לחם שמים על פרקי אבות ה:ד

ועשרה על הים. כ' רע"ב שניה שנעשה הים כמין אהל. דכתיב נקבת במטיו וגו'. ר"ל שאחר שנבקע הים. נעשה כמין קובה. והיה הדרך נראה כאלו היה נקב במים. והמים מימין ומשמאל וממעל. הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו. כפיר"מ. ועמי"ש בס"ד בפי' השירה עה"פ נערמו מים בבית אל שלנו. ומ"ש שנעשו המים הנקפאים חתיכות כאבני בנין מסודרים זה אצל זה. נראה שהיה זה שלא ידאגו ישראל פן בחום (עמוד האש שהיה מאיר להם אותו הלילה כשמש בתקופת תמוז כמ"ש רז"ל וכ"כ ויאר את הלילה. וגם אפי' שכתוב וישב הים לפנות בוקר וגו' לא שב מיד כולו. כי עדיין נבקע מצד ישראל מפני בזת הים. ובוקר נקרא עד"ש). ימסו המים הנקפאים. כטבע הקרח והכפור וחם השמש ונמס. אבל מתוך שראו המים הקפואים כאבנים סדורים זו על גב זו. ידעו שנתקשו ולא ימסו מחמת חום היום. וסרה קושית תי"ט. ומ"ש הוא שהיה לנוי ולתפארת. אינן דברים נאים למי שאמרן. כי איזה יקר תפארת נעשה בזה. וכן מש"ע שגם מה שהיו עשוים כמין אוהל לכבודן של ישראל בלבד הוא. אינו מוכרח כי לא אמרו שענני כבוד מנעו חמה ושרב (עם שבמדרש אחד משמע כן) אלא מנמיך הגבוה ומגביה הנמוך והורג נחשים ועקרבים. כמ"ש רש"י עה"ת בפסוק וענן ה' עליהם יומם. ועוד אפי' לכשתמצי לומר שהיה מגין גם משרב ומחורב וממטר. זהו ביום דוקא. כמ"ש וענן ה' עליהם יומם. אבל לא בלילה. וכן אמרו במדרש בפירוש. וישראל עברו את הים בלילה שנסתלק עמוד הענן. המשלים לעמוד האש. לכן בודאי היו צריכין אז לאוהל וכפה. להגן מזרם ושטיפה. וגם אותו הלילה היה מאיר להם ככתוב. ואעפ"כ עמוד הענן שהיה להם למחסה ולמסתור. אין זמנו לשמש בלילה. כאמור. על כן מהצורך היה לעשות להם כמין קובה על כל כבוד חופה. וזה בודאי נעלם מן התי"ט. כי לולא זה לא היה צריך להדחק כלל. על כל פנים בחתיכות אבנים אין כבוד וגדולה. יותר מאוהל העשוי מאבן אחת. כי בזה ודאי יקר וגדולה כפולה. ומה שכתבנו הוא הברור ומחוור בס"ד. ומש"ע רע"ב שנעשו המים קשים כסלעים. שנא' שברת ראשי תנינים על המים. אע"פ שכבר כתב שקרקעית הים שדרכו בו המצריים כו' נתלחלח ונעשה חומר וטיט. יש לך לומר כי מתחלה נכנסו לים. כסבורים שנעשה יבשה בפניהם. כמו שנעשה לישראל. ונשקעו רגליהם בטיט. שלא יכלו לחזור לאחוריהם. וכשחזרו מי הים למקומם בא שטף המים. ונפצם אל הסלעים שהיו עדיין בעבר הלז. ועמדו קפואים וקשים. כדי לשבר ראשי תנינים תחלה:

עשר מכות. כ' רע"ב דצ"ך כו'. בפירוש הרבות פ' שמות. כתבתי בו רמז יפה יע"ש. ובמיטיב נגן הוספתי לקח טוב בעז"ה. אך מ"ש תי"ט בזה. הוא דבר שאינו נשמע. ומוציא מיד משמע. באמת בושנו מדברי חלומות כאלה והבלים רבים. לא ראיתי כהנה לרוע. וגנאי להאריך בהם ולהשיב על כל רעיון רוח מפני הכבוד. (ואלמלא לא יראתי מקפידא. הייתי מוחקו מספרו. כי גורם לעג וקלס למפרשינו) אכן לא יכולתי להתאפק ולשתוק מכל וכל. פן ישתו התלמידים הבאים. וימאסו באר"ש חמדה. להרבות שחוק והתול בדברי אגדה המקודשים. ונמצא שם שמים מתחלל ביחוד אחר שבעו"ה פשתה המספחת בדור הזה. להפוך דא"ח ולגלות פנים בתורה בדרשות של דופי. קיא תחת יופי. ושוו מילי דרבנן כחוכא וטלולא. אין די באר ואין די עולה. וכבר נשאתי עליהם קנאה בשי"ע (ספ"א) יע"ש. ודי בזו הערה. לאשר נגע אלהים בלבבו. לחוס על כבוד קונו. ולהגדיל כבוד התורה. לא להורידה ח"ו מכבודה. ולשחת הדרה והודה. לא תהא כזאת בישראל:

ועשרה על הים. מ"ש תי"ט בשם מד"ש מהקדמת המאוחר. אין לו הבנה. אם לא שנאמר שהיתה לו גירסא מהופכת משלנו. ועדיין אין דבריו מובנים. כי במכות שבמצרים בלבד נאמר בכתוב מפורש אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וכל זה גרם למפרשים החפצים ברוב דברים. לא יחדל פצע חנם:

עשרה נסיונות. מ"ש תוי"ט שלא שמר רע"ב סדר זמנים. היינו דקנסיב נסיון דרפידים קודם נסיון המן. וזה משום דקבעי לזווג נסיונות דמים. אבל אינך כולהו כסדרן נקטינהו. והא דקשיא ליה עגל חטא הוא. לא ידענא מאי שנא עגל דקא קשיא ליה. כולהו נמי חטאים נינהו. ואי משום דחטא העגל שאני. דהוי כפירה בעיקר. הא ודאי ליתא. כי חטא העגל אינו כפירה באל ח"ו. ולא היה אלא שהתאוו להיות להם מורה דרך ומנהיג נכחי תחת מרע"ה שנעלם כדמפרש קרא בהדיא. עשה לנו אלהים (כמשה שנקרא אלהים לפרעה. גם מה שהשתחוו לו. מצינו גם במרע"ה. והשתחוו איש פתח אהלו ואינה השתחואה לעבודה אלא לכבוד) אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. על כן לא היה כי אם נסיון. על עכובו של משה והעלמו. ועשו העגל ממיעוט בטחון בה'. שחשבו העדר משה מעיניהם. הסרת השגחתו ית' מהם. לכן בקשו מאתו רק מנהיג מוחש. במקום משה אם עודנו לא ישוב. והיה זה החטא ככל חטאי המדבר. שהיו מקוצר רוח נאמנה. וקוטן אמנה בהשגחה פרטית עליהם. כאמרו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. לא שיספקו בו ויכפרו באלהים עליון. וכן אמר הכתוב ויזכרו כי אלהים צורם ואל עליון גואלם וגו'. ולבם לא נכון עמו כי לא בטחו בישועתו. מהרו שכחו מעשיו. שכחו אל מושיעם בעצמו ובכבודו אשר עין בעין נראה בקרבם ועננו עומד עליהם וגו'. לפיכך לא הי"ל לבקש מסכה ומורה שקרי אם לא היו קטני אמנה בהשגחה. וניתן להם מקום מכשול וטעות באחורו של מרע"ה כי בושש לרדת מן ההר. על כן נסיונות בלבד יקראו כולם וכן מעשה העגל מכללם וזה ברור. לכן גם הר"ם לא פקפק בכך. אבל יש להפליא מה ראה על ככה לנטות מדרך הגמרא. שינה והוסיף וגרע. בגמרא אמרו שנים בים (עיין מיטיב נגן) והוא חשב רק אחד. הם אמרו רק שנים במן. והוא הוסיף ושינה בשליו. וריבה במתאוננים. לחלקם לשנים. ואחר שהר"מ התחיל בקלקלה. נמשך הרע"ב אחריו לקלקל באופן חדש. מיעט בים. וריבה במתאוננים ויחשב להם ג"כ חטא נסיון ומעוט האמנה בדחז"ל. ה' הטוב יכפר בעד'. אכן האחרון הכביד. והוא התי"ט. שחשב להסיר חטא העגל מן החשבון לגמרי. זו קשה מן הראשונה. שלא עשה חשבון מדברי הגמרא כלל. ודימה בנפשו שמצא פנים חדשות לתורה. חוששני לו מחטאת מגלה פנים בתורה. שרי ליה מריה. אמנם במתאוננים דלא חשיב לה תלמודא באפי נפשה. ולא פסיק להו בתרתי. בהא מודינא דשפיר קאמר. ועם שאינו נמלט מדוחק. כך חובתנו וכך יפה לנו לקיים דברי חכמים. שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ואין להרהר אחריהם. ואי קשיא במתני' דלא קחשיב אלא עשר נסיונות והא הוו מים שניים דפרשת חוקת. ואין לומר אינהו נינהו דפרשת בשלח. כמו שכתוב בספ"ר בשם בכור שור. הא בדותא היא ודאי. דהא מים קמאי בתחל' הארבעים שנה. מיד אחר יציאת מצרים ברפידים היה מעשה ובתראי בסוף ארבעים. בקדש היה. ומדבר סין. במדבר צין. איחלף ליה. אי הכי מאי טעמא שיירינהו. תריץ הכי. ודאי שייר טובא. דהאיכא מעשה דבתר קרח. אתם המתם את עם ה'. וכן ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה. וגם מעשה דפעור. ואיכא טובא: איברא כל הני הוו בתר מעשה מרגלים דהוה בשנה שניה. והנך עובדי כולהו לסוף ישיבתם במדבר. שכבר קרבו לישוב. וכבשו ארץ סיחון ועוג. ותנא דידן אקרא דוינסו אותי זה עשר פעמים קאי. דנאמר במרגלים. וסירכיה דעשר עשר נקיט. ושייר דבתרייהו דהנהו עשר. ואינך לא אתו לכלל עשר. גם אינן בכלל של מדבר סתמא כי אז כמעט כבר פסקה ישיבתם במדבר. כאמור. משא"כ בראשונים שאירעו במדבר ממש: