לחם שמים על פרקי אבות ו:ד

כך היא דרכה של תורה כו'. בבא זו צריכה עיון. כי נמצא בזה הענין סתירה גדולה בכמה מקומות בתלמוד. כי הן אמת כך אמרו חכמים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שנא' וזאת התורה וגו'. עוד אמרו שאין ד"ת מתקיימין במי שמחייה עצמו עליהם. שנא' ולא תמצא בארץ החיים. וצריך להיות אכזרי על עצמו ועל בניו כעורב. שנא' שחורות כעורב. ואמרו צריך הת"ח לשום עצמו כחיה שדורסת (נ"א מסרחת) ואוכלת. שנא' חיתך ישבו בה. וכדומה לזה הרבה. וכל זה מסכים למה ששנו כאן פת במלח תאכל. אבל נגד זה מצינו ניגוד רב. דהכא אמרינן פת במלח תאכל. והתם אמר ר"נ דלא אכיל בישרא דתורא. לפיכך לא יכול להשיב בד"ת. ורבא אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. ואלו הכא תנן ומים במשורה תשתה. ועוד התני ר"ח המקפה אכילתו במים. אינו בא לידי חולי מעיים. והכא תנן ועל הארץ תישן. והאמר בן עזאי. על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ותנן הכא וחיי צער תחיה. ואלו לקמן תנינן שהתורה נקנית במיעוט תענוג לפחות. לפעמים מצינו שהיו ת"ח בעלי תענוג רב. כמ"ש במפנקי דמערבא. ואמרי אמוראי בבלאי אי קרצתן כנה לא תנאי משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ומר בריה דרבינא עבדא ליה אמיה שב מני לשב יומי. ודכוותה טובא. מלבד מה שמצינו שהיו מרבים בסעודה ובמיני תפנוקין. ואמרו הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח. ימלא גרונם של ת"ח יין. וכיוצא הרבה. חוץ מה שנמצא לפעמים ת"ח מפליגים באכילה ושתיה מרובה חוץ לטבע הפשוט. כר"י ור"ל בפירות גנוסר. ואביי בתורים. ור"א בר"ש בשתין מיני לפדי. וזולתם שלמים וכן רבים. שהיו נוהגים בשולחן מלכים. כמ"ש בריב"ל אשר נכנס חי לג"ע. נמצא במ"ר דבר גוזמא ממאכל שולחנו ושל ר"ח שגדולים מעשיו. מכל הלין נ"ל שאין דברי משנתנו אמורים לא בעני החסר ואין לו. דמילתא דפשיטא היא צריכא למימר שלא יאכל העני למעדנים. וישתה משתה שמנים. וישכב על מצעות משי ותולעת שנים. ואעפ"כ מצינו שמהן יצאה תורה בודאי. גם אין הדברים מצוה ואזהרה לעשירים. שיכופו טבעם וימנעו מכל תענוג שהורגלו וגדלו עליו. כמ"ש מפרשים אחרונים. שהביאם בס' הנ"ל. אלא ודאי הכל לפי מה שהוא אדם. בין עני בין עשיר. אין צורך לומר שאם הוא אדם תש כח וחולה. כענין ר"א בר"ש וכיוצא בו. פשיטא שצריך לנהוג במעדנים עד שיבריא. ויוסיף אומץ בתורה. אלא גם הרגיל מנעוריו בתפנוקים ויש לאל ידו. ודאי שאינו מחויב למנוע מהם. ולהחליש טבעו ע"י כך. ונמצא מתבטל מן התורה. בסבת חלישות כוחותיו. ולא עוד אלא אפי' הוא עני. אם הורגל לאכול למעדנים. צריך וחיוב הוא להספיק לו מאכלים טובים שמנים ודשנים. מן הצבור. כההוא דאתא לקמיה דרבא. וא"ל במה אתה סועד. אמר בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' ואמר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא. דכתיב נותן להם את אכלם בעתו. וגדולה מכל זה. אפי' אינו רגיל. אם נתן לו השי"ת עושר ונכסים. ויוכל להטיב לבו במאכלים טובים. כדי שיוכל ללמוד ולעבוד ה' בשמחה ומתוך הרחבת הלב. הרי זה עושה מצות חכמים. כמ"ש רב לרב המנונא. בני אם יש לך. הטיב לך (ואע"ג דרב ממשפחת בריאים הוה. וכן אמר החכם מכל אדם כמה פעמים בספר החכמה. ואמר הכתוב ביאשיה. הלא אכל ושתה דן דין עני וגו' וטוב לו וגו') וכן אמר שמואל לר"י. שיננא חטוף ואכול כו'. דעלמא דאזלינן מניה כהילולא דמי ואע"ג דרב הוא דאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אלא שמע מנה הא בדאית ליה. והא בדלית ליה. ומצי לצעורי נפשיה. כדמפלגינן נמי ביושב תענית. דמאן דמצי. נקרא קדוש. ודלא מצי נקרא חוטא. ומש"ה אמר ר"י כגון אנו מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני. ור"נ אמר כגון אנו לוין ואוכלין. כל שכן מי שיש בידו לגמול חסד עם נפשו. שאין לו לענותה. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו. אם לא על דרך התשובה. ואם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. אך איש אשר יתן לו האלהים עושר וישליטנו לאכול ממנו וגו' מתת אלהים היא. אמנם עם כל זה. האיש העשיר בנכסים ובכח ובבריאות. ויוכל להיות שוקד על התורה והעבודה ולבו פתוח עם עזיבת התענוגים. הוא משובח ביותר. כי ירויח זמן רב. יקר המציאות וינצל ממכשולות רבות הנמצאות עם המאכל והמשתה והתענוגים. אשרי לו ודאי. טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב. כי ינוח לבו מטרדות יתירות. ויהיה פנוי מלרדוף אחד יתרונות הקנינים האובדים. כדי לבקש לו מותרי התפנוקים החמודים. ויסתפק במועט והכרחי. יזכה בזה למעלת העשירות האמיתית שהיא ההסתפקות. ויט שכמו לסבול עול תורה. כדרך שהיה ראב"ח עושה. שהיו לו אלף עירות ביבשה. אלף ספינות בים. ובכל יום נוטל משוי על כתפו. והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. ועוד שהמרגיל עצמו בתענוג הרבה סוף כשאכל את שלו וכלה כיסו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם את הבריות. או יוצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו אכול בצל ושב בצל כו'. דאכיל אליתא. טשי בעיליתא. ואמר החכם מפנק מנוער עבדו (הוא יצרו הרע שניתן באדם לעבד לו) ואחריתו יהיה מנון (אדון מלשון ינון שמו) ואמרו חכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית עצמו. ר"ל יכניע כחות היצר שלא ישלטו בו. כי בזה יחיה חיים טובים ויאריך ימים בנעימים. לפיכך בודאי צריך אדם להביא עצמו בעול המוסר והסכל עודנו באבו. וכמ"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. שלא יעשה הרגל התענוגים ומנוחת הבטלה. טבע חזק. אשר לא במהרה ינתק. ובודאי ענין התורה אינו סובל ריבוי תענוגים כמ"ש רב לר"כ לא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ותנא דבי אליהו מבקש אתה שיכנסו דברי תורה במעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך. כי אם מלאה זו. חרבה זו. וקצר המצע מהשתרר עליו שני רעים כאחד. ולכך עיקר דרכה של תורה כך הוא ודאי. שכן אבותינו הראשונים מקבלי התורה. לא היה להם מתחלה אלא לחם בלבד. אפי' מים לשתות לא השיגו אלא ע"י תפלה. וכשבקשו בשר. נענשו. (ואצ"ל שלא טעמו טעם יין. כמ"ש לא מקום זרע וגו') וכן הוא אומר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. כי בזה היו פנוים אל למוד התורה. כמו שאמרו לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. וכן יהיה לעתיד. כמש"ה ונתן ה' לך לחם צר ומים לחץ. בסבת השגת התכלית. שהוא למוד התורה באופן היותר שלם. כמ"ש אחריו והיו עיניך רואות את מוריך. וכן לא היו להם מצעות כרים וכסתות ומטות כבודות (שאפי' בגדיהן לא היו מחליפין. אלא היו גדלים עמהן) כי על הארץ היו ישנים בלי ספק. אך לא על הקרקע בלי הספק אלא איש כסותו בארץ. כדרך ששנינו בשומרי המקדש (וכמ"ש בס"ד גבי ההיא דהרואה) כללו של דבר אע"פ שלא נאסרו התענוגים לת"ח. אפי' הוא בריא וחזק. מכל מקום אינו משובח אם מרגיל עצמו בהם בנערותו. ואינו צריך להם. כי על כל פנים יתבטל הרבה מהתורה על ידיהם. אם לא שעושה בדרך הרפואה (ולשמור הבריאות אע"פ שאינו חולה) כשנחלש לבו מגרסתו. או מזקנה או רואה שטבעו צריך לכך. אזי מצוה היא בידו שיחוש על בריאותו. אולם בדורות האחרונים. שירדה חולשה לעולם. וביחוד ת"ח העוסקים בתושיה. ומאן קצירי ומריעי זכות היא להם להחזיק כחם בבשר ויין ומיני תבשילים ומרקחות. אם טבעם צריך לכך. ועל זו אמרו כגון אנו מהלוין ואוכלין. ואעפ"כ כל ת"ח יחוש לעצמו. שלא יעשה מההרגל טבע אכזרי. שלא יוכל לגרשו ולשרשו אח"כ. ובפרטות היכא דשכיח דוחקא דצבורא. לכן ימעט בהם כל האפשר. אם לא לפרקים ולעתים רחוקים. שעל זו אמר רב. אם יש לך הטיב לך (עם היותו ממשפח' בריאים) ייטיב לבו במעט תענוג. להשיב רוחו ולהחזיק כחו. ומפני שאינו דבר הווה ורגיל אצל ת"ח. יש לחוש לשינוי וסת תחלת חולי מעיים. הלכך הוצרך לתת עצה טובה לת"ח שישמור בריאותו בדרך זו. היינו שיקפה אכילתו במים. כדי שלא יבוא לידי ח"מ. ואמרי' כמה קתון לפת. שהוא במשורה שזכרה משנתנו. אמנם היא מדברת בעיקר דרכה של תורה. שהוא פת במלח. על כן די לו במים במשורה. ואז אין לו לדאוג מחולי בסבת אכילתו. ובכן כל דברי חכמים קיימים. ואין לך דבר שאין לו מקום. והכל לפי האדם והענין ואיש חכם יכלכל דבריו במשפט לשאת חלקו. לחם חוקו. וכבר כתבנו מזה בכסא שן. וכעליית האכילה. רק שלא לעשות דברי חז"ל כחוכא וטלולא. ולהסיר מהם עקשות פה ולזות הסתירה מדברי עצמם. לכן עתה הרחבנו בו הבאור הצריך למשנתנו ואין מדרש בלי חדוש:

במשורה היא מדה קטנה מאד. אחד משלשה ושלשים בלוג. והיא לשתיה פעם אחת. כענין שנא' ביחזקאל וששית ההין מעת לעת כך נראה לי:

וחיי צער תחיה. אטו עד האידנא לאו חיי צער קחשיב. אלא ה"ק ובחיי צער. עם שאינן חשובין חיים. תחיה בהם. כמו שאמרו הרוצה שיחיה ימית. כי מיתת כחות היצר. היא חיי הנפש. ובכן גם הגוף מרוויח אורך ימים בלי ספק. כידוע שמילוי התאוות ממיתות את האדם קודם זמנו. ומקצרין ימיו. ואע"פ שאמרו מי שיסורים מושלים בגופו. אין חייו חיים. א"כ אורך ימים וחיים כאלה למה. זהו במי שיסוריו יש להם ממשלה עליו. לענותו בעל כרחו. לא יוכל שלחם. אבל מי שמקבלם עליו בבחירתו והוא שליט עליה'. שאינו סובלם אלא כפי חפצו ורצונו. לא יזיקוהו אבל יוסיפו אומץ ויחזקוהו:

ובתורה תהא עמל. אע"פ שפתח כך דרכה של תורה. וכבר ידענו שכל אלו המדות. צרכה של תורה ומכשיריה הם. רצה להשמר מטענות היצר. כי אם אמנם אמת הדבר שמיעוט התענוגים ועזיבת מילוי התאוות. מוסיפים כח ושומרים הבריאות. נגד זה יש לחוש ממעוט כח והפסד בריאות. בסבת למוד התורה. כי כלל גדול אמרו בשמירת הבריאות. שצריך להתעמל ולהתיגע עד שיזיע. כמ"ש בס"ד בכסא שן. ובנוה חכם. ולומדי תורה שוקטים נחים. ואין להם עמל מלאכה. ביחוד אם יסתפק במועט דמועט ככל השנוי למעלה. לא יבקש לעסוק במלאכה ובאומנות לגמרי. מאחר שדבר קל מספיק לו. אך אז קרוב הדבר שיצא שכרו בהפסדו כי יכלה כחו ויאבד בריאותו ע"י העדר העמל הנוסף על הסגוף והעינוי בחיי צער בלא"ה א"כ כמעט קט ישחת חייו ויקצר ימיו נמצא קרח מכאן ומכאן. ואיה איפה הריוח בהנהגה כזו. שאין בה אלא כילוי ובילוי העוה"ז. ואיך ובמה יושג טובת עוה"ב. ויהי כמשיב לזה. ובתורה תהא עמל. כלומר אין לך לחוש. כי הנה בראתי רטיה וקמיעא וצרי שתשאר חזק ובריא. אולם ובתורה תהא עמל. ולא יהא למודך בשחוק ושעשוע וטיול וזהירות אלא תתייגע ותעמול בה בשהיא צריכה עמל ויגיעה. להשיג מחמדיה הטובים. שאינם נראים מיד. ולא נמצאים בקלות. אבל צריכין טורח רב. חקירה ודרישה היטב כחפירת אוצרות וחפישת מטמונים. כמ"ש אם תבקשנה ככסף וגו'. א"כ הרי לך עמל די והותר. המגיע לשמירת בריאותך. והעמדת כחך רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ומדוע תעמול לרוח. ולמה זה תיגע לריק ברדיפת הקנינים הנפסדים. אשר לא ישארו לך. וכחך כלה ודאי ע"י היגיעה הרעה ההיא. וחייך אובדים מהרה. משא"כ בעמל התורה. אינך צריך לדאוג מכל זה. כי אדרבה בה ירבו ימיך. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עץ חיים היא למחזיקים בה. אין עמה רק טוב. ומה שאמרו שנקראת תושיה. לפי שמתשת כח. ר"ל כח היצר ודאי נחלש על ידה. אך כאשר יענו את היצה"ר. כן ירבה וכן יפרוץ כח היצ"ט. ואם יפול כח הגוף. כח הנפש יקימהו ויעודדהו כי רוח איש יכלכל מחלהו. נפש עמל עמלה לו. וטוב לו עמה. ואלו האחד (המיוחד הכח הנפשי) שיפול. אין לו תקומה. ועמש"ל פ"א מ"י. ועז"ח (ד"ו דח"א) רי"א התורה נקראת תושיה בתחלה אח"כ גבורה כו' כיון שרגיל לעסוק בתורה י"ל שמחה וגבורה ע"ש. ואמנם יש לחלק ג"כ בין המרבה בישיבה. כי הוא נחלש ודאי. ובין ההולך ולומד דרך הלוכו (כדרך שעשו המשאיים לקיים בריאותם) שמעמיד הבריאות. וטוב לה עמך בהעמדת והתמדת הלמוד. ואולי כך סובר תנא דידן. ורמז לזה באמרו. ובתורה תהא עמל. ר"ל עם עסק התורה תעמול בהתהלכך תנחה אותך. או שמא יכוון למ"ש על האר"י ז"ל. שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל בתנועת איבריך בחמום. ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו. אע"פ שי"ל סמך בר"מ. שמדמה הת"ח לאילים המנגחים. הוא ע"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים:

ואם אתה עושה כן. אם תעשה הול"ל. אלא ה"פ אם אתה מדעתך ומרצונך הבחיריי עושה כן. אז יש לך שכר טוב בעמלך. משא"כ אם הוא מצד נטיית טבעך ומזג גופך. המכריח אותך לנהוג במדת הכילות. ולכן אתה מסגף עצמך. ומונע מנפשך כל טוב. זו רעה חולה:

אשריך בעוה"ז. שאתה מוצלח בלי ספק ככל הנ"ל. והעוסק בתורה. נכסיו מצליחים. והרי זה בן חורין:

וטוב לך. ע"י השגת הקנין התכליתי. העומד הנצחי האמיתי: