לקח טוב קג

סומא שפיר שייך דיחוי כיון דגם בהיותו סומא רק מעשין הוא דהי' פטור אבל בלאוין הי' מצווה והי' בו קדושת מצות הלאוין ולא חשוב חולין ושפיר שייך דיחוי וכנ"ל וא"כ שפיר פריך הש"ס דיבמות דניגמר מהכא דאין עדל"ת והיינו דלר' יהודה לטעמי' הרי יש ללמוד כן וכמובן

ואשר העירות ידידי דספק שלנו אם יש חיוב המצוה לפני זמן המצוה הוא מחלוקת הראב"ד והרמב"ן ז"ל הנה מאוד הטבת להעיר בזה ואם כי הראב"ד (המובא בריטב"א קידושין פ' עשרה יוחסין שם) כ' דמשנעשה גדול קודם יוה"כ יש כמה נבילות בעולם דמיתסר בהו ואלו יוה"כ עדיין אינו בעולם וכו' יעוי"ש עכ"ז אחרי העיון באמת מה בכך שיש נבילות בעולם והרי לגבי חתיכה זו אין זה מועיל כלל מה שהיו שאר נבילות בעולם דסוף סוף חתיכה זו לא נאסרה משום נבילה עד שנתנבלה ביוה"כ ומה שהיו שאר נבילות בעולם זה הועיל רק לענין חיוב דאקרקפתא דגברא שהי' עליו חיוב שלא לאוכלם והי' על האדם איסור אכילת נבילה וא"כ אי נימא דיש חיוב המצוה לפני זמן המצוה הרי הי' עליו ג"כ חיוב שלא לאכול ביוה"כ ביום שיהי' ומה לי אם הוא מחויב שלא לאכול נבילות הנמצאות או אם הוא מחויב שלא לאכול ביוה"כ ביום שיבוא ועל כרחך דס"ל להראב"ד דכל שאין יוה"כ אין חיוב התענית עדיין להתענות ביום שיבוא ורק כשיש יוה"כ הוא דחל החיוב להתענות בו וה"ה לענין נבילה ס"ל להראב"ד דכל זמן שאין נבילות בעולם אין חל חיוב הלאו על האדם שלא לאכול בהמה לכשתתנבל [וע' בכלל הקדום באות ג' בסופו מה שדנתי שם בענין זה היכא דמעשה ומקרה גורמים החיוב אם החיוב נמצא גם לפני לידת המעשה והמקרה יעויש"ה] דהחיוב הוא רק שלא לאכול כל נבילה וע"כ רק כאשר יש נבילה הוא דיש חיוב הלאו שלא לאוכלה וע"כ הוצרך הראב"ד להצעה דכבר היו נבילות בעולם וחל עליו חיוב שלא לאוכלם וחשוב שפיר שחל איסור נבילה אקרקפתא דגברא מיד כשנעשה גדול ואלו איסור אכילה ביוה"כ חל עליו רק אח"כ ביוה"כ בעצמו ויש לנו לומר ג"כ דלענין נבילה גם הראב"ד יודה דיש חיוב הלאו אקרקפתא דגברא מאז שלא לאכול נבילה כאשר תהי' ולאו דוקא על הנבילות הנמצאות הוא דחל החיוב דאיסור נבילה עדיף בענין זה מיוה"כ כיון דאפשר שתתנבל בהמה מיד ואלו יוה"כ א"א שיהי' לפני הזמן [וגם בידו להמית בהמה ולנבלה ובמ"א הארכתי בענין מחוסר מעשה בידו ומחוסר זמן הי מינייהו עדיף ואכ"מ וגם אין הנבילות חשוב באמת מחוסר מעשה אלא שהיא בידו רק היא עצמה כמחוסר זמן חשיבא דכמעלת מחוסר זמן דממילא קאתיא ה"נ נבילות ממילא קאתי דסוף כל בע"ח למות ולהיות נבילה מאליו] ומה שכ' הראב"ד דיש כמה נבילות בעולם וכו' י"ל דלרווחא דמילתא נקטי' דאפי' את"ל דגם חיוב נבילה איננו קודם מציאות הנבילה בעולם עכ"ז הרי כבר היו נבילות בעולם אבל באמת י"ל דבאיסור נבילה מודה וכנ"ל ואולם דברי הרמב"ן הרי ברור מללו דיש חיוב יוה"כ גם לפני יוה"כ ומפאת זה הוא דחולק על הראב"ד וכמו שכתבת

ואולם אשר העירות ידידי מדברי הרי"ד שגית בזה אגב חורפא שהרי הרי"ד חידש דמילה אינה מצוה זמנית כלל דכל המצוה שעל האב לדעת הרי"ד הרי היא רק ההכשר לבד לראות ולעשות כל הנצרך לשיהי' הבן נימול דאלו מעשה המילה הרי יכולה להעשות גם ע"י אחר שלא בשליחות האב וכמו שהסברת דבריו וא"כ ההכשר הרי לא נתנה לו התורה זמן כלל ומדוע לא יהי' מחויב לפני ח' כמו בח' והרי זה כאלו הי' כתוב בתורה אני מצוה אותך לראות ולעשות כל ההכשר הנצרך לשיהי' בנך נמול בח' האם חיוב ההכשר הזה יש לו זמן מה הרי רק המילה תלוי' בזמן אבל לא ההכשר ושפיר האב מחויב בהכשר גם לפני ח' כיון שההכשר הוא עצם מצותו ואל ההכשר הרי לא נתנה התורה זמן כלל וספק דידן הוא רק במצות שהמעשה בם הוא המצוה וקבעה התורה אל המעשה זמן ובזה אנו מסופקין אם יש חיוב לפני הזמן לעשות המעשה בזמנו ואין זה שייך לנידון הרי"ד כלל וכמובן: ידידך עוז הדו"ש תורתך. כלל ח. אי מצינו סייג בדאורייתא

הנה נא שמתי אל לבי לברר אי מצינו איסור דאוריתא מטעם סייג והעירותי בזה מאיזהו מקומן בס"ד ואלה המה

א) הר"ן ריש פסחים כ' וז"ל ומה שהצריכו חכמים בדיקה בחמץ יותר מבשאר איסורין וכו' כבר כתבתי שעשו כן כדי לקיים מצות תשביתו וכו' ואם אתה אומר שחששו שלא יבוא לאכלו וכו' היינו טעמא דחשו בי' טפי מבשאר איסורין משום דחמץ לא בדילי אינשי מיני' כולי שתא וכו' ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה תורה בו לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא עכ"ל. וע' פמ"ג בפתיחה לה' פסח פרק א' אות ט' שכ' וז"ל ומה שכתבנו אי יש טעם נגלה מה שהחמירה תורה בב"י בחמץ בשו"ת הרשב"ץ יבין שמועה במאמר חמץ דכ"ד א' הטעם דלא בדיל מיני' ויבוא לאכול החמירה התורה בו כו' והר"ן ז"ל ריש פסחים כתב כן באפשר כו' עכ"ל

ב) במד"ר נשא פרשה י' וז"ל ועתה השמרי נא הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים שאלו אינן אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין עכ"ל. והפמ"ג בפתיחה כוללת חלק א' אות י"ז הביא זה בשם הילקוט שופטים סי' י"ג ורצה לחדש שם עפי"ז דח"ש דענבים וחומץ שרי לנזיר מה"ת וזה עפ"י מאי דרצה לחדש שם ג"כ דהא דח"ש אסור מה"ת הוא רק מטעם סיג דשמא ישכח ויאכל עוד ח"ש בכא"פ וע"כ ענבים וחומץ דנזיר דאינהו גופייהו רק מטעם סיג הוא דאסורי וכילקוט הנ"ל ה"ל ח"ש דידהו סיג לסיג וסיג לסיג לא גזרה תורה עש"ה. ובחידושי ליו"ד סי' צ"ח הבאתי דברי הפמ"ג הנ"ל ויישבתי בם מה שתמהו שם על הב"י דס"ל דטכ"ע דאוריתא וס"ל דמהני טעימת עכו"ם במסיח לפי תומו ואמאי הא עכו"ם מסל"ת אינו נאמן אלא בדרבנן ותירצו בזה דאחרי טעימת העכו"ם יטעום הישראל אחריו בלשון דטעימה בלשון באיסורין אינה אסורה אלא מדרבנן ולענין הדרבנן הרי העכו"ם נאמן וכיון שיטעום הישראל בלשון שוב הרי יראה בעצמו אם יש בקדירה טעם איסור או לא. ואולם הט"ז שם הוכיח דטעימה בלשון אינה הבחנה לדעת אם יש טעם איסור בההיתר ורק צריך לזה בליעה ממש עש"ה. וכתבתי ע"ז בחידושי דע"פ דברי הפמ"ג הנ"ל יש עצה שאחרי דברי העכו"ם שיאמר להיתר יבלע הישראל עצמו ח"ש כדי לדעת אם יש טעם איסור בקדירה או לא דאע"ג דח"ש אסור מה"ת עכ"ז לפי דברי הפמ"ג הנ"ל דהאיסור הוא רק מטעם סיג שמא ישכח ויאכל עוד ח"ש בכא"פ ודהיכא דלא שייך טעמא דסיג שרי