לחם שמים על פרקי אבות ו:א

הצעה לפרק קנין תורה

נאם יעב"ץ לא אעמיד על הפרק הלז הנטפל למסכת אבות. דברי המפרשים ככתבם וכלשונם. המובאים בס' מד"ש באורך יותר מהצורך. וכבר היתה למשל כל מאריך טירחא. וביותר המייגע בדברים פשוטים ושפת יתר. וביחוד בעל ס' הנ"ל מרחיב פה ולשון כמה פעמים בפטומי מילי בעלמא כחומץ על נתר. נלאיתי נשוא עול דבריו שמהפך בהם כעתר. כמ"ש בפתיחת ספרי זה לא מראש דברתי בסתר. גם לא נשאתי פנים לפירוש המיוחס לזקן מאור המפרשים רש"י ז"ל כאלו הוא החולם ופותר אבל כבר העמדתיך על האמת שרחוק הוא מאדם גדול כמוהו. והמפרש בים מסכת הלז להשיב אל יבשת ארשת פרישת רש"י חתר. והדברים מעידים על עצמן ועל אומן שעשאן להתפאר. ולתלותן באילן גדול להיות לו שם ושאר. לפיכך לא אביא דבריהם אם לא במקום שחדשו דבר רשום. ורע"ב ותי"ט לא עשו פה מאומה. באשר הפרק הלז אינו מגוף המשניות. אלא ברייתא שהוסיפוה אמוראים וצרפוה לזאת המסכתא אחר חתימת המשנה. מ"מ אינה אלא דברי חכמי המשנה. ונקרא פרק הלז קנין תורה אצל המפרשים. כי בודאי זה שמו הנאה לו. שעל ידו התורה נקנית קנין גמור. בקנין סודר סוד ה' ליראיו. אם נעשה ככל הכתוב בו זכור ושמור. להזהר בקל וחמור. וז"ל החסיד התורה לא תשכון כי אם בריקן ממדות הרעות. ומלא ממדות החשובות. ולזה כוון השי"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים. וכן כבוס הבגדים שיזהרו מן הטומאה. ולכלוכים המונעים הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים מלאים מדברים החשובים. מקדשים את הנפש לבוראה. ומעוררים אותה לעבודתו. ולזה נהגו לקראם באלה השבתות קודם למתן תורה. כדי שיתעוררו לאנשי קודש. רחמי האלהים אשר קרא לאבותינו בזמן הזה (עיין בבית תפלה דמוסף השבת) וזה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה. ואע"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה. זה אין בו דבר אחר לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים. ומתוך דבריו המסולאים בפז. נתעורר לקנות התורה מצורף אל הזמן. ואין ספק שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר עבודת ה'. מזמן אחר. כי הרושם אשר קבלו אבותינו אז יתנוצץ בנו עתה ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה. מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ותבוא כמים בקרבו. ויהיה עוסק בתורה לשמה. כאמרם על בת כ"ש אשת ר"ע. חזיתיה דהוה צניע. אמרה אתקדש לך על מנת שתלך לבי רב. וראה סופו של ר"ע. ולזה אנו קורין פרק זה קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה. ע"כ. ובודאי לא דבר רק הוא. יפה דבר ולפי זמנו דבר. ודבר מנוסה הוא מאד. במקרה שאירע בזמן מה. כשיבוא אותו יום בשנה האחרת. מתעורר אותו המקרה ופגע כמו שהורה הנסיון בבעלי הקדחת. ובחליי הראש והנכפים וכן בשאר הדברים. וכן אמרו חז"ל מגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חייב. ואמרו בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב. לשתמיט מניה דריע מזליה. ובאדר לימצי ליה דשפיר מזליה:

ברוך שבחר בהם ובמשנתם. הודאה וברכה היא להשי"ת. שבחר בחכמים ובשנון לשונם המחוכם ומסוגל להחכים. כי תפסו דרך קצרה ושפה ברורה. ולשון זאת ההקדמה שוה למטבע ברכת אשר בחר בתורה ובמשה. אשר בחר בנביאים ובדבריהם. וכיוצא. ובחנם הפך במד"ש הלשון וכפה קערה על פיה. לבארו לשון ברכה לאדם. מברך רעהו בקול וגו'. ונשתבש מאד. אשרי שיבחר הול"ל לפי דרכו. וגם אין נוח לזה מזה. בדרבנן אין ברירה כה"ג. ע"ז אני קורא יש דברים מרבים הבל. והבל שיש בו חטא הוא. שרי ליה מריה:

רמ"א כל העוסק בתורה לשמה. כל לאתויי גוי העוסק בתורה ואזדא ר"מ לטעמיה. שהיה ר"מ אומר אפי' גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ"ג. שנא' אשר יעשה אותם האדם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו'. והיינו בשבע מצות דידהו. שהיא תורה לשמה (על מנת לקיימה) כדתנן הכא. כי אין התלמוד גדול. אלא מפני שמביא לידי מעשה. וכדדייק קרא אשר יעשה אותם וגו':

זוכה לדברים הרבה. נ"ל שרמז למעלות שכבר נזכרו בפרקים הקודמים. שמכללם נודע כמה מעלות. לאדם בעל מדות מעולות. שהרי הוא חכם. גבור. ועשיר. וכדומה לזה הרבה מעלות טובות שנתבארו בפרקים העוברים. שטוב לו לאדם בהם בעוה"ז ובעוה"ב. וכמ"ש בספ"ה אוכלין בעוה"ז כו' (אע"ג דבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא. כמ"ש שם בס"ד דבר ברור) ולכן לא הוצרך לזכור כאן מה הם הדברים הרבים שזוכה בהם. שסתמן כפירשן. שכבר נשנו למעלה בגוף המסכתא ונודעו. ועכשיו בא להוסיף עליהם. כמו שביאר בנמשך שאמר ולא עוד. ר"ל שזה שבחו של העוסק בתורה לשמה. שזוכה בכל הנאמר בשכבר. ויתר עליהם:

שכל העולם כולו כדי הוא לו. להיות נברא בשבילו. ושקול הוא כנגד כל העולם. ולא נברא העולם אלא לצוות לזה. שנא' כי זה כל האדם. כדאיתא פ"ק דברכות. ועמ"ש בס"ד במכלתין פ"א מ"ח. ובהרואה לא איברי עלמא אלא לרחב"ד:

נקרא ריע. שנא' ולי מה יקרו רעיך. וכתוב למען אחי ורעי. וארז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מלבד שעל צדיק העולם עומד. שנא' וצדיק יסוד עולם. ומאחר שהעולם מתקיים על ידו. הרי הוא כחבר וריע למי שבראו:

אהוב. כתוב מאשר יקרת בעיני ואני אהבתיך. ואומר שלום רב לאוהבי תורתך. ואמר להנחיל אוהבי יש. ואומר אני אוהבי אהב וכהנה רבות:

אוהב את המקום. תחלה היה צריך לומר אוהב אח"כ אהוב. כך הוא סדר הראוי להקדים הסבה אל המסובב. אבל באמת אוהב לגופיה לא אצטריך. כי אם הוא אהוב. בהכרח צריך להיות אוהב. כמים הפנים לפנים. אלא הוא כנתינת טעם לנמשך. ר"ל מתוך שאוהב את המקום הוא אוהב גם לבריותיו של מקום. כלומר שאהבתו זכה לבריות כמו למקום. כי סבה אחת לשתיהן. שהיא אהבת האמת. שעל כן עוסק בתורה לשמה. לא על מנת לקבל פרס וכל שכן שאין אהבתו לבריות ע"ד החנופה. בשביל הנאה ותועלת שחושב לקבל מהם. אלא אוהב אותם לטובתם. ומוכיחם כשרואה בהם דבר מגונה. כדי להסיר מהם כל נזק והפסד גופני או רוחני. שהיא האהבה האמתית. לא המחפה עליהם. ומייפה כל מעשיהם. כי אדם כזה אוהב עצמו ושונא הבריות. וכבר דברנו מזה בסוף עלית האהבה ובכמה מקומות מהמגדל ובית מדות בהרחבה:

משמח את המקום. כי ישמח ה' במעשיו. שיוכל להיטיב אליהם (שלא יהא פ"פ לקטרג למנוע הטוב מהם) ועל ידי כך. משמח את הבריות. שנהנים על ידו שפע רצון וברכה. ושמחים בכל הטוב:

ענוה ויראה. כך הוא הסדר. כמו ששנינו שילהי סוטה. ענוה מביאה לידי י"ח. וא"ת הרי אמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה. שנא' ראשית חכמה יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסוליתה. שנא' עקב ענוה יראת ה'. אי הכי איפכא הו"ל למימר ומלבשתו יראה וענוה. וכן הקשה במד"ש (וא"כ יקשה גם על משנה דסוטה הנ"ל) ונדחק מאד. אמנם לדעתי דבר פשוט וברור הוא דלק"מ. ובעל מד"ש לא עמד על אמתת הפירוש. במה שאמרו מ"ש חכמה עטרה כו' כי בודאי צריך להקדים יראת חטא לחכמה. שאם לא כן אין החכמה מתקיימת. כמו ששנינו בפ"ג מ"ט כל שי"ח קודמת לחכמתו כו'. ועמ"ש בס"ד שם שאפי' חכמת אנשי העולם. אין לה קיום אם לא יקדים האדם יראת חטא וזהירות מתאוה ושרירות (ולכן חברו גם חכמי או"ה ספרי מוסר כמו סי המדות היוני) משא"כ בענוה שאינה צריכה מתחלתה לי"ח. כי בלי ספק יש לה קיום והעמדה גם בלי יראה מן השם (שגם חכמי אומות העולם בחרו בה. אפי' שהיו אפיקורסים בלתי יראים את ה'. רק מחמת ששמו אל לבם סוף כל אדם רמה ותולעה) ולכן היא קודמת בזמן בודאי. אבל היא דרך סלולה. המביאה לידי יראה בסופה. הוא שאמרו שעשתה ענוה עקב לסוליתה. כי כמו שהעקב סוף הגוף. כך היראה סוף ותכלית הענוה. שעל כל פנים כרוכה בעקבה ובסופה. אם לא באה מתחלתה. זהו דבר אמיתי וישר. באופן שאין כאן סתירה כל עיקר. ולכן הקדימו בכל מקום ענוה ליראה. שכך הוא סדר המדרגה ולא זו בלבד שיש לענוה אפשרות קדימה זמנית. אלא שהיא מוכרחת ג"כ. שאם אין ענוה. אין מציאות לי"ח כלל. כמבואר מעצמו. לפיכך בהכרח תקדם כדרך שקדמה י"ח לחכמה. מחמת שלא תתקיים מציאות החכמה בלתה. עם היות לה ציור בהתחלה זולתה. אבל היראה לא תצויר בזולת הענוה. ויש לה קדימה זמנית הכרחית. ובזה נתבאר שאין כאן ריח קושיא מצד זה. אכן עדיין צריך ליישב דתרווייהו לא צריכי ר"ל ענוה ויראה. דהא בעסק תורה לשמה עסקינן. שהיא החכמה השלמה. וכבר שנו שאם אין י"ח קודמת לחכמתו. אין חכמתו מתקיימת. א"כ פשיטא צריך לומר שכבר קדמה לו מדת היראה. וכיון שכן. גם עניו הוא מקודם. שהרי כך הוא סדר המדרגות. כמו שהוכחתי בבירור. ולא זכה בהן ע"י למוד תורה. יש להשיב הפרש בין קניית מעלת המדה סתם. ובין העושה לו ממנה מלבוש שמתכסה בו כל גופו (וכתנות אור לנשמתו) על דרך שאמר הכתוב וילבש צדקה כשרין. וילבש בגדי נקם תלבושת. שהם לחזק הענין בתכלית. כן הכוונה כאן. עם היות ודאי באיש אשר אלה לו היא מדבר. שכבר קנה חכמה ענוה ויראה היו לו למנה. מ"מ הוסיף לו עתה קנין עצום ומעלה יתרה על הראשונות שלא יזוז ממנה ולא יטה. בישרו סוף שתהיינה לו מעלות הללו כבגד יעטה. כמעיל וצניף ילבשם וילבישוהי. ערום בל יעזבוהו: ומכשרתו. מכינתו ומזמינתו. מלשון ויתרון הכשר חכמה. ובמשנה הכשר מבוי. הכשרתי את נזקונ להיות צדיק. תמים בדרכיו. וחסיד במעשיו עושה לפנים משורת הדין:

ישר. לא חסיד שוטה. אלא חסידותו הוא ביושר:

ונאמן. רוח. דובר אמת בלבבו. כדר"ס. עיין עלית ד"א (דקסט"א):

ומרחקתו מן החטא. משמרתו שלא יבוא שוגג לידו:

ומקרבתו לידי זכות. מצוה גוררת מצוה:

ונהנין ממנו עצה עמש"ל פ"א מ"ח:

ותושיה מלשון יש. כתב ר"ד קמחי בשרשיו. נקראת התורה והחכמה ומעשה הטוב. תושיה. לפי שהיא נמצאת לעולם. כי כל הישים יחסרו ויחזרו לאין והתורה והחכמה תעמד בישותה כל ימי עד:

ונותנת לו מלכות. מאן מלכי רבנן. שנא' בי מלכים ימלוכו:

וממשלה. סוף הכבוד לבוא. שעולה לגדולה. א"נ מושל ברוחו וכובש יצרו. שהיא הממשלה הגדולה. וחקור דין לעמוד על האמת בעומק חכמתו ושכלו. בענין שלמה המע"ה. בדין הילד. ורבי בנאה. וזולתם. עיין בית אל מעמד ליום רביעי. על מ"ש הוי ערום ביראה:

ומגלין לו רזי תורה כו'. מן השמים גם בלי רב. כענין אאע"ה. שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה. זהו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. כן לא יפסוק מלהשפיע על אחרים. כענין שכתוב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והיא היתה מדתו של א"א כידוע:

והוה על ידי כן צנוע כך מצינו בא"א כמ"ש עה"פ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:

וארך רוח. ג"כ מצינו בא"א. כנראה ממה שנהג עם בן אחיו שגדלו ורוממו. וא"ל אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' אם השמאל ואימינה וגי'. נתן הברירה בידו לבחור לו חלק בארץ שלו. ורצה לפנות ולזוז מפניו להניח לו מקומו. ולא לריב עמו:

ומגדלתו כו' על כל המעשים. הטובים והמדות החמודות. והמוסרים הישרים. הוא מתגדל ומתרומם. שמוסיף עליהם תמיד: