לחם שמים על פרקי אבות ה:ו

עשרה דברים נבראו בע"ש בה"ש. עתי"ט שהביא דר"מ על מדרש חז"ל תנאי התנה הקב"ה. שהמובן מהם הוא שכוונו החכמים לסלק חדוש רצון. והוקשה לתי"ט ככל המון פלוסופי עמנו. כי בזה נסתלק גם טבע האפשר. מה שסותר פנת התורה. ומ"ש בשם המאירי אינו מאיר כלל. אמנם דברי המורה. נבוכים הם באר"ש חז"ל ובלשון מאמריהם. לא הבינם על אמתת כוונתם. וכבר בארנו דעתם ז"ל בהגהות תנ"ך ס"ס מלכים א'. והשבנו שם ע"ד רלב"ג. כי אמנם כל מגמת כוונת רז"ל היתה לקיים טבע האפשר. שכן הונח והושם בתחלת הבריאה במעשי בראשית. שלא יהיו נקשרים בטבע קיים בלתי משתנה בשום אופן. אבל הושם בהם הכנה בכח. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך. להפסיק דרכם ולהשבית מנהגם הפשוט. לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח"כ אל מנהגם הקדום. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו. לומר שאין שם שינוי רצון ולא חזרה. ולא הריסה בטבע הכולל (שלא יבוא הטבע בטענה נגד הנביא והחסיד המכריחו להיות נסוג אחור. באמור אני ודאי עושה רצון קוני. כדרך שאמר לו גינאי נהרא לרפב"י. וכדרך שטען י"ס כלום יש רב נותן מתנה לעבד וחוזר ולקחו מידו) ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה כבר קבל הטבע מתחלתו. ולא יחשב ביטול רצון הקודם. גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם על מינויו של הטבע אשר שמהו פקיד בארץ. הוא אמר ויהי צוה ויעמוד על משמרתו. ולא יחזור בו לבטלו ולשנותו. אבל על תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי. וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנות ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד. לומר שלא יתמיד השינוי כלל. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפי' ע"י נביא וחסיד. כי לא אדם הוא להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע"י אדם. אחר שגזרה חכמתו יתברך. הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי שהטביע בו. מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכה לכך. לכוונה אלהית בלבד. יסבול השתנות מה. אחר ישוב לקדמותו ולפקידותו. לא זולת. כי בסוד הסבה. ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ישמע קול נוגש. לא ימושו חקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו להפר בריתו (יום ולילה קור וחום וזולת מחוקי הטבע אשר נכרת להם ברית לא ישבותו) כטוב וכישר בעיניו. מאחר שנצטוה הטבע בכך להכנע לרצונו של צדיק מושל יראת אלהים. לכן התנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקדום. והעד על זה שזו היתה כוונת חז"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו חז"ל בענין. וישב הים לאיתנו. לתנאו הראשון. הרי בביאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו. ולא ישמע לקול מבטל שיהיה. שלא ברצון בוראו. עם היות לבחירה טבע קיים. והרשות נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לא לשנות סדרי בראשית לחפצו. אע"פ שנמסרו ג"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים למענהו ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. כי אלו רצו משה ויהושע להעמיד חמה לצרכם. לא יכולו. וק"ו לשאר נביאים. ואם תעיין היטב במה שבארנו כאן. תמצא אין זר אתנו במאמר הלז לרז"ל. עם היותו כמו זר נחשב לבמ"נ (בעל ברית הפלוסופיא) ואעפ"כ חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת בעל המאמר ולא בחן כחו ועמ"ש עוד בסמוך בס"ד. ותי"ט האריך לשון כדרכו ודברי רבו בד"ח לא ראיתי בזה ועמש"ל מט"ו פ"ג. ובעלית הטבע לבית מדות שלנו (ואלו הואי התם אמינא חדא עדיפא מדכולהו ע"נ. כי עם שקי"ס היא ודאי גדולה שבנסים כו' עדיין י"ל ביתר שאת. איך ס"ר הגברים לבד מטף נשים עבדים זקנים הרה ויולדת יחדיו יכלו לעבור בעמקי תהומות כמו מקום שטף הים באמצעיתו שהוא עמוק כשאול נתיב לא ידעו עיט כו' לא יוכל עבור בו איש אמיץ לבו בגבורים. גם אם יבש קרקעיתו. הלא רק ממראיתו יפול לבו. ולא יעלה ע"ד לקפוץ או לטפס ולירד ולעלות אף כי יבואו גדולים וקטנים וזקנים וחלשים חיל גדול מאד עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו ארחות עקלקלות במעמקי מצולות. דרך ישר לא יכשלו בה בעת אחת בלילה אחת. זה נפלא הציור מכל הנסים. ואין זה אלא שנשאם על כנפי נשרים ומלאכיו על כפיהם ישאום):

נבראו בע"ש. אין עשרה דברים הללו דומים למופתים שנעשו ע"י הנביאים לשעתן. כי לא שייך בהן בריאה. שאין בהן דבר של ממש. אלא שינוי סדרן בלבד. כגון הים שנקרע. והשמש שעמד. וכל הדומה להם. לא תוכל לומר עליהם שנבראו. שאין ענין הבריאה נופל על הפעולה. כי אם על העצם נושא מקרה הפעולה. כמו שלא תאמר האכילה נבראת. או השמירה או ההליכה. ושאר המקרים לא תוכל לומר עליהם שהם נבראים. אלא המאכל והאוכל והשומר וההולך הם הנבראים. ואין מאמר הבריאה נתפס אלא בעצם הדבר שעליו ינשאו המקרים. אבל עשרת הדברים האלה. הם עצמיים נמצאים מאז מני קדם. ברואים ועומדים מתמידים. לא היו לשעה בלבד. כמקרה הנסים והמופתים. אכן נבראו מני שים אדם עלי ארץ. ולא עוד אלא שכולם עדיין קיימים. חוץ מפי האתון. דוק ותשכח. גם את זה לא שיערהו הפלוסוף בעל מ"נ ואחריו נמשך התי"ט. וכן כל המפרשים לא ביחנו ההפרש הגדול שבין דברים אלו שהם בכלל הנבראים והנמצאים בעולם משך זמן גדול. ככל שאר הבריאות. ובכלל כל ימי עולם יעמדו ויתמידו. עם היות קצתם נעלמו ממנו. והיו נודעים בזמן רז"ל. כמו פי הארץ (כמ"ש ההוא טייעא לרבב"ח. תא אחוי לך בלועי דקרח) ופי הבאר (גם הוא היה נודע וניכר להם ז"ל. כמ"ש הרוצה לראות בארה של מרים. יעמוד בראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים) והמטה והשמיר (שהממ"ה נשתמש בו) והלוחות אין ספק שהם במציאותם עומדים כמבראשונה. וכמו הקשת. וכן המן שעדיין נמצא ביחוד במדבר שירד שם לישראל. אע"פ שבטלו הנסים שנעשו בו לישראל לבדם דהיינו עומר לגלגולת לא העדיף ולא החסיר. וביום הששי שני העומר לאחד. וביום השבת לא ירד. וכל זה התמיד ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר בלי הפסק ושינוי. זהו הנס הנפלא הכפול ומכופל בו. משא"כ עכשיו נסתלקו ממנו כל אלו המופתים שלא שמשו אלא לצורך ישראל. פי אמנם גם עתה יורד שם בשני חדשי סוף הקיץ בלבד. ובלי שיעור ומדה. ובאין השתנות יום מימים. אכן מציאתו לא נעדרה מן אז והלאה. כמו הקשת הבא לפרקים. ומתמיד בענינו כך. כל זמן עמידת העולם. וכן נשאר הכתב מאז הבראו. לא נפקד מאתנו. ככה הוא בכל העשרה דברים. עם בריאת העולם נבראו. ושוב לא יעדרו כל ימות עולם. רק פי האתון לבדו נעדר עם הריגת האתון. וכמו כן לדברי י"א אילו של א"א. שנעדר ודאי אחר הקרבתו. ושניהם עמדו מימות עולם עד עת בוא דברם. לפיכך אין להם יחס כלל לשאר המופתים והנסים. שלא נתחדש בהם רק מקרה פעולה חדשה וזרה לטבע הכולל. אבל לא היו ולא נבראו מעולם. אך הרצון היה כך מקדם. מאז החל הטבע לעשות פעולתו. הותנה עמו על אודות סבלו עכוב מהלכו לעתים כנזכר. ואין שייכות בריאה בכך כאמור. וזה דבר ברור שלא הרגישו בו המפרשים כולם. כנ"ל שזווגו דברים שלא בלבד קשה לזווגן. אך לעולם אין זווגם עולה כהוגן. ואולם מדוע נתייחדו אלה עשרה הדברי' להברא בין השמשות דוקא. ומדוע לא נבראו מיד עם שאר הבריות. דבר יום ביומו. ועל מה זה נתעכבו לאחרונה. לא ידעתי מה אמרו בו המפרשים. כי ס' מד"ש אינו נמצא אתי. וכן סד"ח אין תחת ידי. ור"מ ותי"ט לא הטריחו עצמן בזה. ויש להפליא ביחוד על הר"מ. אחר שהושוו אצלו דברים הללו עם הנסים במאזנים לעלות. מדוע א"כ נשתנו אלו מאלו בענין התנאי קודם למעשה שבו נשתתפו לדבריו. מי יתן ונדע מה חשב בזה. ומה טעם בבריאתן בין השמשות. ולדעתי (אף אם מי עמד בסוד ה'. מ"מ במה שהרשונו נאמר בדרך הנגלה) דבר ברור הוא. כי אלה עשרה הדברים הוצרכו להתחדש מפני הפורענות העתידה. מה שלא היתה כוונת הבריאה בעצם וראשונה. אלא שיתקיימו כל הברואים באופן היותר שלם וטוב. ולא יהיה משם מות ומשכלת כמו אחר שגרם העון. וכמש"ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. והנה פי הארץ. אינו אלא לפורענות. לבלוע את הרשעים זה נראה מיד. גם פי הבאר. אע"פ שלטובה ולברכה היה. מ"מ אם היו ישראל זוכים ונכנסין מיד לארץ. לא היו צריכין לו. כי היא ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כולה משקה כגן ה'. וכן המן היה בלתי צריך. ולא הכרחי בעצם. רק מחמת העון שגרם לנוע במדבר. הוצרכו לאלה. ובהגיעם לארץ נושבת מיד פסקו. והמן ביחוד נתרעמו עליו כעל מין קללה. כמ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אע"פ שזה היה דבר הרשעים שבהם ותולין הקלקלה במקולקל. ולצדיקים היה לחם אבירים לחם חמודות. מ"מ הרי הפושעים נכשלו בו. פי האתון ידוע ג"כ שהוא לפורענות:

והקשת. כמו כן נודע ממה שכתוב בתורה:

והמטה. רצועה למצריים להלקותן בו במצרים ועל הים:

והשמיר. עם היותו הכרחי לכלי הקודש. מ"מ מזיק הוא. ככתוב לשמיר ולשית יהיה. וכתב ומכתב אתיא כמ"ד שנשתנה ונהפך לרועץ. וכן הלוחות עצמן הראשונות שנשברו פורענות היו. אחר שלא נתקיימו. הרי בבירור גמור שאין דבר אחד מהעשרה נמלט מהוראת פורענו' ופקידת חטאות ועונות ואין צורך לומר מה שי"א המזיקין. וכן קבורתו של מרע"ה בעון דור המדבר היה. שלא נכנס לארץ. ושני י"א הנותרים. איני רוצה לטרוח בהם. מאחר שהכל ברור על כרחך ימשכו גם אלה השנים אחריהם. אמנם הצבת הביאה מזיק גדול לעולם. כי היא כלי כל לוטש חורש נחושת וברזל. שהוא משחית לחבל. וכיון שנברא ברזל התחילו הכל מרתתין וגם עוד י"א בגמרא האור והפרד אף אלו ברואי פורענות לפמ"ש אור דגיהנם. ואפי' למאי דמסיק שהוא אור דידן. מ"מ אין מזיק גדול ממנו. ופרד מלבד שהוא מין פסול. מכתו אינה חיה. כמ"ש ר"ח מימי לא שאלנו כו'. ורפב"י לא רצה ליכנס מחמתו לביתו של ר' אמר מ"ה בביתו של זה. לא נשאר רק אילו של א"א ומערה של משה שצריך לבקש להם טעם. מעתה הדבר פשוט וברור לפניך. שמתחלה לא נתכוון לבראם בעצם. כי היו א"כ למבטח מזכיר עון להתפש. כאלו היו החוטאים מוכרחים במעשיהם ח"ו. לכן נתאחרו עד שכמעט נשלמה הבריאה בכללה. והיה היצר סמוך לה שכבר חטא אדם ונסתכל במעשי הרשעים שאי אפשר לעולם בלי חטאים. לפיכך הקדים רפואה. גם הכין רצועה (ונ"ל שגם אור שברא הקב"ה ביום ראשון. שגנזו אח"כ מפני שצפה במעשיהם של רשעים. ג"כ לא נגנז אלא אחר החטא. ושמש כל שבעת ימי בראשית. ובמ"ש גנזו) והרי זה ישר ונכון ומתוקן ומקובל ודאי. אולם מ"ש תי"ט וחשב לדרוש ולתור בחכמה הנעלמה בענין עשרה דברים הללו מלבד שלא טרח בע"ש כלל (לתת בו טעם תבשיל של שבת שקדש עליהם היום) ומהיכן יהנה בו. מה גם ששקל עשרה קלות כחמורות. בכף מאזנים שאינו מעוין. זה אל זה לא קרבו לחכי לא ערבו. ואעפ"כ ראה זה דרך ישר לפניו. כל דרך איש זך בעיניו. אבל אסטניס אני בחלה נפשי בריבוי דברים הדברים אלה הדברים רבי הכמות. היש טעם בריר חלמות גם הלום ראיתי שלא היה נאה לו ז"ל לדרוש. ולא היה מסוגל רק לפירוש ויתכן לומר על בתי"ט מה לך אצל אגדה. כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות:

פי הארץ. גם פה לא עשה תי"ט מאומה געלה נפשי ברוב דברים מרבים הבל. והנה מ"ש שלא אמר וירדו חיים שאול אלא שאולה. שהוא כמ"ש רז"ל עה"פ לשאולה לדיוטא התחתונה ש"ש. לא ידע מר הא דתנא רנ"ח. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה. הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. לכן אין בכאן הוראה על מדרגה תחתונה. כמ"ש בתיבת לשאולה מחמת הלמ"ד הנמצאת עם הה"א ביחד. לזה אמרו לדיוטא תחתונה. משא"כ בה"א לבדה. ומ"ש וזהו שבקש מרע"ה באמרו ופצתה. שלצורך הבליעה היל"ל ופתחה. וכמ"ש במעשה (נכשל בזה ג"כ. כי לא נמצא כן במעשה אלא ותפתח. ואע"פ שאין בו נפקותא. מ"מ שיגה ועוות עלינו לשון הכתוב ויעקבהו זה פעמים. שכך כתב גם למעלה. ובשעת מעשה נאמר ופתחה ואינו) תמהני מה יענה בכתוב אשר פצתה את פיה דהבל. ושאר כל הדברים יגעים. גם מ"ש הרא"ם בכוונת ל' רש"י בקול היוצא על בליעתם. לפרשו קול מבהיל כרעם. אינו נכון בעיני שהוציא לשון רש"י מפשוטו ומשמעותו הקרוב שהוא רק קול דברים. כמו שהוא לשון רגיל בתלמוד. יצא קול בעיר מקודש' מגורש'. ומה שחשב להכריח פירושו מפני שהקול ההוא אינו מבריח. אינו כלום כי מי הגיד לו שברחו מפניו. וכי כתוב נסו מקולם. הלא כתוב נסו לקולם שמא באמת התקרבו אל הקול לראות החדוש ורצו חיש מהר אליו. אבל גם זה איננו אמת כי מי פתי יסור הנה לראות הבקיעה ולא יירא לנפשו שמא תבלעהו הארץ כמוהם. וכמ"ש פן תבלענו. ובודאי לא יערב אל לב אדם להתקרב אל מקום הבליעה. גם מ"ש שהיה קול מקבץ לראות הפלא שלא היה כמוהו משי"ב. לא כן הדבר. כי לא זהו הנס והפלא שפתחה הארץ פיה. כי מעשים בכל יום ביחוד במחוז נאפולים וציציליא קצה ארץ איטליא. שפעמים רבות נעשה כזאת שבלעה הארץ כרכים וכפרים. אך הפלא היה בקרח. שנעשה הדבר ע"פ בקשת מרע"ה מיד. לבלוע שונאיו בלבד וזה לא נודע עד אחר מעשה הבליעה. אבל בשעת מעשה כולם היו יראים לנפשם. כמ"ש. על כן אין ממש בדברי הרא"ם בזה. אף כי התי"ט שהוסיף מכאוב לומר שהיה נשמע קול צעקת הבלועים מדיוטא התחתונה והיה קול מארץ תחתית כאוב. אין אלה אלא דברי הבאי במ"כ. ועוד שהכתוב אומר ותכס עליהם הארץ. (ומ"ש באגדת רבב"ח דחזא בלועי דקרח אף את"ל שהיה כפשוטו לא היה אלא רושם. הבקיעה. כמ"ש חזאי תרי בזעי דנפק קוטרא מנייהו. ודקאמר אצית מאי קאמרי. ודאי אינה אלא השגה שכלית. ואפי' לכשת"ל שגם היא גשמית. עכ"פ לא נשמע הקול למרחוק. שהרי שאל לרבב"ח אם שמע דבר) ונלאיתי כלכל דמיונות תי"ט דומות למרובות והנם למשא. שאפי' נשמע להפצרתו שהיתה שם קול צעקה מן היורדים שאולה. הם המדברים ולא הארץ. ומה ענין לקרות לה שם פי הארץ בשביל כך. והיא לא דיברה בפיה מאומה. גם דקדוקו משינוי לשון פתיחה לפציה. הוא דקדוק עניות במ"כ. תשובתו בצדו מהאתון. שנאמר בה ויפתח את פיה לדבור ואמר אליהו פתחתי פי דברה לשוני בחכי. גם לשון התי"ט מגומגם מאד כמעט נעדר הבנה. וכל הוכחותיו ישא רוח. הך הכפתור ויפרח הפרח. והציץ כצל יברח:

ופי הבאר. מ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח להוציא דברי רש"י בפמש"נ מפשוטן. תמהני עליו אטו דידיה היא. אשתמטתיה תלמוד ערוך שילהי פב"מ (דלה"א) אר"ח הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה (פירש"י סלע עגול עשוי כמין כברה) ואר"ב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש"י שהיה מתגלגל עמהן. ואם לא הסלע הוא שהיה מטלטל. מהי תיתי שלא יהא טהור מאי טלטול שייך ביה. הא עשוי לנחת הוא מים ע"ג מים היינו הנחתן ודקא קשיא ליה לשמעינן רבותא דנס שנתן הסלע מימיו בתלוש נתערבו לו דברים שנבראו נזכרים ונעשים. בנפלאות ונסים. ולשון הר"מ דלעיל אטעייה שערבן יחד והיו בידו לאחדים וכבר זכרתי שהם ענינים נפרדי':

ופי האתון. לשון הרע"ב נגזר עליה כו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך משי"ב עד בלעם. וכפד"ח בכל העש"ד כו'. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי משי"ב עד אברהם. תי"ט. ואני אומר במ"כ כולם שגו ברואה. ומדוע לא נראה. והלא נראה בפרות שהתנדבו הנשיאים למשכן. ארז"ל שחיו עד שהקריבום בבית עולמים. קרוב לת"ק שנה (עמ"ש בס"ד על תו' זבחים דנ"ט) ולדברי ר"מ עדיין חיות וקיימות הנה. ואע"פ שלא נבראו בע"ש בראשית. שהרי לא השמיענו כזאת. אלא כשאר כל בהמות היתה בריאתם. עאכ"ו באילו של יצחק. שבפירוש אמרו שנברא מבראשית. שאינו מן התימה שיחיה עד העקדה (שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. והיה בהם כח יתר עז על הנולדים כדרך כל הארץ. אף כי קודם שנתקלקל העולם במבול היו גם כל הנולדים גבורי כח חזקי התולדה. יתר מאד על הילודים אח"כ). מכ"ש בריות שנבראו עם ברייתו של עולם. ודורות ראשונים יוכיחו. שאל בהמות בהררי אלף ותורך. ומדוע איפה נוציא הלשון ממשמעו:

והכתב. עיין עליית הכתיבה:

והמכתב. עלו"א:

והלוחות. חצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים. תי"ט. תמה אני היכן ראו זה שהיו נגללים. וההפך מבואר בגמרא ספ"ק דבתרא. שמניח חשבון ארכן רחבן ועבין. לפרנס בהן ארכו רחבו ועביו של ארון. ואם היו בגלילה. לא יבוא החשבון מכוון. ואע"פ ששם מדבר מלוחות שניות. מ"מ ודאי היה כמות השניות כראשונות. כמפורש בכתוב שני לוחות אבנים כראשונים שהיו שוות בכמותן ומדתן. אם שמענו בס"ת שנגלל. לא שמענו בלוחות. כי אם שהיה להם ארבע רוחות. שהיו בצורת מעוקב גם גלגל חמה עם היותו מתגלגל. אינו נגלל. כי הוא כמעשה האופן כתומר מקשה. אלא שהוא עגול סגלגל: