לקח טוב קד

מה"ת וכנ"ל. ולפי"ז נראה לפי המבואר בפסחים די"א ע"א דבשעת ביעור חמץ אין לחוש שמא יבוא לאכלו מטעמא דהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו מיכל הוא דקאכיל מיני' ע"ש. וכעין זה עוד בסוכה דט"ו ע"א ברש"י ד"ה בבטולי תקרה וז"ל אמר לך שמואל לעולם בנסרים שיש בהם ד' ולא הית' כאן תקרה מתחלה ועכשיו הוא בא לסכך בהו לשם סוכה אפי' ר' יהודה פסיל דגזרינן משום תקרת ביתו שלא יבוא וישב תחת קורות ביתו ויאמר מה לי זה ומה לי חדשה אבל השתא (במפקפק ומבטל תקרת ביתו דהיינו שסותר את הנסרים כולן ומניחן מחדש ע"ש) דזו תקרה הית' ובא (בביטול זה) לידי מעשה לעשות לשם סוכה וזה מוכיח שיודע שאמרה התורה תעשה ולא מן העשוי פליגי ר' יהודה ור"מ אי איכא תו למיגזר משום תקרה או לא רי"ס ביטולי תקרה לב"ש צריך ליטול אחת מבנתים דאע"ג שמוכיח שבקי בתולמ"ה גזרי בה וב"ה. סברי כיון דבטלה והוכיח שהתקרה פסולה תו ליכא למיגזר וכו' עכ"ל. וכעין זה עוד בשבת דנ"א ע"א דבענין הא דאסור להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל גזירה שמא ימצא קדירתו כשהיא צוננת וירתיחנה איתא שם וכן הי' רשב"ג אומר לא אסרו (להטמין) אלא אותו מיחם (שהוחם בו) אבל פינה ממיחם למיחם (כדי לקררו) מותר (להטמין המיחם השני) השתא אוקירי קמיקר לי' ארתוחי קמרתח ליה (בתמי' הילכך אין כאן חשש דשמא ירתיח) ע"כ. ולפי"ז נראה גם כאן דאם אוכל הח"ש רק כדי לברר ולדעת אם הקדירה אסורה ויפרוש ממנה ולא יאכלנה לא שייך למיחש שמא בתכא"פ ישכח האיסור ויאכל עוד ח"ש שהרי עיקר מעשהו עתה הוא רק לברר ולידע אם המאכל אסור ומחויב לפרוש ממנו ואיך ישכח זה בתכא"פ וא"כ בליעת הח"ש לברר האיסור מותרת מה"ת כיון דלא שייך בה טעמא דסיג וע"כ אפילו אם היא אסורה מדרבנן עכ"ז לענין הדרבנן הרי שוב העכו"ם נאמן וא"כ שפיר יש עצה שיבלע הישראל ח"ש אחרי דברי העכו"ם שאומר להיתר וכמובן עכת"ד בחידושו. ואולם בגוף דברי הפמ"ג הנ"ל יש לדון טובא חדא דלישנא דגמ' דכיון דחזיא לאצטרופי איסורא קאכיל איננו סובל כלל פירושו זה דהטעם משום סיג ותו דמנ"ל לר' יוחנן עצמו דהתורה עשאה סיג זה וא"ל דטעמא דקרא דכל חלב קדריש דז"א דהא קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא ומה גם להקל ולומר עבור זה דהיכא דלא שייך טעמא דסיג הח"ש מותר מה"ת וכדברי הפמ"ג הנ"ל לענין ענבים וחומץ דנזיר ויש לי לפלפל בזה ואכ"מ

ג) הכ"מ פ"א מה' טומאת מת כ' וז"ל א"נ דמשמע שלא אסרה תורה לבשל בב"ח אלא כדי שלא יבוא לאכול עכ"ל

ד) בסנהדרין די"ח ע"א במשנה כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה וברש"י ד"ה אינו יוצא כ' דילמא אתי למינגע והיינו דאזהר קרא ומן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יתרחק מן הכיעור שלא יבוא לידי טומאה וכו' עכ"ל ודבריו הם מן הגמ' שם די"ט ע"א ומבואר בזה דשייך סיג מה"ת. ואולם דעת הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ שורש ה' דדרשא דסנהדרין הנ"ל אסמכתא בעלמא הוא וע"ש במרגניתא טבא

ה) במדרש בראשית רבה פ"י אמר רשב"י בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו הוא מוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ושעותיו נכנס בו כחוט השערה עכ"ל. ומבואר דטעם תוספת שבת הוא משום גזיר' שמא יבוא לעשות מלאכה בשבת דבשר ודם אינו יכול לצמצם השעה ואע"ג דתוספת שבת הוא דאוריתא כדילפינן בראש השנה ט' א' מקרא ורשב"י אזיל בזה לטעמי' דס"ל בסנהדרין כ"א א' ובכמה דוכתי דדרשינן טעמא דקרא ואולם התוס' בר"ה שם כתבו דהירושלמי פליג וס"ל דתוספת שבת לאו דאוריתא הוא ע"ש וא"כ י"ל דגם רשב"י הנ"ל ס"ל כן ובאתי רק להעיר. ודע דעל המ"ר הנ"ל קשה. קצת מש"ס פסחים די"ב ע"א דאמר דבין יממא ללילא לא טעו אינשי וצריך לחלק בין עבר לעתיד ולומר דרק לגבי עדים דש"ס פסחים הנ"ל הם יודעים כשראו המעשה בעבר מתי נעשית אם ביום או בלילה אבל כשאדם עושה מלאכה אלו לא הי' נוהג דין תוספת לא הי' אפשר לו למידע בשעת עשייתו ביום מתי תכנס הלילה בעתיד בצמצום כדי שידע להפסיק בצמצום ולא יכנוס בשבת משהו ודו"ק. ובזה תתיישב ג"כ סתיר' אחריתא שבין ההוא דפסחים להא דתנן ריש ברכות דק"ק נאכלים עד חצות וברשב"ם פסחים ק"כ ב' דהטעם שמא יבוא לאכול אחרי עמוד השחר ויתחייב כרת ומש"ה עבוד רבנן הרחקה עד חצות ע"ש ומוכח דהחשש הוא שיטעה אחרי עמוד השחר ויחשוב שעדיין לילה וא"כ קשה הא בין יממא ללילא לא טעי אינשי. ואולם להנ"ל ניחא דבהך דברכות הוא ג"כ מידי דעתיד ושפיר חיישינן שבאכלו את הקדשים בלילה לא ידע מתי יעלה עמוד השחר בצמצום להפסיק אכילתו בצמצום ולפעמים יהי' כזית בתוך פיו וובלענו ברגע שעלה ע"ה ויתחייב כרת ואמנם מיום ללילה שאחריו נראה דגם לזה אין לחוש מדלא עבוד רבנן הרחקה לנאכלין לב' ימים ולילה אחד וכן מבואר להדיא בתוס' זבחים נ"ז ב' ד"ה להרחיק עש"ה וא"כ עדיין ק"ק על המ"ר הנ"ל כיון דהמדרש מיום ללילה שלאחריו איירי. ועוד נזכרתי דברי הירושלמי ברכות פ"א סוף ה"א וז"ל אם את אומר עד שיעלה ע"ה הוא סבור שלא עלה ונמצא אוכל ומתחייב וכו' עכ"ל ומבואר דאחרי שעלה ע"ה יטעה ויחשוב שעדיין לילה ובזה שפיר קשה הא בין יממא ללילא לא טעו אינשי ובאתי רק להעיר

ו) בש"ס קידושין דע"ח ע"א אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתי' לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל עכ"ל הגמ'. ומוכח לכאורה דשייך סייג מה"ת ומה שאסרה תורה הקידושין הוא משום גזירה שמא כשיקדשנה ותהי' אשתו יבעול אותה אח"כ ויחלל והנה מאי דאינו לוקה על הקידושין צ"ל דהואיל ואיסור הקידושין הוא רק משום סייג אטו ביאה לא דמי לחסימה דהוא איסור עצמיי. ולפי"ז י"ל דאביי ורבא דקידושין הנ"ל לטעמייהו אזלי לפי מחלקותם בנזיר ל"ח ב' דס"ל לרבא התם דאין לוקין על לאו שבכללות משום דלא מייחד לאוי' כלאו דחסימה ואביי ס"ל דלוקין ולא בעי שיהי' דומה לחסימה. ואולם מהא דאמר רבא מה טעם לא יקח וכו' מוכח קצת דאביי לא מפרש לי' כלל לקרא הכי וס"ל דלא יקח לאו בפ"ע הוא ככל הלאוין ולא מטעם סייג. והנה לכאורה י"ל פירוש אחר בהא דלא יקח משום דלא יחלל והוא דלא יקח גופי' ביאורו שלא יבעול והא דקאמר מה טעם לא יקח משום לא יחלל הכונה מה טעם לא יבעול כדי שלא יחלל ומאי דאפקי' רחמנא לאיסור הביאה בלשון קיחה י"ל דבא להורות דאינו לוקה אלאו דלא יקח רק דרך לקוחין אם קידשה תחלה כמבואר שם בקידושין עש"ה. וכעין זה איתא ביבמות דצ"ז ע"א דהא דאפקי' רחמנא לאיסורי עריות בלשון קיחה לומר לך שדרך לקוחין אסרה תורה