לחם שמים על פרקי אבות ו:ב

אריב"ל כו'. המאמר הלז צוח דרשני. חרפת התמיהות הסר ממני. ועיר רק ההכרחי בלבד. בכל יום ויום. לא סגי בלא"ה. ותו לימא בכל יום ולשתוק. ויום למאי אתא. מהר חורב מה טעם אחז בשם זה דוקא. הלא נקרא גם בשמות אחרים סיני ופארן. לבריות. הי"ל לומר לאדם. נזוף. מה ענינו. ומה שמץ דבר נשמע בו. ואיך למד זה מהכתוב נזם זהב וגו'. ואומר והלוחות. מאי ואומר. ולכאורה אין לזה קשר עם הקודם. א"ת חרות. מנין לנו. ומה מכריחנו לשנות הקריאה ממה שנאמר. בעז"ה נדרשהו כמין חומר: כוונת ריב"ל היא על מי שיש בידו לשקוד על למוד התורה. ולומד לפרקים בלבד. ועוזבה בין הפרקים ופונה לדברים בטלים בשאט בנפש. וכן העוסק בחכמות חיצוניות. ומשליך ד"ת אחרי גיוו (עמ"ש לעיל ספ"ה. ד"ה דכולא בה. ובגמרא פרק ב' הלחם) אע"פ שחוזר ללמודה בעתים ידועים. כי זה נקרא דבר ה' בזה. כל מי שיש בידו לעסוק בתורה. ואינו עוסק. לפי שאין עסקו בה לשמה. על מנת לקיימה. שאם כן לא היה לבו פונה ממנה. כדי שלא ישכח דבר ממשנתו. א"כ רשע הוא. ורשע אסור בד"ת. שכן כתוב. ולרשע א"א מה לך לספר חוקי וגו'. ותשלך דברי אחריך (ומ"ש במדרש איכה. הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. המאור שבה היה מחזירן למוטב. זה שייך במי שפורק ממנו עול תורה. רק להשביע יצרו בעבירה. לזה יש תקוה לשוב למוטב ולדרך חיים ע"י אור תורה. משא"כ מי שמואס בתורה עצמה. ולכן עוסק בספרי מינות. לזנות אחרי אלהי נכר ולדרוש דעות האפיקורסים. לא על מנת לידע מה להשיבם. רק כי מצאו חן בעיניו. לזה תורתו נעשית לו סם מות ודאי (כי כל באיה לא ישובון. וכל דפריש ממינות מיית) ולא יועיל לו למודו בה. כי סופו להפך דא"ח למינות ולדרשם לגנות. כענין מנשה שהיה דורש דרשות של דופי) ועל דבר זה נאסרו או"ה בלמוד התורה. כמ"ש רז"ל גוי העוסק בתורה חייב מיתה. מחמת שלא רצו לקבל התורה. ובדבר ה' מאסו. נעשית מאורסה לישראל. ומאחר שלמודם של או"ה בה. אינו על מנת לקיים. נאסרו בה ונענשים עליה כבא על אשת איש (שאין אהבתו אליה. אלא מחמת האיסור. שאל"כ מה לו לדרך אסור (אם לא) לשתות מים גנובים ימתקו כך היא אהבת העוסקים בתורה דרך ארעי. ובחכמות חצוניות בקביעות. אינן אלא מתאוים לדברים האסורים. שהרי נאסרו בשניהם. מחמת התאוה הרעה) ואפי' בז"מ דידהו שקבלו. משחזרו בהן ולא קיימום. התירן להם. לומר שאינן מקבלים עליהן שכר. כמצוה ועושה. כדאי' בשדו"ה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ונקרא סיני חורב. שמשם ירדה חורבה לאו"ה. כמ"ש בפר"ע. זהו שבא ריב"ל להשמיענו. שאפי' לומד אדם תורה (דלאו ברשיעי גמורים עסקינן. שאין להם עסק עם התורה כלל. אלא בלומד ופירש. וחוזר חלילה. שסופו מר חלילה) אם אינו שוקד עליה להביאה לידי מעשה. אין לה' חפץ בו. והוא שדייק ואמר:

בכל יום ויום. שכך כתוב. אם תעזבני יום. יומים אעזבך. היינו דאכפל ותני יום ויום. לפי שכנגד היום שמבטל ממנה. היא עוזבתו יום ויום. מפני שאינו כדאי לעסוק בה. וראיה מהר חורב. כי על כן נתרחקו האומות ונאסרו בתלמודה. והיינו דנקט נמי לבריות. דכייל נמי גוי העוסק בתורה (וכמש"ל פ"א מי"ב בס"ד) ואי הוה אמר אדם היה משמע דוקא ישראל שנקראו אדם. ובאמת גם האומות נענשים על שלא עסקו לפחות בז"מ ע"מ לקיימן והיו חשובין ככ"ג. ועכשיו אפי' לומדים אותן נענשין עליהן מפני שאינו לימוד לשמה. לפיכך כל הבריות נכללים בכרוז הלז הקורא תרעומת התורה ועלבונה. וזהו ג"כ שאמר כל שאינו עוסק בתורה תדיר בדיוק. וגם לגרסת ספרים שלנו דל"ג תדיר מדויק על דרך זה. כי לכן תפס לו לשון עוסק. לא לומד בלבד (כמ"ש בס"ד פ"ג מ"א) נקרא נזוף שכן מצינו בישראל כל ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר. לא בא הדבור למשה. שלא ילמדם. לפי שנאסרו בד"ת כמנודים לשמים. שנא' נזם זהב באף נוטריקון נזוף. אי נמי מ"ם דנזם מתחלפת בפ"א. שהם אותיות השפה הרי נזף. ואפשר להמליץ ג"כ בדרך זה הדבר מגונה דסמוך ליה לדבר אחד נתכוון מלשון חזרה. לומר שהוא חוזר אליה לעתים (ועל כן פושט טלפיו להראות סימן טהרה):

אשה יפה היא התורה. וכן אמרו עה"פ נואף אשה חסר לב. זה ת"ח שלומד תורה לפרקים היינו הך. מטעם שאמרנו כדרך שנאסר הגוי בתורה מפני שאין תלמודה מביאו לידי מעשה. כך הת"ח שפורש ממנה לפרקים ולומד לפרקים אין תלמודו לשם שמים. ואינו מתקיים לפיכך נחשב לו ג"כ עון חמור כאשת איש. כענין שאסורה לגוי. משום דמאורסה היא לזולתו. מזה הטעם בעינו ממש נאסרה על זה וככל האמור. זהו נזם זהב וגו'. שעושה לו מן התורה תכשיט. להתגדר בו בפני בני אדם. כן הדבר הזה שלוקח לו אשה יפה לזנות עמה. זו כלת משה החמודה. שנואף אותה. מפני שאינו עושה אלא להתייהר בה. שהרי חוזר ופורש ממנה ומונה עונתה. ונחשבת אצלו סרת (לשון סרחון ובאוש. תרגום ויבש וסרי) טעם על כן ממאס בה ומתרחק ממנה פעם אחר פעם. אע"פ שחוזר אליה לפעמים. הרי היא אצלו כנואף אשה. שאינו מרגיש על סרחונה. כי אינו עושה רק למלאות תאותו הרעה לטעום טעם האסור. אח"כ מניחה והולך לו. לכן הלמוד עצמו עבירה חמורה היא בידו. כי טוב לו יותר שלא יבוא אליה כבוא אל אשה זונה ולבו לאחרת פונה. שהרי היא מכלל ראשי תיבות חמורות דמגלה ערוה. וזהו ודאי עלבונה. ומפריד אלוף נעוריו הוא זה השונה (ונקרא חסר לב. מפני שקץ בתוכחתה של תורה. וכתוב ושומע תוכחת קונה לב. ועוד שאין לו לב לעמוד בקשרי מלחמת הויכוח שאינו יודע מה להשיב לאפיקורוס. בשער לא יפתח פיהו והיה כי תקראנה מלחמת מינין ואפיקורסים ונוסף גם הוא על שונאינו וזה מחמת שלא היה שקוד ללמוד תורה. משא"כ השוקד עליה. לבו כלב האריה המס ימס כי יקרא עליו מלא רועים בגנות המינות מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה. הוא שאמר דוד מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי בתמידות. לא הסחתי דעתי ממנה לפיכך נתחכמתי בה. לעמוד נגד אויבי באומץ הלב. לא כלומדה לפרקים. שהוא נואף חסר לב. ואמר לכל סכל הוא) ושמא תאמר כבר נתבטלו האירוסין דתורה לישראל ע"י שבירת הלוחות. שהן היו עדי קדושיה. ולכן שברם משה כדי שלא ידונו כא"א אלא כפנויה. כנודע ממאמרם ז"ל. א"כ הרי היא מופקרת ומותרת לכל אדם. לזה בא כמודיע שאינו כן. כי לא נתבטלו הקדושין בכך. אלא לאותה שעה בלבד. ושוב חזרו ותלו בלוחות שניות. תדע שלכך נאמר חרות על הלוחות. ולא נאמר בלוחות (כענין שכתוב בספר ויוחקו בצור יחצבון כך היה ראוי שיאמר חרות הוא בלוחות וגם שהוא קצור לשון) אלא לרמוז שלא היה הכתב נחקק בגופן של לוחות. לשנאמר בהשתברה. כבר נמחק הכתב נקרעה הכתובה ופקעו קידושין לגמרי. אלא האבנים בלבד נשתברו ולא נגעה יד השבירה במכתב מאומה. שנשאר שלם בלי הפסד. לפי שהיה כמונח על גביהם לא נחצבו האותיות בגוף האבנים שלא היו רק בסיס לדבר האסור. זהו על הלוחות. לא בתוכן וכמו שאמרו חז"ל. שראה משה האותיות פורחות מן הלוחות. ע"כ שברן. הלכך כתב קידושין במקומו עומד. לחזור ולחול על לוחות שניות. ומן אז חזרו הקידושין ונתקיימה הכתובה. לא נכתב עוד שובר על גבה. לפי זה בהכרח לשנות המקרא. ויש אם למסורת. כי איך אפשר לקרות חרות כמשמעו. והרי המכתב לא נחרת באבני הלוחות עצמן ולא נחקק בגופן. אלא פורח באויר על פניהם. הא על כרחך לומר אל תקרא חרות אלא קרי ביה חירות ללמדך שכל מי שעוסק בתורה. שכל עסקו בתורה. דהיינו לשמה. כמו שפירשנו כמה פעמים. הרי זה מתעלה. ולעולם דין ארוסה לישראל יש לה. ואינה נשאת אלא להגון לה שעוסק בה ומקיים עונתה. שוגה תמיד באהבתה. ולא מכניס צרתה לביתה למען הרעימה לתבוע ממנו פגמה בשתה וכלימתה. שאין אשה מתקנאה אלא בירך מסרחת של חברתה. והנה זה יפה אף נעים מה נמלצו לחך. מדבש ונופת לוחך: גם י"ל חרות גי' תרי"ג מצות. שנכתבו כולן על הלוחות. ואחד יתר בגי'. לרמוז על תורה שבע"פ. שגם היא היתה כתובה עליהם. כמ"ש רז"ל:

חירות שהת"ח פטורים ממסים. ויחלו ממשא מלך שרים. מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום: