לחם שמים על פרקי אבות ה:ה

לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. עמ"ש תי"ט משם פירש"י שאלו הריחה ובאת לטעום. אין שומעין לה להאכיל' בשר קודש. ושבוש הוא שאם הריחה. ודאי מאכילין אותה בשר קודש. אטו מי חמיר מי"כ. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפשות. ולא גרע מעובדא דדוד. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דיומא (דפב"א) עוברה שהריחה בשר קודש. תוחבין לה כוש בפיה. כו'. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה (ולא עוברה בלבד. אלא אפי' כל אדם שהריח ופניו משתנות. מאכילין אותו כל איסורין שבתורה אם הוצרך להם) והיינו דנקיט תנא ולא הפילה. ולא קתני ולא הריחה. משום דבודאי אירע פעמים רבות שהריחה. ואעפ"כ לא הזיק לה ולא לוולדה. אם מפני שלא הוצרכה לכלום. ממעוט תאוה. או שהיתה מתפייסת בבשר אחר. ועד שהיו מביאין לה בשר. לא היתה מסתכנת מחמת הריח. וריח בשר הקודש היה מתפשט מאד למרחוק. כמ"ש ז"ל. באופן שאם היו מוכרחים להביא לה ממנו דוקא. היו הרבה נשים מפילות בכל יום. בטרם יביאו להן ממנו. לכך הודיע שלא הוצרך הדבר מעולם. שאפי' ברחוק מקים. שלא היה אפשר להמתין עליו. לא הרע לה ולא הפילה. אבל אם לא נתפייסה ודאי היו נותנין לה. ובלי ספק שתלמיד טועה כתב לשון הנ"ל הנקרא פירש"י. וקפחיה לתי"ט עם כמה סבי בטעותא. והראיה עוד שלא יצא דבר זה מפירש"י האמתי שהרי ספ"ק דיומא מפרש להא דלא הפילה. עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח ותו לא מידי. על כן זה המוסיף אינו אלא גורע. ונודע את אשר כבר זכרתי. שהפירוש על מסכתא זו המיוחס לרש"י. איננו לו. אלא ממאן דהו. שבקש ליחנק. ולעשות לו עטרה להתגדל ולצוארו ענק. וככה אירע הרבה כמ"ש בהקדמה:

ולא הסריח בשר הקודש. עיין לשון מכונה רש"י שבתי"ט. וגם בכאן שפת יתר. בלתי נאה לרש"י. כי דבר זר הוא אומר שמעלין את האיברים בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ג' ימים. הא ודאי בורכא. שהרי אחר שסדרו המערכה בכל יום מחזירין האיברים למערכה ונשרפין שם. ערפ"ג דתמיד ואיברים שנתותרו עושה להם מערכה בפ"ע אפי' בשבת כדאי' ס"פ טרף בקלפי. ומ"ש שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח אומר אני גם בקרקע אינה פוסל'. עמ"ש בס"ד בלח"ש מ"א פ"ק דברכות (דא"ג ודד"ג) ויש דברים בגו:

ולא אירע קרי. עמ"ש בס"ד ריש יומא ד"ה שמא יארע בו פסול. וכאן אני אומר עוד שלא יפלא הדבר אם יבוא זריז לידי קרי ואפילו בהקיץ. כדרך ששנינו פ' יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו כו'. ואוכלי תרומה זריזין הן. כדאי' בכמה דוכתא. ומצינו בר"י שהיה מהלך עם תלמידיו ע"ג הנהר וראה קרי. פמ"ש. ובפ' מפנין בחסיד שפדה שבויה. ומפני טורח הדרך ראה קרי. כ"ש בחולשא דכ"ג דנפישא עבודה טובא ותענית וקרור רצפה המתנגד לחמום הטבע בטורח העבודה כל אלה סבות לעורר הקרי באונס. לכן ודאי לעולם היה הדבר בנס:

ולא כבו גשמים אש שעה"מ. יל"ד שאין בזה נס זר לטבעו של עולם. שכן גם אש הברק הנופל ברעם ביום הגשם. אין גשמים מכבים אותו. וי"ל הנס היה אע"פ שהיו מביאין לה אש מן ההדיוט. אמנם אש הברק הנופל ונאחז בבנינים ושורפם מביאין מאש שלנו ומניחין אצלה. אז יכולין לכבותו. וכתב ביפ"ת פ' שמיני שאפשר זהו הטעם שאמרה תורה אע"פ שאש יורדת מ"ה מצוה להביא מהה"ד. כדי להראות שאינה אש טבעית:

ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. עתי"ט בשם הר"מ שבעת הקרבה היה האויר נח. ואינו נראה לי ולא נוח. כי א"כ מה נצחון שייך במקום שאין מתנגד. מה צורך לומר שהנעדר לא ינצח את הנמצא. גם הלשון אינו סובל פירושו. כי הוא מורה על רוח מצויה בלי ספק. ותו בגמ' איתא בהדיא ועשן המערכה כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו. ומקשי עלה. ומשני דאזיל ואתי כדיקלא ואבדורי לא הוה מיבדר. הרי מבואר שלא כדבריו בבירור גמור. ועוד נראה כשטות לומר שהיה האויר נח בעת הקרבה. הלא הקרבנות היו מצוים תמיד. ורוח לא מעצר. כיוצא בה לא כבו גשמים כו'. פשיטא שלא גרם אש המערכה עצירת גשמים. לכן אני אומר כי רוח זה מריח פעפוע של פלוסופיא הפיח. ומעשן ההתחכמות נעשה פיח כדוד נפוח נחר מפוח. עמ"ש בס"ד בפ"ב דתמיד. שבכלל נס זה. גם שלא שלט הרוח באפר שבתפוח:

ולא נמצא פסול בעומר. ז"ל הרע"ב שאם היה נמצא כו' לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה כו'. כראב"ש אמרה למילתיה. ודלא כהלכתא. בהדיא תנן נקצר בלילה כשר. ותנינן נמי בברייתא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו. אומר ומביאין אחרת תחתיה ועשי"ע (סל"ד) באורך. ואין צורך לאוקמה כיחידאה אלא תיתי ככ"ע. דאע"ג דנקצר ביום כשר בדיעבד מ"מ אינו כמצותו לכתחלה והועיל הנס שיעשה תמיד כמצותו ע"ד מצוה מן המובחר (כיוצא בה עמ"ש בס"ד במו"ק סתר"ע) ותו דשהוי מצוה לא משהינן. וחביבה מצוה בשעתה. ואין מחמיצין המצות. משו"ה לכ"ע אתי שפיר:

עומדים צפופים. ע"פ רע"ב כדי שלא ישמע את חבירו כשמתודה. ואינו נ"ל (אע"פ שגם רש"י בגמרא פירש כך) דהא מהאי טעמא תקנו תפלה בלחש. ולא מסתבר שהיו מתודים בבהמ"ק בקול רם. אך הנס היה מוכרח. מפני ההשתחואה שהיא בפשוט ידים ורגלים על הרצפה. לא אחד על גב חבירו. וכשעמדו צפופים. בהכרח לא היו יכולים להשתחות. אפילו לכרוע מעט אי אפשר בדרך הטבע. אם עומדים דחוקים כל כך שאחד צף על חבירו. לפיכך אם יהו משתחוים במעמד כזה. כרצון השם ית' וכמחויב עליהם. הלא ודאי היה צריך להתרחב להם המקום כדי להשתחות רווחים כלומר בריוח המצטרך להשתחואה והפשוט:

ולא הזיק נחש. עתי"ט מ"ש דלא תנן שלא נשך. ולכאורה אין טעם במ"ש בד"ח כי מה יתרון לבעל הלשון. אם ישוך הנחש בלא לחש ומיחוש. ונ"ל לתת בו תבלין. שהרי מצינו דוגמת זה מפורש בתורה. כשהתפלל משה להסיר הנחשים השרפים מישראל. כתוב והיה אם נשך הנחש את איש וגו'. ומדוע לא פעל בתפלתו שיסיר הנחש מהם לגמרי. כמו שבקשו ממנו. אלא לפי שאי אפשר להסירם מן העולם. כי האלהים עשה שייראו מלפניו. אך בזאת נאות להם להמציא תרופה למכה. כשיביט הנשוך אל נחש הנחושת וחי. וכמו שאמרו וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה. ומכוונין לבם לאביהם שבשמים. היו מתרפאין כו'. כך היה הענין בירושלים סגולה פרטית. ראוי' למקום המקדש. שאפי' נשך הנחש לאדם. היה מביט אל מקום המקדש. ומכוון לבו לשמים. ונתרפא. ובזה יגדל כח הנס. ויורגש שהמקום גורם. מחמת קדושתו. ויד התעוררות המחשבה וכיונה לשי"ת עשתה זאת. וזה נכון. ולא אדע מה היה לבמד"ש שויתר בלשונו לייחס הנס לכל הארץ הקדושה בכללה לפי דרכו שתלה הענין בקדושת הארץ ואנו אין לנו אלא כלשון משנתנו שלא היה נס זה אלא בירושלים לבדה:

ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. לפירושא קמא דרע"ב נמי ניחא. משום דישיבת כרכים קשה. וכמ"ש עה"פ ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם (נחמיה י״א:ב׳) ולישנא דאלין. שלא אמר כן אדם מעולם אפי' על לינה אחת. ואפי' אורח נטה ללון. לא היה צר לו המקום. והא דתנן בירושלם. סתמא בזמן שבהמ"ק קיים. וכי הא דאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם וחטא בידו. והרצון על זמן בהמ"ק שעבודה מכפרת. מפני שהיתה הלינה בלא חטא. לכן לא היה מקום לינה צר בה. וכן כל הנסים שנזכרו כאן. לא היו אלא בפני הבית. וכן התחיל התנא ע"נ נעשו במקדש. וסיים בירושלים. לומר לך שלא התמידו הנסים אלא כל זמן שבהמ"ק עומד. וגמרא מקשי פתח במקדש וסיים בירושלים. ושני לה. יע"ש. מ"מ לא לחנם תפס לשון זה. אלא לרמוז מה שאמרנו וברור: