לחם שמים על פרקי אבות ו:ג

הלומד לא הי"ל להתחיל במלמד. שא"כ היה צריך להאריך וק"ל ובחנם נדחק בו מד"ש: דבר אחד של טעם תורה. כגון רבא דאסבריה רב סחורה זוהמא לסטרון וכשמואל דאסבריה ההוא מרבנן אחד יורד לאמת השחי כו' כן נ"ל אלא דקשיא לי עלה. אי הכי מאי צריך דקאמר חייב הו"ל למימר דהא שמואל קרע מאניה עליה. דהכי קיימ"ל כר"י דנימוקי עמו. וס"ל אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. הוא רבו. וכל שכן דקשיא רישא. פרק אחד או הלכה אחת כה"ג ודאי רבו הוי. וחייב לעמוד מפניו ולקרוע עליו. ולכן מ"ש מד"ש במה שהתחיל בפרק א'. ולא מסכתא לפי שהוצרך לתת גבול להתחלת ענין צריך ולא חייב ולאו מילתא היא. למה ליה כוליה האי לענין חייב. דהא כגוונא דתנן. פשיטא דחייב נמי (אע"ג דברבו המובהק החיוב יותר גדול ועצום ממנו) ואם כן לא היה לו לתנא להתחיל אלא מאות אחת. ונראה דלק"מ. הכא במאי עסקינן. בחברים הלמדים זה מזה. כדתנן הלמד מחברו. ולא דמי לעובדי דאייתינן לעיל. דהתם מיירי ברב ממש אע"פ שאין רוב חכמתו ממנו שלא למד ממנו אלא דבר א' בלבד. כרבא מר"ס וכן שמואל מההוא מרבנן. מ"מ ר"ס וההוא מרבנן. לא למדו כלום מרבא ושמואל. הלכך הוה להו דין רב. לא חבר. וכה"ג חיובא נמי הוי כדלעיל. מיהו בחברים הלומדים יחד. אם זה למד מחברו עכשיו. חברו לומד ממנו ג"כ בפעם אחר. ולפיכך אמרו. ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. וקורעין זה על זה. וזהו חומרא בלבד. לא חיוב גמור (על כן בטלוה האידנא) אלא דבר הראוי. ומהא מיירי נמי תנא דידן. מש"ה קתני לשון צריך ולא שנא פרק. או הלכה. או דבור אחד. ואות אחת. הכל שוה. כיון דבחברים עסקינן. זה ברור בס"ד. אבל הלמד מסכתא שלמה או אפילו רק שני פרקים. פשיטא דרב מובהק נמי הוי. ומהא לא קמיירי:

אות אחת כגון מעמצין. או מאמצין. עוממות. או אוממות. מעברין. או מאברין. עכוזי. או אכוזו:

שני דברים לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א"ל למה אתה לומד יחידי. והלא כבר נאמר חרב אל הבדי' (ואע"ג דהאי קרא בקוסמי' משתעי אסמכתא בעלמא הוא והדבר מקובל בידם) שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה. א"ל הלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך ליכנס שם במורא. כדי שתהא אימת שמים עליו. מדרש הביאוהו המפרשים. והיינו דקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד וגו'. ואותו מזמור כנגד דואג ואחיתופל אמרו דוד. שכן סיים בו. ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' לא יחצו ימיהם. דדרשינן ליה עלייהו. כדאיתא בחלק. והכי נמי הך קרא דלעיל מיניה דואתה אנוש כערכי. דקאמר כי לא אויב יחרפני וגו'. מאחיתופל משתעי. שהיה מראה עצמו כאוהב לדוד. שלא ידע להשמר ממנו. וא"ת הא אשכחן דגמר מיניה תו הא דשרי למכתב שם אחספה ומשדי בתהומא. כדאיתא שילהי סוכה. והיכי קאמר שני דברים בלבד. וי"ל ההיא שעתא דקאמר הך קרא ואתה אנוש כערכי וגו'. אכתי לא אגמריה טפי. והא דכתיב הכא בבית אלהים נהלך. על כרחין דחיק ומוקי נפשיה אבית מדרשו. דהא אחיתופל לא ראה בנין ביהמ"ק. שגם דוד לא בנאו. אלא יסודו בלבד כרה. וגם זה היה מעשה זמן רב אחר מיתתו של אחיתופל כמ"ש רש"י פ' אלו הן הגולין. שנא' ואתה אנוש כערכי. א"ת היכי משמע שקראו רבו. הא אנוש כערכי שוה לו משמע דעדיף מיניה. מי שמעית לה. וי"ל ודאי חבירים היו. כדקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ומהכא נמי אמרינן בחלק שקראו דוד לאחיתופל חבירו. והיינו נמי אנוש כערכי בלי ספק. שערך אחד להם. אלא שלפי רוב הענוה שהיתה בדוד עשאו רב עליו. ונהג בו כבוד כרבו. וכי הא דתנן במכלתין פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך. זהו שאמר. ואתה עם היותך אנוש כערכי עשיתיך אלופי ומיודעי. וממילא שמעינן דנהג בו מנהג רב. כפי הראוי לחבר הטוב. ומדקאמר ואתה אנוש כערכי דהיינו חבר דייק לה ודאי דלשבח הוא. וכדמסיים אלופי. וזה מחמת שאתה אנוש כערכי ר"ל חבירי. וראוי אתה אצלי לכבודו של רב כדאמרן אלא שאח"כ הורידו מגדולתו ולא נהג בו אלא כחבר בלבד. כמו שהיה באמת. וכמ"ש רז"ל ושוב קראו תלמידו. ג"כ מטעם זה. שהרי מתוך שחבירו היה. ראוי גם הוא לנהוג בדוד מנהג רב. מהטעם הזה בעצמו. לפיכך קראו כך. אחר שהרע מעשיו:

אלופו. מלמדי. כענין ואאלפך חכמה. תאלף אורחותיו:

ומיודעי. מלמדני דעת. כמו אנשים חכמים וידועים. יודעי דעת. ומודע לבינה:

והלא דברים ק"ו. וא"ת נימא דיו כנדון. שלמד שני דברים. לא בלומד אות אחת בלבד. דהא אפי' לשכינה אמרינן דיו. וי"ל ק"ו בהדרגה קילוף. מה אם דוד כו' שלא למד אלא שני דברים. קראו רבו אלופו ומיודעו. עשה לו את כל הכבוד הזה בכל אותם התוארים. הלמד אות אחת עאכ"ו דבעי למעבד ליה הדור כל דהו. וכ"מ במד"ש. אבל לא נתחוור לי. מנין לנו שנעשה ק"ו כזה. דילמא אפי' כל דהו לא איבעי למעבד. ולא נילף ק"ו מנושאים בלתי שוים. איברא במד"ש קטעי בהכי. דסבר למימר דיו. שאין כאן מדת דיו. דכי דיינינן ק"ו לכל אדם הלומד אות אחת. שיהא חייב בכבוד חבירו. כמו דוד לאחיתופל. מה מקום לומר כאן דיו. היכא אמרינן דיו. כי מייתינן בלמד טפי ממלמד כגון ק"ו לשכינה י"ד יום. אתא דיו ואוקמיה אשבעה. כדין המלמד ותו לא. דכוותה הכא. אי הוה בעינן לאתויי מדוד מ"י שעשה כבוד פשוט לאחיתופל. ק"ו לשאר אדם בכבוד גדול. ר"ל שחייב לקרות לחבירו שלימדו. נשיא או מלך ד"מ. הוה אמרינן דיו לומר שאינו חייב לקרותו אלא רב. כדעבד דוד. תו לא. משא"כ עכשיו שאין אנו למדים ק"ו כי אם להשוות המדה. אין לך לומר בכאן דיו. אלא פירכא היא. ואכתי אתי במה מצינו. אע"ג דמפריך. ותו גילוי מילתא בעלמא הוא. ודיינינן ק"ו לפי הערך (וכן דעת המפרשים. והיא סברא ברורה. אע"פ שהיתה בעיני במד"ש לזרא. דלא גמיר מערכין. ופריך דיו. ולא עמד על עומק הענין. וכאשר נעריך אותו באמת בעז"ה. כן יקום). מה אם דוד שהיה מלך ישראל (בודאי לא לחנם האריך התנא לשון ושפת יתר) שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. קראו רבו כו'. הלמד אפי' אות אחת. עאכ"ו שיקראנו רבו. מאי פירכת. מה לדוד שכן למד שני דברים. אות אחת מנין. אדון אני מדוד לשאר אדם. מה אם דוד. אע"פ שהיה מלך ישראל. נהג קלות בנשיאותו וקראו לאחיתופל רבו. הלמד מחבירו כו' עאכ"ו שיקראנו רבו. אע"פ שלא למד כל כך כדוד מאחיתופל. נגד זה יש מעלה גדולה למלך שצריך שתהא אימתו עליך. והרי זה ודאי ק"ו עצום וחזק לפי ערך. והיינו גילוי מילתא דלא אמרינן ביה דיו. דכוותה איכא טובא ותו משום דמיפרך ק"ו. וכדאשכחן פ"ק דפסחים (דף י"ח) דבעי תלמודא למילף רביעי בקודש. מק"ו דשלישי בתרומה. אע"פ שמוסיף מעלה אחת. ופירש"י משום דהיכא דמפריך ק"ו. לכ"ע לא אמרינן דיו (א"נ משום גילוי מילתא כמ"ש שאר מחברים) וה"נ הא מיפרך ק"ו. ותו אשכחן טובא. דאע"ג דלא מיפרך ק"ו לא אמרינן דיו. כל שכן הכא. דאין כאן עונש מדין ק"ו זה. דלא משגיחין בדיו. ומייתינן לק"ו בדרך הערך. ואין בכך כלום:

ואין כבוד אלא חכמים. ה"ג במד"ש. וי"ג אלא תורה. וזה נראה עיקר. מ"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו. וה"פ אין כבוד אלא לחכמי התורה בלבד. להוציא חכמים בחכמות העולם העובר. כי אפי' אם תמצא לומר שראוים לברך עליהם ברכת שנתן מחכמתו (עמו"ק סרכ"ה) מ"מ כבוד תורה. מילתא אחריתי היא (אע"ג דמיבעי למעבד לזקני וחכמי אחרים. נמי הידור קצת) וגמר ג"ש ינחלו דגבי חכמים. מינחלו דגבי תמימים. ליתן את האמור כאן בזה. דגבי תמימים כתיב טוב. ואין טוב אלא תורה כו'. מכלל דנחלה האמורה בחכמים. טובה חכמה עם נחלת שפרה היא התורה: