לקח טוב קה

פי' דעריות הנאסרות ע"י קידושין כגון אשת אח ואשת אב אינן אסורות רק בנתקדשו תחלה אבל אנוסת אחיו ואביו וכה"ג שריין עש"ה הרי דלא יקח הנאמר בעריות ביאורו שלא יבעול ואפקי' רחמנא בלשון קיחה לומר שדרך לקוחין וכו'. וא"כ ה"נ י"ל דכוותה. ואין להקשות דאי הך ולא יקח לא יבעול הוא וה"ק לא יבעול שלא יחלל בביאתו א"כ מדוע נחשבים לא יקח ולא יחלל לתרי לאוי ולוקה שמונים כמבואר שם בקידושין ע"ש דז"א דאלו היתה כונת התורה ללאו אחד ה"ל למיכתב לא יקח שלא יחלל ומדכתי' ולא יחלל ה"ל החילול לאו בפ"ע. וכעין זה איתא ביומא דע"ב ע"א אמר רחבא א"ר יהודה המקרע בגדי כהונה לוקה שנא' לא יקרע מתקיף לה ר' אחא בר יעקב ודילמא ה"ק רחמנא נעביד לי' שפה כי היכי דלא ניקרע ומשני מי כתי' שלא יקרע. וע"ש בגליון הש"ס למהר"ע איגר ז"ל שכ' וז"ל בספר קרבן חגיגה סי' ס"ח הקשה הא אמרי' בסנהדרין דכ"א ע"א בקרא דלא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו דה"ק לא ירבה לו נשים משום שלא יסור ולא מקשינן מי כתי' שלא יסור עכ"ל ואולם אסוגי' דקידושין הנ"ל אין להקשות מהך דסנהדרין דהתם בסנהדרין שפיר רק לאו אחד הוא והכתוב מפרש טעם האיסור דהוא משום שלא יסור וגו' משא"כ בהך דקידושין אין לומר דבא הכתוב לפרש טעם איסור הביאה דהוא משום שלא יחלל דז"א דמדוע מחלל אם אין איסור עצמותי בביאה דודאי ע"י ביאת היתר אין מחלל זרעו וא"כ מוכרחת הביאה להיות איסור תחלה כדי שיחלל זרעו על ידה וא"כ הרי לא נתן הכתוב שום טעם בזה לגוף איסור הביאה ועל כרחך דקרא לא אתי לאורויי טעם רק דין בלבד שאסור לבעול ושהבועל מחלל זרעו ונעשה זרעו חלל בביאה וא"כ אלו לא אתי הך דלא יחלל ללאו ה"ל למיכתב ואם יבעול יחלל זרעו או באיזה לשון אחר וה"ל להוציאו בלשון דין ככל הדינים שבתורה ומדכתי' בלשון לאו ולא יחלל מוכח דללאו אתי. וא"כ שפיר יש כאן ב' לאוין חדא משום לא יקח שבזה הורה הכתוב גוף איסור הביאה וחדא משום לא יחלל שכלל הכתוב דין ולאו בבת אחת שאם בעל מחלל זרעו ושהחילול הזה ג"כ איסור לאו הוא אבל הך דלא יסור שפיר אתי לטעם לחודי' וע"כ שפיר אין שם רק לאו אחד דלא ירבה ודו"ק היטב. ואולם התוס' בבבא מציעא ד"י ע"ב ד"ה דאמר כתבו דאף לרבא אם בעל אחרי הקידושין לוקה למפרע גם על הקידושין עש"ה וא"כ נראה מזה דגם לרבא האי לא יקח ביאורו לא יקדש דאי ביאורו שלא יבעול וכנ"ל א"כ מדוע ילקה על הקידושין הרי לא נאמר לאו כלל על הקידושין וא"כ ההכרח לומר דלא יקח לא יקדש הוא וא"כ הא דאמר רבא מה טעם לא יקח משום לא יחלל הכונה בהכרח דהתורה אסרה הקידושין מחשש שמא יבעול וכנ"ל וא"כ שוב קם הדיוק הנ"ל דשייך סיג מה"ת. אמנם לדברי התוס' הנ"ל אכתי תיקשי דמדוע אינו לוקה על הקידושין לחודי' דאין לומר כמו שכתבנו למעלה דאין לוקין אלאו דסייג כיון שאינו דומה לחסימה דז"א דא"כ אפי' כשבעל לא ילקה על הקידושין דסוף סוף הלאו דקידושין דהוא משום סייג הביאה הרי אינו דומה לחסימה וצ"ע

ודע דאין להקשות לפי מה שכתבנו דלאו דסייג אין בו מלקות משום דלא דמי לחסימה דא"כ מדוע נזיר לוקה אחומץ וענבים לפי דברי המ"ר המובאים לעיל אות ב' דאיסורם רק משום סייג דשתיית יין דז"א דבחומץ וענבים נאמר הלאו סתם ושפיר דמי לחסימה אף שטעם הלאו משום סייג ומשמרת לפי דרש המ"ר הנ"ל בקרא דשופטים ועתה השמרי נא משא"כ כאן בלאו דלא יקח שמפורש בתורה אצל הלאו שהוא רק משום סייג לפי מאי דמפרשינן לקרא דולא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום שלא יחלל וע"כ שפיר אין הלאו דומה ללאו דחסימה שהוא לאו הנאמר סתם. ואולם אחרי העיון ז"א דממ"נ אי נימא דלאו שהוא מטעם סייג אינו דומה ללאו שהוא עצמותי והחילוק שבהם הוא חילוק עצמיי שהעבירות אינן דומות זו לזו וע"כ לא ילפי' לאו דסייג מחסימה א"כ גם לאו דחומץ וענבים הרי סוף סוף גילה לנו קרא דשופטים דהוא משום סייג ומדוע ילקה הרי אין העבירה דומה לעבירת חסימה ואם אין זה עושה חילוק בעצמות העבירה א"כ מה בכך שלשון הכתוב בהך דלא יקח שנתפרש בו טעם סייג אינו דומה לחסימה הא לוקין על הרבה לאוין אף שנתפרש טעמם בתורה כמו לא יחבול וגו' כי נפש הוא חובל וכהנה רבות ודו"ק היטב וצע"ק. והנה יש להקשות עוד לפמ"ש דאין לוקין אלאו דסייג דא"כ מדוע כ' הרמב"ם פ"ג מה' מלכים ה"ב דלוקין אלאו דלא ירבה לו נשים הרי הוא לאו דסייג דשמא יסירו לבבו וכדכתי' ולא יסור ודרשי' משום שלא יסור. וי"ל דהתם לאו סייג הוא אלא שהתורה אמרה דרך ודאי שאם ירבה יסור משא"כ הך דלא יקח דגזרה תורה אטו ביאה מובן מסברא שאינו ודאי שיבעול אם יקדש ושפיר רק סייג הוא וע' תוס' יבמות ד"י ע"א ד"ה לר' יהודה שכתבו וז"ל וי"ל דשמא אסור לקדש (אנוסת אביו לר' יהודה) מדרבנן שמא יבעול ואפילו אי מותר (לקדש) חשוב דאי (חשיבי הקידושין דאי) מטעם שאסור לבוא עלי' עכ"ל, הרי דהתוס' כתבו רק דשמא יבעול אם יקדש וגם בזה נסתפקו לומר דאפילו מדרבנן מותר לקדש ולא חיישי גם רבנן לשמא יבעול וא"כ פשוט דאפי' לפי מאי דפירשנו הך דקידושין דהתורה אסרה קידושי אלמנה לכ"ג משום שמא יבעול דהוא רק סיג וחשש אבל אינו ודאי שיבעול וז"פ

ז) בקידושין ד"פ ע"ב במשנה לא יתייחד אדם עם שתי נשים ובגמ' מ"ט תנא דבי אלי' הואיל ונשים דעתן קלות עליהן (ושתיהן נוחות להתפתות רש"י) וכו'. ומבואר דאיסור יחוד הוא רק משום סיג וגדר אטו ביאה אף עפ"י שהוא איסור דאורייתא וכדאמר שם בקידושין רמז ליחוד מה"ת מנין שנא' כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' [וע' ע"ז דל"ו ע"ב דמפורש שם דהוא מה"ת ממש ולא אסמכתא בעלמא ע"ש]. וא"כ גם בזה מצינו להדיא סיג מה"ת דפשוט דאינו ודאי שיבעול אם יתייחד [ותדע שהרי אין אוסרין אשה על בעלה על היחוד כמבואר בקידושין פ"א א' ואפי' במגרש את אשתו נשואה ולנה עמו בפונדק ס"ל לב"ש בגיטין פ"א ב' דלא אמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ובמגרש אשתו ארוסה לכ"ע לא אמרי' הן הן וכו' מפני שאין לבו גס בה כמבואר שם בגיטין ע"ש וא"כ כ"ש במתיחד עם ערוה שלא הית' אשתו מעולם ואסורה לו בכרת דאינו ודאי שיבעול] והוא רק חשש וסיג דשמא יבוא לידי ביאה וא"כ מפורש דשייך סיג מה"ת

ח) באדר"נ פ"א ועשה סיג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סיג לדבריו ואדה"ר עשה סיג לדבריו תורה עשתה סיג לדבריה וכו' ואף נביאים וחכמים כולם עשו סיג לדבריהם וכ'. ובפרק שני שם כתוב וז"ל איזהו סיג שעשתה תורה לדברי' הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב יכול ישן עמה בבגדי' על המטה ת"ל לא תקרב וכו' עכ"ל הרי דמפרש דלא תקרב קאי אחיבוק ונישוק ושאר קורבות ושהטעם משום סיג שמא יבעול דאין לומר שודאי הוא שיבוא לידי ביאה ע"י הקורבות הנ"ל דז"א דא"כ לא הי' ראוי להקרא בשם סיג