לחם שמים על פרקי אבות ה:ז

[בחכמה ובמנין. כתי"ט בשמד"ש או או קתני וה"פ לתי"ט פ"ק דעדיות ול"נ. ותמה ע"ע אי בחכמה ולא במנין ניחא. היינו ודאי משום דבישיבה הלך אחר החכמה. א"ה במנין ולא בחכמה מי ניחא. וקשיא סיפא לרישא. הא ע"כ לאו או או קתני אלא דוקא תרווייהו בעינן. וה"נ מונח בכמה דוכתי' ודאי. דאל"ה לא היה משה רשאי לדבר בפני אהרן ודכוותה טובא:]

גולם. עתי"ט בשם הר"מ. וסמך לדבר שכן גל"ם. גי' חכם. אלא שהוא מבחי' אחוריים (כמ"ש בס"ד בלקוטי אורות) וזהפ"ה לדעתי חכם באחור ישבחנה. ר"ל שע"י השבח שמשביח את החכמה באחור. נקרא חכם. ופשט נאה הוא:

ואינו נבהל. כמו נבהל להון ר"ל נמהר ונחפז בלי ישוב דעת אלא ממתין מלהשיב עד שתתיישב דעתו עליו. ואז תהיה התשובה כהלכה. זה"ש הכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כל המשיק שפתיו בטרם ישיב מענה. הוא משיב נכוחים. ונ"ל דמתני' בחכם שהוא תלמיד היושב לפני רבו עסקינן. וקמ"ל מי הוא החכם שבתלמידים ואיך יתנהג כדי שיתחכם. והראיה שכן נמנה גם במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ותדע שלכך הקדים ואינו נבהל להשיב. קודם שזכר השואל. ועוד ומשיב תו למה לי פשיטא שלכן צוו שלא יהא נבהל למען לא יכשל ויידע להשיב כהלכה. אלא כך הוא הענין משום דקיי"ל הרב רשאי לשאול שלא כענין כמ"ש הר"מ. ונ"ל שיצא לו מההיא דא"ר אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא. והשתא דאתית להכי. ה"פ ואינו נבהל להשיב. אע"פ ששואלין אותו שלא מענין. כדי לחדדו ולהטעותו. לא יהא נבהל בשביל כך. אח"ז אמר דין התלמיד ששואל. והוא אמרו שואל כענין. כי התלמיד ודאי אינו רשאי לשאול אלא כענין. כמו שנפסק בש"ע י"ד (סרמ"ו) וזה כפתור ופרח. ומ"ש הרע"ב אינו מתקבל. וקשיא לדידיה נמי מ"ט חשיב להו בחד. ולדידן ניחא טובא. איברא האי דקשיא לתי"ט אדרע"ב. כבר נתעוררו כענין זה תוס' פ"ק דפסחים (דו"ב) וז"ל. אע"פ שע"י שאלה הוזקק להם. מ"מ לא הול"ל להשיב. רק אל תעשו פסח. וממילא שמעינן נמי לשאלה הראויה בענין. שכן למדו מזה שואלין ודורשין בהל' פסח ל' יום לפני הפסח. גם לפמ"ש ראב"ד בענין הטמאי' יתיישב זה ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בדרוש פסח גדול:

ומשיב כהלכה עמש"ל פ"ו בס"ד במשנת מח"ד:

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. כ' תי"ט תמיהני זו מדת כל אדם כו'. ואני תמה בהפך. שכבר מצינו לאמוראים דברים כאלה. הנראים זרים בתחלת ההשקפה כאלו לא השגיחו כלל על ענין המשנה הזאת. יעויין מ"ש בס"ד בהיתר ספק זה במו"ק לטא"ח (עקנ"ו) ולמה שתמה תוי"ט שהשומעים יסמכו עליו. נמצא מכשיל את הרבים. יש לתרץ בשני דרכים. א' אם באמת אותו חכם סומך על הוראתו שהיא ברורה לו כשמש. ולפיכך הותר לו לשנות ג"כ מפני ד"ש. כדי להחזיק ולהעמיד הוראתו כפי המונח. א"כ מה לו לירא עוד מהכשיל הרבים. ואם לבו נוקפו. בלא"ה נמי לא יעשה. ולא יורה כדעת עצמו. אלא ודאי באומר ברי עסקינן. אי הכי. זכות היא לו ולרבים שיסמכו עליו. והב' שאם תמצי לומר שיש בית מיחוש למכשול. א"כ אדרבה בזה האופן יכול לסלק המכשול. כי הא דאמרינן דרשה משמיה דיחידאה וקלסוה. משום דידעי דלית הלכתא כוותיה. ה"נ לדידי דסבירא לי שהותר מכללו דבר זה. לימא כך שמעתי מפלוני. ותו ליכא למיחש למידי. מיהא כי משתרי כה"ג דוקא לרב. ששמועתו ברורה לו. משא"כ בתלמיד שרוצה לעלות למדרגת חכם. כדאוקימנא למתני'. ודאי לא שרי לגמרי. כך נ"ל נכון. אע"פ שאין צורך להטריח עצמנו כלל בשביל דיוקו של תוי"ט. ותמיהתו אינה כלום. וסותר למש"ה א"א בחפזי כל האדם כוזב. ואה"נ מפני חשש המכשול. הוזהר עליו החכם. ולא היה כדאי לכתבו. ודעדיפא הול"ל כמ"ש בסמוך:

ומודה על האמת. בכאן היה יותר מקום לתמוה תמיהת התוי"ט דלעיל. ופשיטא דזו צריכה להיות מדת כל אדם. כמ"ש בכל יום בשחר לעולם יה"א כו' ומודה על האמת. ובודאי נפיק מינה חורבא טובא אם אינו מודה על האמת. שיבוא לומר על אסור מותר. ולסתור כל התורה כולה. משא"כ לומר על דבר שלא שמע. שמעתי. יוכל להיות הדין עמו בעיקר הדבר. מ"מ הא נמי לאו משנה שאינה צריכה היא. כי גם בזו מצינו היתר לפעמים. בגדול דעביד לאשתמוטי עמו"ק שם. ושמא על זה אמרו. בקשת ליחנק. התלה באילן גדול. הלכך לא כדי נסבה: