האדר"נ הנ"ל הובאו בהשגות הרמב"ן לסה"מ לאוין שנ"ג וכ' עליהם וז"ל וכל אלו אינן אלא אסמכתא והרחק מן הכיעור וכו' ושמא רצונם לומר בסיג שעשתה תורה לדברי' שתפשה לשון קריבה בעריות כדי שיהיו החכמים יכולים לעשות סיג בלשונם וכו' וזה דרך אגדה לא שיהי' עיקר הלאו עכ"ל. ואולם המג"א שם כ' וז"ל והברייתא דאדר"נ ראי' גמורה היא שהקירוב בלבד אסור מה"ת שאמר עשה סיג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סיג לדבריו וגו' והיא דרשה גמורה עכ"ל. ונלענ"ד כדמות ראי' לדעת המג"א ממה שהרמב"ן עצמו דייק שם במצוה הנ"ל דשאר קורבות רק מדרבנן אסירי וז"ל וכן מאומרם בשבת (די"ג ע"ב) בתלמיד שאמרה אשתו לאליהו שהי' ישן עמה בקירוב בשר ולא עלתה דעתו לדבר אחר (ומת בחצי ימיו ואמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכו' ואם הי' עובר בלאו מה"ת הי' אומר ברוך המקום שהרגו שעבר על דברי תורה ואין זה נקרא משוא פנים לתורה כי הוא הגדר והסיג הנעשין מדבריהם כאמרם (ברכות כ' ב') ולא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת והם מדקדקין על עצמם עד כזית ועד כביצה כלומר שהם נושאים פנים לתורה וראוי שאני אשא גם להם פנים וכו' עכ"ל ז"ל. והנה המעשה דההוא תלמיד הובאה כולה גם באדר"נ פרק ב' הנ"ל כמו שהובאה בש"ס שבת הנ"ל ויש ביניהם שינוי שבש"ס שבת הנ"ל אמרו שאליהו אמר לה ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה וכו' ואלו באדר"נ שם נשמטו התיבות שלא נשא פנים לתורה ורק נאמר שם אמר לה ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה ואל אשה וגו' וא"כ מוכח להדיא דהאדר"נ מחולק בזה עם הגמ' דהגמ' סוברת דאיסור הקריבה הוא רק דרבנן וע"כ אמרו שלא נשא פנים לתורה דסייגים דרבנן הנוספים על דברי תורה נקראים נשיאות פנים לתורה וכדברי הרמב"ן הנ"ל משא"כ האדר"נ הנ"ל לטעמי' דס"ל דאיסור הקריבה הוא איסור דאוריתא וכדמוכח שטחיות לשונו דאמר שהתורה עשאה סייג זה לדברי' וסייגים דרבנן חשיב שם במאמר בפ"ע וכנ"ל וע"כ שפיר נשמטו באדר"נ תיבות שלא נשא פנים לתורה המורים על סייג דרבנן וס"ל להאדר"נ לטעמי' דלא אמר אליהו בהאי לישנא רק אמר ברוך המקום שהרגו שכך כתוב בתורה ואל אשה וגו' והכוונה כפשוטו שעבר על לאו דלא תקרב הכתוב בתורה האוסר שאר קריבות ובאתי רק להעיר

ודע דמלשון הרמב"ם ז"ל בפכ"א מה' א"ב שכ' וז"ל כל הבא על ערוה מן העריות דרך אברים או שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר ה"ז לוקה מה"ת שנאמר לא תעשו מכל חוקות התועבות ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאים לידי גילוי ערוה עכ"ל ומוכח דעתו ז"ל שמפורש בכתוב שהאיסור הוא מטעם סייג וגדר שלא יבוא לידי גילוי ערוה בביאה ממש וכבר כתבתי דזה בהכרח רק סייג הוא לא ודאי מדהאדר"נ הנ"ל קורהו בשם סייג ומדההוא תלמיד לא בא באמת לידי ביאה. וא"כ יש מזה ראי' לסתור מה שכתבנו למעלה דאין לוקין אלאו דלא יקח משום דמפורש בקרא דולא יחלל דהוא משום סייג דחילול הביאה ואינו דומה לחסימה וכנ"ל דלפי"ז ה' ראוי שלא יהי' מלקות גם אלאו דלא תקרבו הנ"ל ואלו ברמב"ם הנ"ל הרי מפורש להדיא איפכא ויש ליישב ואין להאריך

ט) בערכין דל"ג ע"א יליף מקרא דבתי החצרים נותנים להן כח יפה שבשדה אחוזה וכח יפה שבבתי ערי חומה לענין גאולה ויציאה ביובל וקאמר התם בברייתא יכול לא יצאו ביובל ת"ל וביובל יצא ופריך מאי קאמר (מהיכא תיתי דלא יצאו ביובל הלא יש להם כח יפה שבשדות שיוצאין ביובל) א"ר הונא לא נצרכה אלא למקדיש בית בבתי החצרים וגאלו אחר מיד הקדש ופגע בו יובל בשנה שני' (ללקיחתו של אחר שלקחה מן הגזבר) למאי מדמית לי' אי לבתי ערי חומה מדמית לי' איחלט לי' ללוקח אי לשדה אחוזה מדמית לי' לכהנים נפקא (דהמקדיש שדה אחוזה וגאלו אחר יוצא לכהנים ביובל) להכי איצטריך וביובל יצא לומר שחוזר לבעלים ביובל מתקיף לה ר' זעירא מאי אריא גאלו אחר אפי' לא גאלו נמי (ליפוק מיד הקדש דהא כתי' וביובל יצא) א"ל אבי' שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מנלן מבן לוי ומה בן לוי שיפה כחו בממכרו (שגואל מיד שדה מגרש עריהם ובתי ערי חומה גואלין לעולם ויוצאין ביובל) הורע כחו בהקדשו (שאין הקדשו יוצא בלא פדיון כדמפרש לקמן ישראל שהורע כחו בממכרו אינו דין שהורע כחו בהקדשו (שלא יצא בלא פדיון) והתם (בבן לוי) מנלן דתניא ויצא ממכר שומע אני אפי' עבדיו מטלטליו ושטריו (אי הוי כתי' אשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר ביובל ולא הוי כתב בית ה"א אפי' עבדיו מטלטליו ושטריו של לוי אם מכרן יוצאין לו ביובל) ת"ל בית ועיר אחוזתו מה ת"ל ממכר ממכריו יוצא בחנם (ביובל) ואין הקדשו יוצא בחנם אלא בפדיון עכ"ל הגמ'. ומבואר להדיא בדברי הגמ' אלה דהא דאין בתי החצרים יוצאין מיד הקדש ביובל הוא מדאורייתא מק"ו מבן לוי דכתי' בי' מיעוטא דממכר לומר דממכריו יוצא ביובל ואין הקדשו יוצא ביובל וא"כ מדאמר אביי בטעמא דהך מילתא דאין בתי החצרים יוצאין מיד הקדש ביובל דהוא משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מוכח להדיא דשייך סייג בדאורייתא דהא חשש שלא יאמרו כו' הנ"ל ענינו רק ענין סייג הוא דילמא אתי לזלזולי גם בשאר הקדשות ע"י שיראו שהקדש יוצא פעם בלא פדיון וכמובן ובאתי רק להעיר

י) מצאתי עוד חשש שמא יאמרו בדאורייתא בש"ס מנחות דף ב' ע"ב דס"ל לרבה התם דמחשבה בקדשים אין ראוי שתפסול כל כך היכא דהמעשה מוכיח היפוך מחשבתו (כגון בקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דהכל רואין שהוא מחבת ושאין הדבר כמי שחושב) כמו שהיא פוסלת היכא דאין המעשה מוכחת להיפוך (כגון מקטיר מנחת ראובן לשם מנחת שמעון וכדומה) ורבא ור' אשי (שם ג' ב') פליגי עלי' וס"ל להיפוך דאדרבה מחשבה שהמעשה מוכחת על היפוכה יותר ראוי שתפסול מהיכא דאין המעשה היפוכה ופלוגתייהו שם הוא בדינא דאורייתא עש"ה. וברש"י שם ג' ב' ד"ה הא לא מינכרא וכו' כ' וז"ל רבא ור' אשי ס"ל דמחשבה